קטגוריות
ציור ציוני תרבות עברית

ביתן א"י בתערוכה הקולוניאלית, פאריז 1931

 Expo_1931_Palestine.jpg

"… חרפה היא לראות את התמונות המוצגות לעיני כל העולם בביתן הא"י שבתערוכה הקולוניאלית בפאריז. בהיותי בתל-אביב נתקיימה ישיבה […]: הוחלט, שבביתן הא"י יוצגו רק תמונותיהם של הציירים הדרים בא"י. ולבסוף: לא ציירי א"י ולא אמני פאריז – אלא צמד נשים, שהיו מקורבות אל הוועדה המסדרת..."[1]

 

את הדברים הללו כתב מארק שאגאל בשלהי 1931. באותה עת, שימש האמן כיועץ למאיר דיזנגוף, לקראת ייסוד מוזיאון תל אביב, והאמנות שראה בביתן הא"י (שלדיזנגוף היו יד ורגל בארגונו), הרתיחה את דמו.

 

איזה אמנות ראה שאגאל בביתן ועל איזה שתי נשים מדובר?

 

                             *

בחודש מאי שנת 1931 נפתחה בפאריז למשך חצי שנה "התערוכה הקולוניאלית הבינלאומית", תצוגה מרהיבה של ביתני האימפריות דאז, שהציגו את תוצרת מושבותיהן מרחבי העולם. על פני גן ענק נבנו מבנים אקזוטיים שונים בנוסח תפאורות הוליוודיות, כל מבנה הוקדש לקולוניה אחרת ובתוכו מוצגי חקלאות, תעשייה, אומנות ואמנות. על-מנת לסבר את תודעת הקורא, אביא ציטוט מתיאורו של משורר צעיר בשם נתן אלתרמן, שפרסם ב"הארץ" מאמר ארוך על ביקורו בתערוכה:

otherwf1931paris1.jpg

"בין הביתנים, הנמשכים בשני טורים מן המזרקה עד למגדל, והנראים עתה כעשויים בדולח מסנן אור, נח מקדש אנגקוֹר [ראו תצלום/ג.ע]. הנה שוב! מאין שופע עליו הנוגה? הביטוי העברי: אור־גנוז מזמר באוזן, מתמלא חיים… הבית דומם כצעצוע גדול, צהוב־זהוב, יפה הוא בשנתו… צריך שבנות קמבּרידז' הקטנות, הרוקדות בבתי־הראווה, תבואנה להשתחוות לפניו. ממגדליו שופעות אגודות קרניים ערפיליות, ארוכות. לפני שער־הכבוד – מפל־מים מסנוור מפזז על פני עמוד־זיכרון לתרים ולכובשים. מכאן עד לפינות הנידחות ביותר נפזרו פנסים בצורת מגינים, אורכידיאות, מגבעות־סין חבושות זו על זו. תו צורח צורם בוקע מ'קריית השעשועים'. למה הביאו לכאן את הלוּנה־פארק, את ה'קארוּסלה'? אנשים טסים באווירונים, אנשים צועקים בקרונות ה'סציניק רֵילוויי' (20 קילומטר בעליות ובמורדות עוצרי נשימה, דרך 'מדבריות' ו'יערים'), ציירים רושמים 'פורטרטים' בסיטונות, גלגלי־גורלות מסתובבים… גמל נדהם רץ… דכי תזמורות – חג…"[2]

 

ועוד ציטוט, הפעם מתוך אחת מחמש כתבות על התערוכה ששלח אורי קיסרי מפאריז:

"אתה מתהלך בתערוכה ורואה שעולם החלומות הוא מציאות. אתה עומד לפני כל ביתן ורואה כל ארץ וארץ. כל ארץ מציגה ארכיטקטורה נפלאה בשלל גוונים. נדמה לך הנה מדגסקר, סוריה ולבנון. והגן הזואולוגי, קריית האינפורמציה עם משרד דואר, טלפונים, אולם תיאטרון, קולנוע, מספרה, מצחצחי נעליים. והתערוכה מרושתת ברכבות זעירות, מסעדות, בתי קפה ובתי ריקוד."[3]

Expo_1931_Metropolitain1.jpg

 

הקמת חברת "מסחר ותעשייה" בתל אביב בשנות ה- 20 סימנה ראשיתה של תנופת תצוגות ציוניות בתערוכות בינלאומיות, בהן גם "יריד המזרח" (שהנץ כבר ב- 1924, וזכורה לנו במיוחד תערוכת 1934 בתל אביב עם "ביתן תוצרת הארץ", פסל הפועל העברי של אריה אל-חנני, ועוד). גם עתה, ב- 1931, הייתה זו בעיקר חברת "מסחר ותעשייה" שעמדה מאחורי התצוגה בתערוכה הקולוניאלית בפאריז.

