קטגוריות
תרבות עברית

על "חלוצים", "יהודים ישנים" ו…מבוכה

          

IMG_5266.JPG

 

 

דמותו המונומנטאלית של החלוץ העברי, גיבור-העל של העליות הראשונות, העסיקה אותי רבות עוד מאז השנים 1982-1980, ימים בהם חקרתי, כתבתי ואף הצגתי את הנושא (הן כדימוי מילולי והן כדימוי חזותי) – בספר, בתערוכה, בקטלוג ובהרצאות. העימות בין החלוץ העברי השרירי, המעורטל בחציו או במלואו, לבין דמותו הרכרוכית של היהודי הגלותי-מסורתי, מה שקרוי "היהודי הישן", או "היהודי הנודד", העימות הזה מצא ביטויו בלא-מעט כרזות, תעודות, ציורים, פסלים, מחזות, סרטים וכו' ציוניים. באלה שבה ונתגלתה אותה דמות ארכיטיפים אידיאלית – אשכנזית, צעירה, בריאה, חסונה, שיערה מלא, שיניה צחורות, אפה שֶמי למהדרין, דורכת באון על האדמה וראשה בשמים.

 

פרט משמעותי: הגם שהארכיטיפ נולד והתפתח במשרדי התנועה הציונית בברלין מאז הולדת הציונות, הוא הבשיל בארץ-ישראל בעיקר כדימוי פלקאטי בכרזות של שנות ה- 30 וה- 40, בעיקר אלו של הקק"ל וקרן-היסוד. שנות ה- 40-30: זיכרו את אירופה דאז.

 

ולצד הארכיטיפ ההרואי, כניגודו וכהשלמתו, היהודי הזקן המזוהה עם הגלות:

"החלוץ הענק הוא תשובה ליהודי חלוש-הגוף […] המחזאי הארצישראלי בחר לעמת את התעצומות העל-אנושיות של החלוץ הצעיר עם עליבותו הגופנית של איש-המסורת הישיש. ב'אל יבנה', מחזהו של חיים אלחנן (1928), אנו מוצאים ביטוי לתפיסה גופנית זו: 'שמש הקהל: (בא. הוא מוארך, רם ומכוחש כשחיף-עץ כולו…) הוי! הוי! הוי! הוי! הנה הם באים! הנה הם באים – המוני המצבאים, מצבאי צבא-החלוצים! החלוצים השחוצים, החזוזים והמעוזים – מצבא מרומים וחיל תהומים. הוי הנה הם באים! הנה הם באים! פוסעים הם זקופים, וצועדים אדירים! טופפים אבירים ועוברים שפירים – על פני ארץ זרה והמונה, ונחמה, כלמו! […] באים הם! הם באים! מימינם מיכאל, משמאלם גבריאל, מאחורם – הכריאל, ולפניהם פנפיאל…"[1]

 

 

ae

 

ag.JPG

 

ah.JPG

 

בדיקת המודל לדמות החלוץ הארצישראלי מחזירה אותנו מהר מאד לגרמניה ולכפר הגרמני. עוד בקטלוג לתערוכת "דמות החלוץ באמנות ישראל", 1982, הצבעתי על השורשים הרומנטיים והריאליסטיים ("אסכולת ברביזון") של עיצוב החלוץ, אך הדגשתי לא פחות את השפעת הציור הגרמני הכפרי. כך, אמיל רנצנהופר הווינאי וא.מ.ליליין הברלינאי השתיתו את דמויות החלוצים שלהם (מ- 1904-1901) על דמויות האיכרים הגרמניים, דוגמת תחריטי קוצרים גרמניים שליליין עיצב ב- 1914. אף יותר מזה, היה זה רנצנהופר, שעיצב את דמות החלוץ העברי בהסתמך על הייצוג החזותי של האיכר הגרמני:

"בראשית המאה, הדפיסה הקרן-הקיימת-לישראל נייר טלגרמה אנגלי, שעוצב בידי […] רנצנהופר. משני אגפי הטלגרמה, נופים אירופיים הרריים, עמק פורה בתווך, ושני צמדי חלוצים – הוא והיא. החלוצה שמנמנה ובריאה, טובלת בפרחים (פרח בשיערה) והופעתה אלזסית למהדרין. החלוץ שבמחיצתה אף הוא גרמני ביותר: כובע גרמני, זקנקן, מעדר או מכוש לכתפו."[2]

