קטגוריות
אמנות מינורית (2010): אמנות ישראלית בשנות האלפיים

לזכר המטאפיזי

                             לזכר המטאפיזי

הרציתי על "החלום ושברו" באמנות הישראלית. באולם בן 300 מקומות ישבו 20 נועזים עטויי מסכות. הזוי. מול אלה האמיצים הצגתי 90 יצירות אמנות ישראליות, ובמהלך השוואתי, בחנתי את התפכחותם של אמנים עכשוויים מדימויי ההבטחה הציונית משחר המאה ה- 20. בין קומץ הנוכחים באולם היו גם בתי, עדן, ולצדה החבר, י.ה., שלצורך העניין נקרא לו יונתן. ההרצאה עברה, מבחינתי, ככה-ככה, אם לא פחות, אבל לא זו הנקודה. הנקודה היא סופה של ההרצאה, כאשר קם מולי זה הקרוי יונתן, ניגש אליי וזעק מתהומות נפשו: "איזה ביזיון היא האמנות הישראלית! איזו אומללות, איזו בושה האמנות הזו!! אף לא שמץ מטאפיזיות!!!" ניסיתי למלמל משהו בזכות האמנות הישראלית וזקפתי את הרידוד הפלקאטי לחובת המרצה ולאופן בו בחר(תי) להציג את 90 העבודות המוקרנות. "לא!!", הזדעק יונתן, "החרפה הזו, השטחיות הזו של 'דבר והיפוכו', המכאניות צרת-האופק והשקופה הזו, וללא אפס-קצה של מטאפיזיות! אמנות בלי מטאפיזיקה, אבוי לנו!!"

 

חשבתי לי, שיונתן מקצין ובוטה כדרכו, הגם שבחולשה זו גם טמון כוחו, שהוא כושר הבחנה חריף ומאתגר. לכן, בחרתי להקשיב לו ורק שאלתיו: "ומי הם, בכל זאת, לדעתך, אמנים מטאפיזיים בישראל?". חשב וחשב יונתן וענה: משה גרשוני, והוסיף גם את יגאל תומרקין ועוד שניים-שלושה אמנים צעירים שלא עלו בקנה אחד עם הערכתי.

 

מאוחר יותר, עם שוך הסערה, שבתי להרהר בשוועת-יונתן, שלאמיתו של דבר, פנתה לעברו של שער פתוח עד תום: שהלא, מאז שאני זוכר את עצמי כ"חושב אמנות", כארבעים שנים ויותר, לא חדלתי לכתוב בזכות הברית בין אמנות לבין מטאפיזיקה. עוד ב- 1984, במאמר ב"קו" בשם "מטאפיזיקה עכשיו", ביקשתי לחבר חיבור אידיאלי בין הפרטיקולאריות הקונקרטית של יצירת האמנות לבין מרחבים רוחניים מטאפיזיים, שההתחברות אליהם נראתה לי כתעודתו של המבקר כאיש-הרוח:

"תפקידו של מבקר אמנות – כאשר הוא מבקש לחרוג מתפקיד הסוקר העיתונאי או רכלן האמנות – להירתם לספיראלה התרבותית. בבקשו אחר הכלליות הרחבה יותר, יחפש את מישורי ההכרה ורוח-הזמן ויקשרם לחומרים ולרגשות של היוצר. הוא יחפש אחר ההכללה הרוחנית הגדולה וההגשמה הרוחנית הגדולה של יצירות האמנות בכך שיָשים לו למטרה להפוך אמנות לתרבות, לציוויליזציה להיסטוריה ולמטאפיזיקה. במסעו זה המפרך, יהיה המבקר הגדול, לא רק מקביל לאמן (שהרי גם הוא מחפש אריגת הפרט בכלל, כפי שהאמן חיפש את אריגת הכלל בפרט), אלא גם יהיה, כנרמז בדברינו, מבקר-פילוסוף, מבקר-פוליטיקאי ומבקר-כהן (או מאמין). למותר לציין, שאתגר תרבותי זה גובל באוטופיזם."[1]

 

ב- 1984, לרקע הניאו-אקספרסיוניזם, הפורמאטים העצומים, הרהביליטציה של המיתוס, האזוטריות של הציור האיטלקי הטרנס-אוונגרדי – לרקע כל אלה עוד ניתן היה לקוות למטאפיזי. אך, ככל שנקפו השנים, הפכה תקווה זו לאנכרוניסטית. אף על פי כן, לא חדלתי להניף את דגל המטאפיזי באמנות. עדיין ב- 2000, במאמר ב"סטודיו" (115) בשם "ההחטאה הפילוסופית והסיכוי הרליגיוזי", ראיתי באפיק הטרנסצנדנטי פתח של תקווה לאמנות העכשווית, שנקלעה למבוך-מבוכה של הפילוסופיה הפוסט-סטרוקטורליסטית.

 

וכך, במשך עשרות שנים ומאות הרצאות, לא חדלתי "להטיף" באוזני מאזיניי בדבר הקשר המבוקש בין אמנות לבין טרנסצנדנטליות, קִראו לה "אידיאה אפלטונית", "האחד", "ויזיה", "רוח אוניברסאלית", "רצון כללי", "דיוניסיות", "משך" וכו'. אפלטון, פלוטינוס, אקווינס, היגל, שופנאואר, ניטשה, ברגסון (ועד וכולל היידגר) – אלה היו גיבוריי. וכל זאת על-מנת לומר, שזעקתו של יונתן נפלה על אוזניי הקשובות מאד, הגם שהרצאתי (שהייתה פוליטית בשורשה, ובהכרח, פלקאטית) השכיחה ממני את הפן המטאפיזי, שאולי גם דהה בהכרתי בדין אופייה של האמנות בעשורים האחרונים.