 

ביתן ארץ-ישראל ((Palestine Pavilion – ראו התצלום בראש המאמר – נבנה בחסות הנציב העליון הבריטי וכתצוגת קולוניה של האימפריה (ביתן בריטי נוסף בתערוכה היה של המושבה ההודית). "ועדת צרפת-פלסטינה" (ביסודה: "לשכת המסחר הפרנקו-פלסטינית"), בראשותו של ז'וסטין גודאר, לשעבר שר בממשלת צרפת, פיקחה על ביצוע התערוכה. מטעם ארץ-ישראל, האחראי היה מאיר דיזנגוף, ראש עיריית תל אביב ונשיא הוועד המקומי של התצוגה, שפיקח על בחירת המוצגים והצגתם. לצדו, היו חברים בוועדה נציגי לשכת המסחר והתעשייה, בית-הספר החקלאי "מקווה ישראל", חברת "תפוזי יפו", מפעל האשלג בסדום, ועוד. בולט היעדר כל נציג של עולם האמנות הארצישראלי. בהקשר זה, יש לראות במאיר דיזנגוף כ"אוצר" התערוכה, גם בהיבטה האמנותי. יצוין, שדיזנגוף שהה בפאריז לקראת הפתיחה ודאג לפרטים, קלים כחמורים.

 

Expo_1931_Affiche2.jpg

 

עתה, נבנה ביער ואנסן, פארק בסגנון אנגלי הממוקם במזרח פאריז, ביתן ארץ-ישראל כמבנה לבן ובמתכונת קבר-רחל (קישוטי טורקיז נועדו להזכיר גם את מסגד-עומר). בצורתו, "הביתן אזכר-משהו את הפביליון הקודם שייצג את פלסטינה הבריטית ב'תערוכת האימפריה הבריטית' בוומבלי, 1924, שהיה אף הוא בניין כיפתי היסטוריציסטי מזרחי-תיכוני."[4] הביתן תוכנן על-ידי האדריכל הצרפתי, ז'ורז' ויבּו ((Wybo, הגם שבאחד המקורות מצוין השם "רכטר", זאב רכטר כמובן, שידוע על לימודיו בפאריז באותה עת. עיצוב-הפנים של הביתן, על ארבעה חלליו, נעשה בידי אריה אל-חנני (ספוז'ניקוב): "אולם אדמונד רוטשילד", "אולם לורד בלפור", "אולם תאודור הרצל" ו"אולם ז'יל קאמבּוֹן" (מי שחיבר את "הצהרת קאמבון", שאשררה את הצהרת בלפור). ארבעה החללים יצרו יחדיו צורת כוכב.

 

רוב גדול של מוצגי התערוכה בביתן הארצישראלי היו תוצרים חקלאיים, הישגי תעשייה, הוצאות ספרים, פנוראמות ומודלים של ההתיישבות (בהם, נהלל) וצילומים רבים, ורק לאחר מכן קומץ יצירות אמנות. פירוט בהמשך. דוכני מכירות הציגו מרכולות של מיכלי חרס, תכשיטי כסף-פיליגרן וגם שטיחים שמכרו מספר ערבים, שהובאו הנה במיוחד. מבקרים בביתן יכלו גם לטעום מהיין והתפוזים הארצישראליים.

 

נוכחות מעט הערבים בביתן לא הייתה חריג בתערוכה הקולוניאלית: ילידי מושבות הושטו לצרפת מרחבי העולם במטרה להדגים לעיני המוני המבקרים (33 מיליון כרטיסים נמכרו!) פולקלור אקזוטי לסוגיו. בטקס הפתיחה של הביתן הארצישראלי נכחו, בין השאר, הברון רוטשילד (פטרונה של פיק"א, שכפריה יוצגו בתערוכה), נחום סוקולוב (נשיא ההסתדרות הציונית) ועוד, בהם גם מאיר דיזנגוף.

