קטגוריות
ציור עכשווי בישראל

ציור ישראלי ובליבו חומה

               

זהו מאמר-המשך ל"הפשטה והיסטוריה", שפרסמתי כאן ב- 2011. בין השאר, ביטאתי באותו מאמר את התקוממותי כנגד גרסתו המופשטת, הצורנית-טהורה, של יוסף זריצקי ב- 1981-1980 לציורו של פרנציסקו גויא מ- 1814, "2 במאי 1808", המייצג את המרי של הספרדים כנגד הכובש הנפוליוני:

"ציור מפורסם זה, המוצג דרך קבע ב'פּרָאדו' שבמדריד, מטלטל את נפש צופיו בתיאור העקוב מדם של פשוטי-עם המחרפים נפשם בהתנפלותם הנועזת ודלת-הנשק על הפרשים הצרפתיים החמושים ועל שכירי החרב שלהם. […] והנה, מבט בגרסתו של זריצקי לציור זה לא יאתר כל זכר לדרמה ולריגוש ההם: מארג תכלת לירי, הנגוע בשמץ אדמדם וירקרק, מארח משיחות מכחול לבנות, כולו נושם אור ים תיכוני בהיר ורווי שקיפויות. לא סוסים, לא דם, לא חרבות, לא גוויות – אלא אך מרקם צורני של תמציות נוף ואור, אשר פטרו עצמן אף ממחויבות לתבניות היסוד של הציור הספרדי הנדון. מעולם לא קומם אותי ציור כפי שקומם אותי ציורו זה של זריצקי, מאז שראיתיו (בהיחבא, מבעד לחלון) בסטודיו בצובא, ולאחר מכן, במוזיאון תל-אביב. חשתי ועודני חש, שעם כל זכויותיו הרבות של זריצקי ושל הציור הזה ברמות ההפשטה המשוכללת, תנועת המכחול הבוטחת ומבעי האור העזים – אני עד לתבוסתה של האמנות המופשטת ולכישלונה הצורב ברובד החוש ההומאני."[1]

בעוונותיי, לא התייחסתי במאמרי הנ"ל לביקורתו המפורסמת של לארי אברמסון ב- 1994 נגד נופי צובא, שצוירו בידי זריצקי בשנות ה- 80-70 ואשר התעלמו-לכאורה מחורבות הכפר הפלסטיני הזרועות בקיבוץ ובסביבותיו, וזאת לטובת העיסוק הבלעדי בערכים אקוורליים ליריים. אני כותב "התעלמות-לכאורה", מאחר, שלימים, אאתר קומץ אקוורלים של צובא שבהם דווקא רשם זריצקי בעיפרון את החורבות המדוברות.

והנה, ממש לאחרונה, פרסמה גלריה "גורדון" את ציורו של אברמסון מ- 2004, הקרוי "הפשטה ישראלית", ואף ליוותה את הציור בדברי רקע ושיחה עם האמן. "הפשטה ישראלית" מיד קופצת לך לעין כגרסתו המודעת של אברמסון לציורי הנוף המופשטים של מיכאל גרוס: פורמט צר וגבוה, ירקרק מלמטה ("שדה"), תכלכל מלמעלה ("שמים"), צבע שטוח (ללא כל סימנים של משיחת מכחול), חלוקה מינימליסטית של הבד לשני חצאים, הפשטה קורנת אור, תמצית של נוף ישראלי. אלא, שלאורך הנוף המופשט הזה מתח אברמסון אנך שחור. אנחנו זוכרים את האנכים הצהובים-בז'יים של האמן עוד מציוריו שבסוף שנות ה- 80 – אותן צורות "ברנט ניומניות" שסימנו צמיחה, תקומה ויציבות קיומיות. אלא, שהפעם, ב- 2004, מסתבר שלאנך השחור תפקיד שונה בתכלית, שאולי גם מסביר את צבעו השחור: כי, כעדותו של אברמסון, האנך הזה, שפוצע את הנוף האידילי ומפצלו, אמור לסמל את… חומת-ההפרדה הנבנית באותה עת, מוקד להתנגדות פעילה של האמן ושל מספר אמנים נוספים:

