קטגוריות
ציור עכשווי בישראל

אלי שמיר: העמק והבכא

                

בל תלכו שולל אחר היופי המכשף של עמק-יזרעאל המתגלה לעיניכם בציוריו הפנוראמיים של אלי שמיר. מלכתחילה, כשעדיין התגורר בירושלים, השנים בהם למד ב"בצלאל" ולאחריהן, כבר אז הסגירו נופי העמק של שמיר אותות מצוקה מורבידיים. כי כבר בראשית שנות  ה- 80, באותם ציורים חומים, כהים, ארכאיים, מיתיים, טוטמיים, "אליליים"[1] – כבר בהם שָרתה רוחו הטראגית של הקורבן: הטוטמים המונומנטאליים האפלים, שניצבו בלב העמק ומבעם אטום, כגוזרי-גורל (אלי שמיר: "התייחסתי אל הפסלים של איי הפסחא. אלו דמויות חזיתיות, טוטמיות, הניצבות חסרות-ישע מול אימת האוקיאנוס והחורבן האקולוגי."[2]); או – הפיגורה הכחולה (בת דמותו של האמן) הקורסת בשדות בציור "משפחה ביום חמסין" (1983); או – החשכת מלקטי הבצל והעמק כולו (בציור מ- 1984); או – ערטול ההולכים לעקידה לרקע העמק (1985); גם עירומם של אחרים (כנידונים לתנטוס, יותר מאשר לארוס) לרקע  אותו נוף מרהיב (1984) – כל אלה הטעינו את עמק-יזרעאל של שמיר בצללי הבכא.

בהתאם, הווריאציה האופקית של שמיר על אשת-"המעיין" של דומיניק אנגר (בציור "שני מעיינות בעמק יזרעאל", 1984): אותה עלמה שניצבה עירומה בציור המקורי של אנגר (1856-1820) והגירה מים מכדה, עוצבה עתה במאוזן ובהכפלה (וללא הכד!) והייתה משל לעמק שאזלו בו מים חיים וארוס:

"בציורים המוקדמים, הציורים ה'חומים' מאמצע שנות השמונים, האדמה מצטיירת לא כאובייקט נפשי מזין או מנחם, אלא כמשהו חונק ומאיים. היא קוברת את הדמויות ומחלחלת לתוכן, והן בעצמן נראות פעמים רבות כעשויות מאדמה. […] אפילו הרוקדות על אדמה זו, בציור 'ארבע רוקדות במעגל' – ריקודן אינו ריקוד של שמחה. לפעמים הם מזכירות לי את האנדרטה לזכר הנופלים בכפר יהושע…"[3]

על פניו, אלי שמיר מזמין אותנו אל "העמק הוא חלום": הפנוראמה נפרשת נגד עינינו כאידיליה, על שדותיה הפוריים, בריכות הדגים הצלולות, ההרים המכחילים באופק. אך, האמת היא, שהכוחות המיתיים ממשיכים לאיים על שלוות הנוף המלבב. ראו את הציור "פרספונה" מ- 1992: מלמעלה, שדות העמק, עננה שחורה וכבדה רובצת מעליהם; מלמטה, מבנה של ירידה למקלט. פרספונה היא מלכת השאול, רעייתו של האדס, מלך התופת, שחטף אותה. על פרספונה נגזר לבלות חצי שנה בעולם התחתון וחצי שנה למעלה, על פני האדמה. יציאתה באביב מבשרת פריחה וחיים חדשים לאחר חודשי הכפור והחידלון. בציורו, אלי שמיר חיבר את האדס ואת העמק באמצעות רישום דק ואדום של רימון (זהו הרימון, ששישה מגרעיניו נגסה פרספונה בניגוד לאיסור האכילה שציווה עליה זאוס). בעבור שמיר, הרימון הוא סמל של מחזוריות, זו של פרספונה וזו של הטבע. על עמק-יזרעאל נגזרו מוות וחיים לחילופין.

ב- 2000 חזר אלי שמיר מירושלים לכפר-יהושע, מקום הולדתו, ומאז הפך נוף העמק לתעודת-זהות אמנותית שלו. ב- 2009 כבר תוצג במוזיאון תל אביב תערוכתו, "עמק – בדרך לכפר-יהושע" (אוצר: דורון לוריא). אלא, שאותו נוף שבתחילה קוסם לנו ומרנין את לבנו בבחינת "הנשגב" (וללא ספק, גודל  הפורמט של הציורים תורם לאפקט היונק אותנו פנימה לתוכם), מתגלה בהמשך כמלנכולי, אם לא כאלגיה לעמק. ראשית –

"השמים במרב ציורי הנוף האחרונים של שמיר מתוארים בקשת צבעים תכלת-אפרפרה; הם מלאי אובך, מטושטשים ואולי אפילו מחניקים. האובך שולט בכל: מטשטש את הכול, ויוצר אצלנו מעין 'מקסם שווא' שבו הכול מתמסמס."[4]

ואז מתגלות לנו ה"גוויות", המפורשות והסמליות שבייצוג העמק, בדומה להסתתרות המוות בנופיו הארקדיים של ניקולא פוסן.[5] בציור "שור מת  בנוף" (2000),  גווייתה הנפוחה של החיה העוצמתית שרועה אין-אונים לרקע השדות וההר וכמו מקרינה עליהם את צחנתה:

"את  הציור 'פר מת' [….] ניתן לקרוא כייצוג של גוויעתו של אתוס העמק המיתי, הכרוך ללא הפרד בדמות האב. […] גם לאחר קריסתה ומותה, קשה שלא לחוש עדיין בנוכחותה הפיזית האימתנית של חיה אפּית זו, שממשיכה למלא את שטחו של בד  הציור ואינה מרפה."[6]

