קטגוריות
Uncategorized

מישהו ראה ציור נוף של שכם?

                  מישהו ראה ציור של נוף שכם?

53 שנים חלפו מאז כבש צה"ל את "הגדה המערבית". מים רבים זרמו בנהר-האמנות הישראלית מאז 1967 – מגמות עליו וירדו, גיבורים נָדַמו, מדיומים אמנותיים נולדו, אך – הפלא ופלא! – כמעט שלא תגלו באמנות החזותית שבתחומי "הקו הירוק" ציורי נוף של השטחים הכבושים.

כן, אני יודע, ייצוגי נוף בכללם איבדו מזוהרם בעשורים האחרונים של האמנות החזותית. הציירים המעטים, שבהם תיתקלו היום, כשהם יושבים מול כַּן-מתקפל ומציירים נוף – הם נאמני "הציור ההסתכלותי" (מונח לא-הכי-מוצלח שהדבקתי לריאליסטים החדשים). ואף על פי כן, כשאני משקיף אחורנית 53 שנים, אני זוכר את קבוצת ציירי הנוף – "אקלים", את נופיהם הנהדרים של יאן ראוכוורגר, עופר ללוש, אברהם אופק, אורי רייזמן, מיכאל גרוס, מיכאל קובנר ונוספים. והנה, להוציא את ציורי "בתים בעזה", עליהם סחתי כאן במאמרי האחרון, או ציורי ההתנחלויות וסביבותיהן של אילן ברוך[1], אני מתקשה להצביע (ושוב אכתוב: בתחומי הקו הירוק!) על אמן המצייר את הנופים המשובבים של יהודה ושומרון, "נופי האבות". האם מישהו מכיר, לאורך 53 השנים האחרונות, ציור של הקסבה בחברון, או של מערת-המכפלה, או של סמטאות העיר-העתיקה בירושלים, או של עמק-דותן, או של מעיינות הרי-יהודה וכו' וכו'?

ומעניין, צלם בריטי יהודי, טובי כהן, דווקא כן צילם צילומים פנוראמיים ב"שטחים" (תערוכת "כרובים ומלאכים", גלריה אנגל", תל אביב, מאי 2010).  או – פרויקט "מקום זה" של הצלם, פרדריק ברנר: הלה יזם ב- 2009 צילומי ישראל של כמה מגדולי הצלמים החיים בעולם, בהם יוזף קודלקה, שצילם נוף בבית-ג'אלה, או את חומת-ההפרדה ברמאללה. מסתבר, אם כן, שכשהם מגיעים מחו"ל, הם נמשכים ל"שטחים" כמו פרפרים לאש; אך, כשהם מתגוררים בתל אביב, ירושלים (המערבית), חיפה וכו' – הם נמנעים. מעניין…

והרי, היו לנו עד 1967 ציירים משובחים לא-מעטים שציירו נופים דוגמת סמטאות העיר העתיקה (לודוויג בלום), מראה גגות חברון (זאב רבן), נופים בין חברון לירושלים (משה קסטל), מערת קברי המלכים בירושלים (שמואל חרובי), סביבות יריחו (אנה טיכו), וכיו"ב. כמעט שלא תמצאו עוד את הנושאים הללו בציור הישראלי שמאז 67. ושוב, אחזור: אין כוונתי לציירים מתנחלים (כגון, ציירי שא-נור, ההתנחלות-לשעבר בשומרון). ומתבקשת השאלה: כלום אין בהימנעותם של אמנינו, מערבית ל"קו הירוק", מנופי ה"שטחים" בבחינת אמירה בנוסח: "איננו חשים שייכות לגיאוגרפיה המקסימה הזו!". שהלא, אף אני הקטן (שאיני אמן) מתגורר בירושלים, אך כמעט שאיני דורך בעיר העתיקה, כמי שחש שזו אינה מקומו. ושהדי במרומים, שאיני מנסה להעצים אג'נדה שמאלנית: שכן, חברי "אקלים" – אליהו גת, רחל שביט וכל השאר מהמחצית השנייה של  שנות ה- 70, לא היו נטולי תחושת לאומיות. להפך. ואף-על-פי-כן, הללו ביכרו לצייר נופים בצפת ובעין-גדי (בסדר, פעם אחת נסעו במשותף לצייר בסביבות "סנטה קתרינה"). אפילו צייר כאלחנן הלפרן, איש ימין מוצהר, לא צייר נופים ב"שטחים הכבושים".