 

images35WTHXGP

 

ומדוע אני טורח להעלות-גרה מארכיוני את הפרטים הללו? רק בגינו של תצלום מביך בו נתקלתי בימים אלה, איור מתוך ספר-ילדים אנטישמי, שראה אור בנירנברג ב- 1936 בהוצאת "דר שטירמר" הזכורה לשמצה. להזכירנו: עורך ההוצאה, יוליוס שטייכר, הוצא-להורג במסגרת משפטי נירנברג, ואילו מאייר-הספר (וצייר-ההוצאה), פיליפ רופרכט ("פיפס" – Fips) נידון לעשר שנות מאסר (וישב חמש). עתה, אני מתבונן באיור הנאלח (ספר-הילדים הנדון מועמד בימים אלה למכירה ב"קדם") ופוגש דואליות מוכרת לי מהציור הציוני: עובד-האדמה והיהודי הגלותי.

 

הנה הוא, משמאל, האיכר הגרמני הנעלה: ניצב מעורטל בפלג גופו העליון, שריריו משורגים, מבטו חוש בצדודית, כולו און ובריאות, שיערו הבהיר מלא, מכנסי עבודה כחולים לרגליו, את-חפירה בידו והוא מקשר בין ארץ ושמים. מימינו, ה"יהודי" במתכונת ה"שטירמרית" הזכורה לשמצה: קרח, שמן, גוץ, אפו עקום, עיניו ערמומיות, לגופו חליפה, בידו האחת תיק, באחרת אמתחת-המצלצלין. הוא איש הבצע, המכוער, הדוחה, המרעיל הלאומי של הנפש הארית ה"גזעית". האיכר והיהודי – דואליות של דבר והיפוכו, של מחלה ושל הבראה.

 

קשה שלא להבחין בהקבלה הרבה שבין האיכר הגרמני של רופרכט לבין החלוץ הציוני של פרסומי התנועה הציונית. לא פחות מכן, חרף ההבדל המובן-מאליו, קשה שלא להשוות בין הזיווג האוקסימורוני הציוני של היהודי הישן ושל החלוץ האומניפוטנטי לבין הזיווג המתועב של האיור. כמובן, חלילה לא השוואה לדמוניזציה הארורה ממטבחו של יוליוס שטייכר, אך עדיין הפניית הגב והעורף למי שההיסטוריה הציונית ביקשה להוריד עליו את המסך (לא שעלה הדבר בידיה). ראו בתצלומים להלן את זיווג היהודי ה"גלותי" לחלוץ בהדפסיו של רנצנהופר מ- 1903-1902, או על כריכת כתב-העת "הקשת" (יפו, 1910), או בחיתוך-העץ של יוסף בודקו מ- 1935: זקן, כחוש, נמוך, כיום היינו אומרים – "במצב סיכון גבוה", מי שהגיע לסוף דרכו. ולעומתו, החלוץ הוא המחר, הוא היונק חיוניות מאדמת ארצו, הוא הלאומיות הטהורה. היהודי הגלותי מסמן קץ, החלוץ העברי מסמן חיים.

a_ignore_q_80_w_1000_c_limit_1.jpg

 

ac

 

untitled.png

מעולם לא חשתי נוח עם הדואליות הזו. על אחת כמה וכמה עכשיו, מול האיור השטירמרי. לכאורה, מה הקשר; אך, בעצם, יש קשר, יש.

 

                                 *

בספרייתי מונח תבליט (אפוקסי?), אולי משנות ה- 50 של המאה ה- 20, המייצג עלמה ועלם מערימים חציר על עגלה רתומה לצמד סוסים. בראש התבליט, משמאל, מודבק תבליט-זוטא נוסף ועליו המילה ""Israel. רק מבט נוסף מגלה, שבתי הכפר, הנראים מרחוק, מקיפים כנסייה, רוצה לומר – התבליט, במקורו, אינו כי אם שכיית-חמדה רומנטית-אירופית המייצגת נוף גרמני, ככל הנראה… מתי-שהוא, המילה "ישראל" הודבקה לצרכים מסחריים, ובאחת, הדימוי המיוצג התהפך ל"חלוצים".

 

 

[1] גדעון עפרת, "דמות החלוץ באמנות ישראל", משכן נשיאי ישראל, ירושלים, 1982, עמ' 40.

[2] שם, עמ' 48.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s