בציור "עמק יזרעאל מגבעת שמרון" (2002) – "…נתפסת העין, מלבד לנוף המרהיב ולחלל הפתוח המואר בלהט עז, לריקנות הרבה ולהיעדר תנועה ו/או כל דמות אדם או חיה בנוף: החיים הופקעו מהעמק. לא פחות  מכן, העין מתמקדת בעצי-השיטה המצוירים בקדמה: אלה הם שיחים נדירים ביותר באזור גיאוגרפי זה, והאמן מספר שה'פליטים 'הללו הגיעו לכאן בדרך-לא-דרך ו'נתקעו' במקום שאינו מקומם. אף להפרות את עצמם אינם מסוגלים, מלבד הצמחתם העצמית משורשיהם. המטפורה ברורה. העמק הופך, בהתאם, למקום של גלות. מבחינת א.שמיר, ציור הנוף הנדון הוא 'ארכיאולוגיה של העתיד', מעין מצבה לעמק שחלף מן העולם."[7]

אפילו הציור "שתילי איקליפטוס" (2002) מציב בקדמה צמד עצים אמביוולנטיים: האיקליפטוס כמזכרת למפעל החלוצי של ייבוש הביצות בעמק; אך גם האיקליפטוס כעץ זר, לא שייך, שמקורו הרחק מכאן. בציור אחר, מ- 2015, קוצים מאכלסים את קדמת-הבד וכמבוא לחמדת העמק. הנה כי כן: שוב ושוב, העמק של שמיר הוא אתר של חיים ומוות: הציור "פרידה" מ- 2012 מציג את אבי-האמן, שהלך לעולמו שנה קודם לכן, כשהוא בגבו אלינו (ואל כפר-יהושע) והוא פוסע בשדה נשען על מקלו בדרכו האחרונה. ב"נוף עם ברושים כרותים" (2010) מוצג העמק בסימן הכריתה, המוות.

עמק-יזרעאל של אלי שמיר זרוע קברים: "עמק יזרעאל עם קבר שיך אברק" (2012); "תל קסיס" (קשיש) (2012) – התל כמקום קבורתו של  יישוב קדום מתקופת הברונזה; "מצבת הטייס עם דפנה ושירה" (2009)[8] , ועוד. עמק אמביוולנטי: מחד גיסא, זהו הבית, המקור, ההוד, העוצמה, השדות החרושים הממתינים לזריעה ונביטה. אך,מאידך גיסא, זהו מרחב מלנכולי ("שיר-ערש לעמק" – 2009-2008: 5 נשים שרות בליווי אקורדיון שיר-ערש לעמק לקראת הלילה היורד…): זהו מרחב רוחש חורבות, סכנות ומתח סמוי של עוינות (מראה ג'נין מרחוק בציור מ- 2007, או ציור העמק במבט מאום-אל-פאחם – 2006. והשוו גם לציור הנופים מ- 2015-2014 של המבטים ללבנון, מצרים וירדן).

ועתה התבוננו ב"דיוקן עצמי נופל מהשמים" (2009): דמותו הזעירה של האמן צונחת ממרומים אל אדמת העמק. כישלון הנסיקה של פאיתון/איקרוס, התרסקותו ומותו של הבן,  יובן אולי כביקורת עצמית של האמן, אך גם כתמרור אזהרה מפני "הגבהת-יתר" של העמק.

הדואליות הערכית הקיומית מלווה את יצירת אלי שמיר לאורכה. אזכיר את שני המוניטורים שהציב ב-  1994 בתוך אחד מאוהלי "אירועי תל-חי": באחד הוקרן "ים-המוות" ובשני "הים-התיכון". הוסיפו: עץ אלון (סמל לעוצמה ושורשיות, שאפשר לזהותו גם עם דמות האב בציורי  שמיר) לעומת הברושים הכרותים; או, אדמה כנגד שמים. צדק אפוא רון ברטוש כשסיכם ב- 2013:

"מטולטלת יצירתו של אלי שמיר עודנה תלויה בין קוטב האידיליה לקוטב האלגיה. היא אינה פונה לצד זה או אחר, כי אם משרה שלווה בתמונה האלגית, ונוסכת תוגה בהתרחשות האידילית – ממזגת בין הקטבים."

*

לא, בל תלכו  שולל אחר היופי המכשף של עמק-יזרעאל המתגלה בציוריו הפנוראמיים של אלי שמיר.


[1] גדעון עפרת, "אלילי העמק של אלי שמיר", "קו", מס' 7-6, 1984, עמ' 63-60.

[2] "שיחה בין אלי שמיר וגליה אורי", בתוך קטלוג תערוכת "אלי שמיר, כפי יהושע, עמק יזרעאל", הגלריה לאמנות במרכז ההנצחה, טבעון, 1998, עמ' 10.

[3] גליה אורי, שם, שם.

[4] אליק מישורי, "אלי שמיר: האדם אינו רק נוף מולדתו", קטלוג תערוכת אלי שמיר בגלריה "אלון שגב", תל אביב, 2004, עמ' 10.

[5] גדעון עפרת, "ניקולא פוסן: נוף עם מוות", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 22 בינואר 2011.

[6] איה לוריא, "זמן דיוקן", בתוך קטלוג תערוכת "אלי שמיר:גבולות המבט", מוזיאון הרצליה, 2020, עמ' 13.

[7] גדעון עפרת, בתוך קטלוג תערוכת "שיבת-ציון: מעבר לעקרון-המקום", "זמן  לאמנות", תל אביב, 2003-2002, עמ' 65-64.

[8] גדעון עפרת, "אלי שמיר: מצבת הטייס", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 29 במאי 2020.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s