 

a_ignore_q_80_w_1000_c_limit_004.jpg

 

אם כן, כיצד בדיוק נראתה תערוכת הביתן הארצישראלי? תשובה כמעט-מלאה מספק לנו, שוב, נתן אלתרמן, במאמרו הנ"ל ב"הארץ":

“'…ארץ־ישראל – Palestine – פלשתין'. כך רשום על הבית (כידוע, עשוהו בדמות קבר־רחל). למעשה, מוצדק רק השם העברי, כמעט שאין זכר לממשלה ולערבים. הביתן כולו עברי. הפוסח על מפתן המבוא בא לתוך 'אולם אֶדמוֹנד רוטשילד'. מנגד – כּן־הבשׂמים של 'אביבה'. אחרי סחרחורת של הירוגליפים זרים – סוף־סוף שם מוכּר ומצלצל. איזה צלצול! יש בו אביב ותל־אביב ורביב ושביב ויפי כל הילדוֹת ששמן אביבה… מימין – תבנית של מפעל רוֹטנברג, קטנה אבל מוצקת ומשמחת. לידה, דוגמאות מן התוצרת החקלאית הארצית, שהוצגו על־ידי ממשלת א"י, תמונות ממראות הארץ ומפת־הארץ ומפת דרכי מסילות־הברזל.

משמאל – בית החרושת 'נשר' ותל־אביב. כאן סמל השער – המגדלור, דיאגראמות בולטות וכמו תמיד – שורת תמונות המעבירות לעין את צמיחת העיר מן 'האבן הראשונה' עד 'הקרנבל בפורים שנת'… (אין רע, זה יפה וטבעי. כל ההורים אוהבים ללטף את בת שעשועיהם ולספר: זה עתה שכבה בעריסה ועכשיו… גדולה, גדולה – הולכת לנשפי מחולות…)

ליד עבודות 'בצלאל' נסתדרו הוצאות: 'אמנות', 'שטיבל', 'דביר' ו'יובל'. עד כאן שירה, והנה פרוזה (ריאליסטית ורומאנטית כאחד) – תוצרת הארץ. בית־חרושת לעיבוד עורות־לפקוביץ, 'אריגה ו'סריגה', שימורי־פירות של שמואל ברוזה, בקבוקי יינות ו'עסיס', הזוכים לשבחים רבים ואשר האור הנופל עליהם משווה להם זיק של צבעי קשת, 'ליבּר', 'פרוּמין' ותעשיית הסיגאריות (מדוע אינן ניתנות למכירה? למרות המכס הכבד, הרי היו נמצאים להם 'בעלנים', כי אין כסיגאריה להשריית דמיון ולטשטוש מרחקים). חדר קטן, מיוחד, נטל לעצמו גורלסקי־קריניצי, טוּב הטעם ויפי העיבוד של הרהיטים עוצרים את זרם המבקרים ומשהים עליהם את העיניים.

באולם הגדול שלאחריו מציגה תחנת־הניסיונות של מקווה־ישראל דוגמאות קרקע מאזורים שונים בארץ; הטחנות הגדולות ואיגוד נוטעי הטבּק מראים מוצגים ומספרים. הנה 'תנובה'! תוצרתה מהנה בצורה ובניקיון.

מחלקת־החינוך של הסוכנוּת היהודית הביאה חומר רב. צילומי ומספרי. מדוע לא עשתה כמעשה רעותיה במדינות השונות ולא הציגה גם ספרי־לימוד ומחברות־עבודה של התלמידים? לנוכרים ולכמה יהודים היה זה מוכיח ש'בעברית אפשר ללמוד גם פיסיקה', ליהודים האחרים היה זה גורם סתם נחת־רוח…

אחריה – קרן היסוד, הקהק“ל, פיק”א ואליאנס.

במרכז האולם – תבנית אנייה ועל סיפונה צורת פרדס, על עציו, פירותיו ושיטת השקאתו. הצירוף אינו מוצלח ביותר, אבל הכוונה ברורה. תפוחי־הזהב (עשויים ספוג?), המבצבצים מבעד לעלים, מעוררים ממש התפעלות.

