קטגוריות
Uncategorized

מה שחשוב

                                מה שחשוּב

דווקא בימים אלה, שעה שההוויה מיטלטלת, האדמה רוגשת, ומה שרק אתמול היה יציב כבר אינו עוד כזה, ימים בהם מועקת ההווה מהולה בחרדת-המחר, והקיום דומה כתלוי על בלי-מה, דווקא בימים אלה חשוב לחשוב על מושג ה"חשוּב".

כי, מה, בעצם, חשוב באמת? האם חשיבות למילים הללו שלי? כלום חשיבות להישארותי כאן? והאם חשוב לצאת להפגין? וכלום חשוב לציית לתקנות? והאמנות והתרבות – האם הן חשובות? וכו' וכו'.

וכבר ברור, שלא בחשיבות פרגמאטית/אינסטרומנטאלית מדובר  (דהיינו, לא בחשיבות חבישת כובע בשמש, או חשיבות הכנת הרכב לחורף וכו'), כי אם בחשיבות עקרונית יותר, ערכית יותר, מופשטת יותר; כזו שמעל-ומעבר לרגעי ולקונקרטי; כזו שעניינה הרוח.

ובהעלותנו את שאלת פשר החשיבות, האם אין התשובה נחבאת לה כבר בצללי לשוננו? כי, ראו מה מופלאה העברית, שזיווגה לה את החשיבות ואת המחשבה, והעמידה את השתיים על שורש אחד – חש"ב. וכאילו אמרה לנו שפתנו: "חשוב" ו"נחשב" הוא מה שהינו במחשבה, מה שנחשב במחשבה. אהבה? משפחתיות? בית? אמנות? וכו' וכו' – חשיבותם של אלה וכל השאר בהיותם מושג נפעל, פעיל ומפעיל בהכרתנו, ברוחנו, ואת רוחנו. בדומה ל"התפעלות", שמקורה הלשוני-מושגי בפעולה, בהפעלה (וכלום אין קרבה בין מה שחשוב לבין מה שמעורר התפעלות?). ומה פירוש "להתחשב", אם לא לחשוב על האחר ולחשוב את האחר?

ועוד חישבו-נא על המילה important ושאלו את עצמכם מה בינה לבין המילה import? והכוונה, כמובן, ל- import במובנו הלינגוויסטי, קרי – תוכנו של מושג, המסומן שלו. ומה בין המילה הגרמנית Wichtig – חשוּב – לבין המילה Wicht, שפירושה משקל? והרי גם בעברית, החשוב הוא "בעל משקל". אך, מהו הקשר הלשוני-מושגי בין "משקל", כמציין מאסה חומרית, לבין "לשקול" במשמעות של לחשוב, להשוות בהכרתנו ערכים? וכיצד נפשר כאן בין החומרי לרוחני?

החשוב הוא בעל הערך. המילה "ערך" יכולה לציין אומדן יחסי (בדומה ל"חשב", החשב הכללי, המופקד על מחשבת ספירה. "חשבון" ו"חשיבה", הה לנו עוד צמד-חמד), אך היא גם עשויה לייצג מחשבה – מושג או אידיאה (ערך מילונאי, ערך אנציקלופדי וכו'). והנה שבנו אל זיקת החשיבות והחשיבה: כי "בעל ערך" הוא זה שמושג בהכרתנו וזכה לאישורה.

ואז אנו מגיעים אל האמנות כאל מלאכת מחשבת. אמנות טובה היא מלאכה שמחשבה בה, אמנות נחשבת. לא במקרה זוהה בצלאל בן-אורי עם מלאכת-המחשבת ועם רוח-החוכמה האלוהית: "…ואמלא אותו רוח אלוהים ובחוכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה, לחשוב מלאכות…" ("שמות", לא, 2-1).

יוון העתיקה הניחה את היסודות הפילוסופיים לדואליות של הממשות והאידיאה: אפלטון, כזכור, הדיח אותנו מעולם האידיאות רק בכדי שניזכר בהן, נתגעגע וננסוק אליהן בחזרה באמצעות היופי. אריסטו, כידוע, הלביש את האידיאות בחומרים ובצורות (כך בטבע וכך בתרבות ובאמנות). מאות שנים אחריו, ינסח זאת היגל במונחי תנועת הרוח האוניברסאלית הלובשת בזמן קונקרטיות חושית, באמנות בין השאר. אידיאה, רוח, מחשבה (במובנה הרחב, זה שאינו מבחין אותה מתבונה). מידת הקונקרטי (חומרי, גופני, חושי) כמידת הרוח, המחשבה. זוהי האמנות ה"חשובה", זוהי האמנות ה"נחשבת".

ועתה, שובו ושאלו את עצמכם: האם מילותיי אלה חשובות? רק אם הן נפעלות ממחשבה ומפעילות מחשבה לעומקה. האם חשוב לצאת מהבית ולהפגין, ולו גם בניגוד לתקנות? רק אם ההפגנה היא תוצר של רוח שדוכאה, מחשבה שהותנעה ותכליתה אידיאית (אידיאו-לוגית). האם להישאר כאן? רק אם להיותי פה משמעות וטעם לרוחי החופשית. לא אשאר כאן אם ה"כאן" הוא "לא לרוחי". וחשיבות האהבה? רק אם רוח לרוח תהיינה אחת. ובית? רק אם הבית מייצב את הרוח הסוערת.

האם האמנות חשובה? אני חושב שכן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s