"הכול התחיל בשנת 2004 […], כשראיתי על חומת ההפרדה בכביש 443 ציור של הנוף שהחומה עצמה הסתירה. […]  מעבר לשער הזה נשקף נוף שעבר הפשטה קיצונית בצורת קרקע ירוקה ורצועת שמיים כחולה."[2]

מסתבר, שזמן קצר לאחר המפגש עם הציור על חומת-ההפרדה, הוזמן לארי אברמסון לעצב דימוי בעבור מוסף שצורף למקומון "העיר" בתל אביב (ולעיתון מקביל ברמאללה: היוזמה למוסף באה מאחד הארגונים לזכויות האדם) והוא צייר את הציור הנדון, "הפשטה ישראלית". ועם הציור הרומז באה הביקורת המפורשת:

"ההפשטה בתולדות האמנות הלכה בדרך-כלל, או לכיוונים רוחניים, אידיאליסטיים, או לכיוונים פורמליסטים. הייתה לי כבר תשתית של חשיבה ביקורתית על הז'אנר הלא-פוליטי-לכאורה הזה. אבל בגלל המקרה הזה התחלתי לחשוב על זה מחדש. […] מתוך זה צמחה ההכרה שהמופשט האסתטי והפוליטי הן לא שתי קטגוריות הופכיות, אלא תמיד מעורבבות – האסתטי הוא תמיד פוליטי ולהפך."[3]

אם כן, הביקורת מ- 1994 כנגד ציורי צובא של זריצקי התרחבה ב- 2004 לביקורת על עצם ההפשטה הישראלית הבונה חומת-הפרדה בין האסתטי-צורני-"אמנותי לשמו" (ההבעתי, החושי) לבין התודעה הביקורתית המוסרית-חברתית-פוליטית. יובהר: אין מדובר בביקורת אישית על ערכיותם של האמנים, אלא ביקורת עקרונית על השקפה אמנותית מסוימת, האחראית לסוג של עיוורון. הבעיה הזו מתדפקת על דלתה של האמנות הישראלית עוד מאז 1948: התערוכות הראשונות של "אופקים חדשים", קבוצת  ההפשטה (1963-1948) התעלמו ברובן הגדול מכל שהתרחש ככאן במלחמת תש"ח. 3-2 חריגים ייצגו בתערוכת 1948 פלמ"חניקים על ג'יפ דוהר (יוחנן  סימון), "חייל פצוע" (מרסל ינקו) ו"מפעל בהסוואה" (פנחס אברמוביץ). ב- 1953 ינקו יצייר את פליטי עין-חוד הפלסטינאים נוטשים את כפרם (שייושב-מחדש כ"עין-הוד"). להפשטה הישראלית דאז היה מעט מאד עניין אמנותי במלחמה ההיא ובמה שכרוך בה.

לכן, ביקורתו של אברמסון בציור "הפשטה ישראלית" נראתה לי אבחנה תרבותית-היסטורית משמעותית. ביקורת זו העלתה בי את זיכרון סדרת ציורי "בתים בעזה", שצוירו בידי מיכאל קובנר ב- 1981-1980 (והוצגו בגלריה "בינט" התל אביבית באוקטובר 1981) ואשר עוררו בשעתם גלים.

שנים רבות שאני מכיר ומוקיר את מיכאל קובנר כאדם יקר, ערכי, רגיש, הומאני, מלח-הארץ, שהלוואי ירבו כמותו בישראל. אך, סדרת "בתים בעזה", שיופייה הרב אינו שנוי במחלוקת, היא אולי המקרה המובהק ביותר למחיר הבלתי-מתקבל-על-הדעת (כלומר, דעתי) שמשלמת "אמנות טהורה" במציאות הישראלית. כי ציורי "בתים בעזה" מייצגים כולם חזיתות בניינים עזתיים כמקבץ של מלבנים וריבועים שטוחים הצבועים בצבעוניות ססגונית ועתירת אורנמנטים. אף אדם אינו נראה ב"בתים בעזה", וגם חלונותיהם אפלים. עיר ללא עם.