בדרך כלל, הביתן הא"י (לידו ביתן מיוחד ל'מרבדיה') מרוּוח, נאה סדור ועשיר מוצגים. מבקריו מרובים וחלקם הגדול בא לא לשם 'ארץ הקודש', אלא למען 'פלשתינא העברית'. אולם הזנחת ההסבר והתעמולה מפליאה, הדורש מקבל עלה־דפוס זעום וזה הכול. שום כתובת ביאור, שום ספר הניתן לדפדוף."[5]

 

בעקבות התערוכה, התקיים בפאריז כנס בינלאומי (15-10 באוקטובר 1931) בנושא "הקונגרס הבינלאומי לאורבניזם במושבות ובארצות קו-הרוחב האינטר-טרופי". כאן נשא דברים גם האדריכל הנודע, ריכרד קאופמן (מתכנן נהלל, בין השאר), שהרצה על המאמצים הציוניים להקמתן של ערים חקלאיות.[6]

 

כלום יש צורך לשוב ולהדגיש את ההיעדר הכמעט-מוחלט של ייצוג התרבות והעשייה של ערביי פלסטינה? נוסיף עוד, בהקשר זה, שבמקביל לתערוכה הקולוניאלית הבינלאומית וכתגובה ישירה לה, נערכה בחודשי אוגוסט-ספטמבר 1931 בפאריז תערוכה אנטי-קולוניאלית בשם "האמת על המושבות" [ראו להלן תצלום של כרזת התערוכה], שאורגנה מטעם המפלגה הקומוניסטית הצרפתית. כאן תועדו פשעים קולוניאליים של האימפריאליזם, ומנגד – בוטאה תמיכה בבריה"מ על זכות ההגדרה העצמית שהעניקה לכל הלאומים שבתחומה

1931_Counter_Exhibition.jpg

image-asset.jpg

                               *

אם כן, למי התכוון מארק שאגאל בקובלנתו המובאת בפתח מאמר זה? לפי תיאורו הפרטני של אלתרמן, יצירות האמנות המוצגות בביתן הארצישראלי הן אלו של "בצלאל" (וגם "מרבדיה" הייתה, כידוע, מפעל שטיחים בחסות "בצלאל"). להזכירנו: "בצלאל" סגר שעריו מזה שנתיים, כאשר בוריס שץ משוטט בארה"ב ואוסף כספים לפתיחתו מחדש. באורח מוזר להפליא, המודרניזם הארצישראלי, הנמצא בשיאו ב- 1931, אינו נוכח כלל בתערוכה: לא ראובן, לא זריצקי, לא ישראל פלדי, לא פנחס ליטבינובסקי וכו' וכו'. אפילו לא ציונה תג'ר, המבקרת בפאריז ב- 1931. מדוע התעלם מאיר דיזנגוף מאמני עירו ומהמלצתו של מארק שאגאל? לאל פתרונים. אך, מי הן " צמד נשים, שהיו מקורבות אל הוועדה המסדרת"? רק על אחת מהן ידוע למחבר המאמר הנוכחי: הציירת, מקסה נורדאו, בתו של מקס נורדאו. לבטח לא מהמייצגות הראויות של האמנות הארצישראלית דאז. מי היא המקורבת השנייה? שמא זוהרה שץ, בתו של בוריס שץ, השוהה בפאריז באותם ימים? אין לזאת הוכחה.

 

[במאמר הבא: הביתנים הא"י בתערוכות הבינלאומיות 1939-1936]

 

 

[1] מארק שאגאל, "לא לזה התפללתי", "כתובים", 19.11.1931, עמ' 4.

[2] נתן אלתרמן, "טיול בתערוכה הקולוניאלית הבינלאומית, פאריז 1931", "הארץ", 23-22 בספטמבר 1931.

 

[3] אורי קיסרי, "יומה של א"י בפאריז, "דואר היום", 17 ביוני 1931.

[4] Tzafrir Fainholtz, "The Jewish Framer, the Village and the World Fair", 2018, Internet, PDF, p.5.

[5] לעיל, הערה 2.

[6] לעיל, הערה 3, עמ' 6.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s