 

הסכמתי עם יונתן, שגרשוני הוא בהחלט "אמן מטאפיזי" (כמידת ה"פיזיות" ביצירתו, כן מידת נסיקתו הרוחנית). לא הייתי משוכנע לגבי תומרקין, למרות שהוא פַסל נערץ עליי. לבטח, אמן כאברהם אופק נחשב עליי כ"מטאפיזי". גם מיכה אולמן ואחרים. שהרי, מאז "מבקשי אלוהים" של ראובן רובין מ- 1923, ביכולתי למנות מספר אמנים ישראליים "מטאפיזיים". לא נציין שמות. רק רע יצמח מרשימה אקסקלוסיבית שכזו, אשר גם תיאלץ להבחין בין כאלה המכריזים בקול על מטאפיזיות לבין אוזלת המטאפיזי מיצירתם. בה בעת, איני יכול להימנע מההרהור המעיק על מגמת הפיחות המטאפיזי באמנות בת-זמננו, בארץ ובעולם.

 

האם ביכולתי לאשר את "על הרוחני באמנות" ביצירה העכשווית הפועלת בין קטבי המודעות השכלתנית החוסמת לבין אקספרסיביות סובייקטיבית-נרקיסיסטית? כלום בכוחי להצביע כיום על אמנים צעירים הצולחים את בועת האני שלהם אל המעל-ומֵעֵבר-לאני? איני מקל על עצמי: אני פונה אל אמנים מקומיים שהציגו בשנים האחרונות בתערוכות הקבוצתיות היותר "מטאפיזיות" ואני מוצא בעיקר את ה"על-יד" ואת ה"כמעט", ועל-פי-רוב, את הקול הרפה: אלה נחסמים במוּדעוּת-יתר, מבלי שהעפילו (במונחים אפלטוניים – ) מ"הכרה" ל"תבונה" (שהיא מחשבת האינסופי); אחרים, לא התעלו מסובייקטיביות פרטית אל הסובייקט הטוטאלי, הגדול, זה התובע (ראו ניטשה) התגברות על האני.

 

הנהו, אכן, האתגר היצירתי הקשה מכל: לבטא את האני (שאין בלתו) אך ורק בכדי להשתחרר ממנו בדרך אל העל-אני. ליצור "על הקצה". להגיע לגבול התהום של האני. אמנות מתאבדת. כמה אמנים בכוחם לעשות זאת כיום?! מרביתם, גם כשהם מוכשרים ביותר, מצטיינים בחוכמת האנטי-מטאפיזי, שהיא חוכמת הפוסט-מודרנה: "לא" לאסנציה (מהות), "לא" לאוטופי, "לא" ללוגו-צנטרי, "לא" למקור. ומרוב ה"לאווים" האופנתיים הללו, הסכינה האמנות העכשווית לחיסול המטאפיזי. ומכאן: קפד ראשו של הגבוה, הדח את המרכז לשוליים, פרק את האחד, גחך את הנשגב. והקץ למטאפיזי.

 

והרי אתם מכירים היטב את המגמות הללו, שאינכם חדלים לפגוש בהן, מזה עשרות בשנים, בתערוכות האמנות בישראל ובעולם.

 

האם אשמים האמנים במחדל המטאפיזי? כמובן, שלא: עוד קודם למחצית המאה ה- 20 תכפו המתקפות הפילוסופיות נגד המטאפיזיקה: "סילוק המטאפיזיקה", קרא רודולף קרנאפ ועמו פוזטיביסטים לוגיים נוספים, כאלפרד אייר. הוויטגנשטיינים חָברו למאבק, הפילוסופים האנליטיים-לשוניים השלימו במטחי פצמ"רים משלהם, שלאחריהם תפקדו טילי "אסכולת פאריז" כטיהור סופי של השטח מכל טיעון מטאפיזי, רחמנא לצלן. בנסיבות פילוסופיות אלו, כיצד תהין האמנות לאשר מטאפיזיקה?!

 

לפתח חטאת רובץ: קוראים לו "ניו אייג'", משמע – אופנת ה"רוחניות", על גווניה הפסוודו-מיסטיים המזרחיים והמערביים גם יחד. בקלות רבה מדי מתעטף אמן עכשווי ב"רוחניות" ניו-אייג'ית ומייחס מטאפיזיות ליצירתו. אלא, שה"ניו אייג'" הוא אזוטריות מדומה בדין אמצעי שיווק, מסחור וחשיפות במדיה. ספק, אם אזוטריות של ממש יכולה להתקיים בעידן של הנגישות והערטול הטכנולוגיים העכשוויים. לא, אין קיצורי דרך. תחיית המטאפיזי באמנות (האם הוא נפח נשמתו עם ההפשטה הטרנסצנדנטלית הניו-יורקית?) לא תתקיים כל עוד לא הכשירה הפילוסופיה את הדרך. הדרך ארוכה.

 

[1] גדעון עפרת, "מטאפיזיקה עכשיו", "קו", מס' 7-6, יוני, 1984, עמ' 88-77.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s