ואז אתה קורא את הדברים הבאים ב"Ynet":

" … הציורים הציגו בתים צבעוניים מרהיבים, שלא תאמו את הדימוי שהיה לרבים על רצועת הארץ המדוכאת הזאת: 'אבי דיכטר, שהיה אחראי על עזה, לקח אותי לשם והראה  לי את המקומות. דיבר עם האנשים שיתנו לי לשבת ולצייר שם. פתאום ראיתי אפשרות לשלב בין ההשפעות שלי מהציירים דיוויד הוקני ואנרי מאטיס ובין התרבות הערבית. השילוב הזה היה ממש מרגש. אחרי כמה שנים פגשתי אדם שהוא היום פרופסור לשירה ערבית והוא אמר לי 'אתה לא יודע כמה אתה קולע. אתה לא יודע כמה עזתים בשירה שלהם הם צבעוניים.' כנראה שקלעתי למשהו שישראלים בכלל לא יודעים עליו. התקיפו אותי נורא על  זה. איך אני  עושה את עזה כמו דיסנילנד?…"[4]

אבי דיכטר מראה למיכאל קובנר בתים צבעוניים בעזה… להזכירנו: ב- 1979 נחתם הסכם השלום בין ישראל ומצרים. שטח סיני הוחזר למצרים ואילו רצועת עזה נותרה תחת שליטה צבאית ישראלית. ב- 1979 גם נולד תוואי "ציר פילדלפיה" כפרוזדור-גבול לאורך 11 ק"מ בין הרצועה למצרים. זרעי המצור על עזה נזרעו. על רקע זה, הכיבוש, הנוכחות הצבאית ברחבי הרצועה, המצוקה הכלכלית, איכות החיים הירודה של תושבי עזה וכו' – כולם נעלמו כלא-היו לטובת –

"…השתקעותי בצבעוניות זו גבר כשנסעתי לצייר בעזה, שם צובעים את חזיתות הבתים בצבעים חזקים עוד יותר, הפותחים אפשרויות של צירופים נועזים בהרבה: טורקיז ליד אדום, צהוב ליד כחול, והכול בצבעי תעשייה בוהקים."[5]

ציורי "בתים בעזה" הוצגו בחלקם ב- 1981 בתערוכת "רוח אחרת", שאצרה שרה ברייטברג במוזיאון תל אביב ואשר ביקשה להציג את המפנה הפוסט-מודרני באמנות הישראלית. "בתים בעזה" של קובנר תומצתו על-ידי האוצרת במילים: "ניסוחים אוריינטליים בצבע בעקבות מאטיס". אמנות נטו. צורות המתעלמות מצרות.

לא כל "אמנות לשמה" בישראל מילכדה עצמה במלכודת המציאות הישראלית הקשה:  משה קופפרמן ידע להגיב בסדרת ציורי "עתות קריסה" (1983) לאסון הטבח בסברה ושתילה; רפי לביא הגיב בציוריו מ- 1996-1995 לרצח רבין.  לבטח, אמנים ישראליים ידעו לפסוח  על שני הסעיפים:  ציבי גבע חיבר הפשטה ומשקע פוליטי בציורי הקאפיות והבלאטות; אביבה אורי ברישומיה שלאחר מלחמת לבנון הראשונה; מיכה אולמן, משה  גרשוני…

אין ספק: פרשת היחסים בין האמנות לבין אירועים היסטוריים היא פרשה סבוכה, שביסודה עמדה "אמונית" זו או אחרת של אמנים במהות האמנות, וללא כל קשר הכרחי להשקפתם הפוליטית. גם הביקורת על ההתכחשות האמנותית להיסטורי-פוליטי תלויה כל-כולה בעמדת המבקר, ויהיה אמן או היסטוריון. מה שברור הוא, שההוויה הישראלית מחריפה מאד את  הסוגיה.


[1] גדעון עפרת,  "הפשטה והיסטוריה", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 27.7.2011.

[2] לארי אברמסון, בתוך אתר-המרשתת של  גלריה "גורדון", תל אביב.

[3] שם.

[4] יסמין שמש, "מהים ועד לניו-יורק",Ynet, 7.2.2013.

[5] מיכאל קובנר, בתוך קטלוג תערוכת "רוח אחרת", מוזיאון תל אביב, 1981, עמ' 26.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s