ומה בדבר "ציירי ההסתכלותיות" שבמסלולי ישראל הרשברג, ארם גרשוני, דויד ניפו, דניאל אלנקווה וכו'? לבד מקומץ ציורי נוף ברמת-הגולן, שצוירו בידי דויד ניפו בין 2006-2005, איני מצליח לזהות נוף מנופיהם כנוף-"שטחים". לעומת  זאת, אני רואה בציוריהם את נופי בית-זית, הארבל ועוד. וכמובן, נופי צפון-איטליה: ישראל הרשברג: נוף אומבריה (2012), סיגל צברי: נוף סנג'מיני (2008-2007); או נופי גרמניה: אלדד פרבר, "נופים גרמניים" (2008-2007). וכמובן, עמק-יזרעאל של אלי שמיר, כליל של אלון פורת. לא נופי ה"שטחים".

והצלמים? פה אנחנו נדרשים ליתר קפדנות: יוסף כהן מצלם, אכן, נופים ב"שטחים", אלא שהוא מתגורר באלון-שבות. אך, מה בדבר אחרים? ובכן, דליה אמוץ צילמה בשנות ה- 70 נופי "הנשגב" בהר-חברון. גם ג'ואל קנטור צילם ב- 1983 את חוף עזה. אך, הנה עובדה משמעותית: רוב הצלמים של נופי ה"שטחים" – גסטון איצקוביץ (צילומי  "גוש קטיף", 2007), גיא רז ("מחסומים", 1996-1995, "מנהרות", "סוכות-מציל" מחופי עזה ועד תל אביב) ונוספים באו אל הנופים הללו כאופוזיציה. לבטח, כך צילמו מיקי קרצמן, פבל וולברג, אלדד רפאלי ועוד את גדר-ההפרדה, את נופי ה"התנתקות", את הגבעות ו"נעריהן" וכיו"ב. וטרם נרגענו מהניכור מקפיא-הדם של צילומי הבניינים הנבנים בהתנחלויות, כפי שצולמו על-ידי אפרת שוילי בשחר שנות האלפיים.

שעה שאני מתייעץ בנושא עם גיא רז, היסטוריון ואוצר מרכזי של הצילום הישראלי, הוא מסכים, שהצילום הישראלי בחמישים השנים האחרונות הלך ונפרד מצילום של "נופים מרהיבים" (ניל פולברג, תלמידו של אנסל אדמס, הוא אולי הצלם היחיד בישראל שעודנו מצלם צילומי נוף בסימן "הנשגב"). גלעד אופיר, רועי קופר, שי קרמר, שרון יערי וכו' – הצלמים המצוינים הללו אינם מבקשים ללכוד את "קסמי הנוף", אלא יותר לצוד רבדים של "מועקת נוף". וכיצד לא אציין את ברית הפיוט והמלנכוליה בצילומי "שיר על הארץ" שצילמה עליזה אורבך ב- 2014. לא, לא תמצאו צילומים בנוסח "גלויות-נוף" של נופי ואדי-קלט, הרודיון, רמת-הגולן וכו'.כשגיא רז צילם ב- 1996 את ערימות ה"משחרות" (עצים לפיחום), התבקשה המטפורה של עשן ואש, שריפות (והשוו לפסלי ה"משחרות" של יעקב חפץ מ- 1980).

אני בהחלט ער לשקיעת ייצוג הנוף באמנות הבינלאומית, ובכלל זה הישראלית. ולפיכך, איני ממהר למסקנות נחרצות. הגם, שבתוך-תוכי, אין לי ספק, שהריחוק מציורי נוף בישראל מסמן מגמה של התנתקות מהסובב, התכנסות בתא-היצירה האישי, מה שגם מסביר את העייפות מהתגייסות פוליטית באמנות המקומית.

אז, אני שב אל כותרת המאמר ותוהה: האם מישהו ראה ציור של נוף שכם? של עמק-דותן? של מעיינות יהודה ושומרון? של חברון? אה, כן: ציורים של ברוך נחשון, איש חברון.

ומה כל זה אומר?

*

מעירים לי, שאני מתעלם ממספר עבודות-וידיאו של נירה פלג, שצולמו בחברון וב"קאסר-אל-יהוד". ובכן, סרטי-הווידיאו, "אברהם אברהם, שרה שרה" ו"ישמעאל" – אמנם נוצרו במערת-המכפלה (2016-1012), אך אין עניינם ייצוגי נוף, כי אם תיעוד הליכים טקסיים מוסלמיים תחת פיקוח צבאי. סרט-הווידיאו, "קאסר-אל-יהוד" (2013-2012) עוקב אחר התרחשויות חברתיות באתר הטבילה הנוצרי. מאמרי הנוכחי מתמקד בייצוג נופים.

לעומת זאת, הובא לידיעתי ציור שצייר ב- 2013 אילן ברוך ושמו "מבט לשכם ולמחנה בלאטה" (אוסף יוסף דוד, פסגת-זאב). פי שניתן לראות בתצלום שלהלן, הנוף צויר מתוך עמדת שליטה של צה"ל.


[1] גדעון עפרת, "האם מוסרי לצייר התנחלות?", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 5 באפריל 2013.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s