עלייתה ונפילתה של אמנות המחאה באמנות הישראלית (ב)

חלק ב':

 

נודה על האמת: מחאה חברתית המונית נדירה באמנות הישראלית אף יותר ממידת נדירותה בחברה הישראלית. בהתאם, שמץ ייצוגים אמנותיים של מחאה חברתית המונית יאותרו בזכוכית-מגדלת (ראו להלן), וגם זאת בשוליים המוצללים של הזיכרון התרבותי. מנגד, את מחאת היחיד אנו מכירים היטב באמנות הישראלית, למשל, מיצירות תומרקין, גרשוני, אביטל גבע וכו'.

 

מחאה ציבורית המונית לא נראתה באמנות המקומית לפני העלייה מגרמניה בשנים 1939-1933. שאז, ה"יקים" המהגרים ארצה (לאו-דווקא מטעמים ציוניים), הגיעו מערים גרמניות מרכזיות כדרזדן, ברלין וכו', חלקם מי שכבר פעלו בעברם בתנועות מרקסיסטיות למיניהן ויצרו אמנות באפיק חברתי-ביקורתי. הללו ייבאו ארצה הכרה אמנותית בלתי-מוכרת בתל אביב, ירושלים, חיפה וכו' –זו של התגייסות אמנותית למאבק החברתי. שהרי, עד אז, הקונצנזוס נתן את הטון באמנות הארצישראלית, גם אם היישוב ידע מתחים חברתיים.

 

מאז 1924, פעל מירון סימה, לצד לאה והנס גרונדיג, בדרזדן מוכת האבטלה, וצייר בסוף אותו עשור בסגנון ריאליסטי דיוקנאות של מובטלים ומובטלות, ביחידים ובקבוצה (דוגמת "הפגנה לאור זרקורים", 1931), כולל הציור המונומנטאלי – "6.2 מיליון מחוסרי עבודה" (1932) [ראו התצלום להלן]:

IMG_5258.JPG

"שלושה גברים ניצבים ברחוב לרקע בית-חרושת שומם, ולידם משחקות שתי ילדות. הריאליזם סטאטי, הגוונים אפורים, הבדידות והניכור מודגשים, האווירה קודרת. זהו ציור שמן גדול במיוחד במכלול הפורמטים דאז של סימה, ציור המבקש להצהיר על עצמו כעל ציור קיר דידקטי כמעט. בכיכר עירונית נטושה, על רקע בתי-חרושת נטושים (הארובות אינן פולטות עשן), העמיד סימה שלושה מובטלים. האווירה (תאורה) קודרת והשלושה ניצבים בחזית הציור כשהם מעבירים זמנם בשיחה בטלה ובציפייה לבלתי-ידוע. עיניהם אינן מבטאות תקווה. הקרבה הפיזית לצייר, שנעדר מהציור, אך מבטו האינטימי מודגש, היא גם קרבה רוחנית-מוסרית. הצייר מצטרף לשלושה המובטלים וכמו מתחיל בהפגנה-זוטא, הפגנת ההיסטוריה של המנוצחים. הוספת שתי הילדות הקטנות המשחקות ברקע מדגישה את אי-המודעות לעתיד לקרות, כמו גם את הבטלה שנכפתה על חברת המבוגרים. וכבמאי טוב, ידע סימה שעליצותן של הילדות תחריף את המלנכוליה והמחאה המוטמעות בציור."[1]

 

נאמן לדרכו הרעיונית, מירון סימה, שהיגר לארץ ישראל ב- 1933, צייר כאן באותה שנה את ציורו הריאליסטי, "קבורת פועל": פועלים נושאים את גופת חברם (ככל הנראה, קורבן הפגנה) בתהלוכה אופקית לרקע יער אפלולי. גופת הפועל מכוסה בד אדום, פניו גלויות, דגל שחור מתנופף מעליו [ראו תצלום להלן]. ציור הפגנה צויר אף הוא סמוך לאותה עת [ראו התצלום להלן]. בין 1934-1933 צייר סימה את ציורי "יריות באולם סגור" (שתי סקיצת-שמן, שראשיתן עוד בדרזדן ואשר לא הושלמו), שהם – ככל הנראה – הציורים הראשונים בארץ המייצגים מחאה חברתית המונית [ראו תצלום להלן]: פועלים נמלטים בעיצומה של אספה, המותקפת ביריות (אירוע אמיתי שהתרחש בדרזדן): אפלה, ערימת תוהו (גופות הרוגים?), אנדרלמוסיה, המוני הנמלטים מימין כנגד קבוצת היורים משמאל, וברקע חלונות מלבניים המשקיטים ומאזנים את הדינאמיקה הדרמטית והסוערת.

IMG_5261.JPG

IMG_5260.JPG

IMG_5259.JPG

מכאן ואילך, התפורר הלהט האמנותי-מרקסיסטי של סימה התל אביבי. גם חברתו הקומוניסטית הרדיקלית, לאה גרונדיג, שהיגרה ארצה ב- 1939 לאחר מספר מאסרים, גם היא נטשה בארץ-ישראל את עמדת המחאה, זו שהולידה במהלך שנות ה- 30 תחריטים אנטי-פשיסטיים נועזים.[2]

 

מקורב לחוגי השמאל בגרמניה היה גם שלום (זיגפריד) סבא (שהיגר ארצה ב- 1936), מי שבעודו בקניגסברג, 1918, עוד טרם הגעתו לברלין, יצר חיתוכי-לינוליאום אקספרסיוניסטיים דרמטיים, בהם אחד  [ראו תצלום להלן] המייצג חבורת פורעים שועטת בין שתי שורות בתים. זהותם של הבריונים אינה מוטלת בספק:

"…סביר שהתחבר לרוח המהפכנית הקומוניסטית, שב- 1918 התנסתה במהפכה כושלת בגרמניה."[3]

IMG_5254

אלא, שגם ביצירת שלום סבא כבתה אש המחאה החברתית עם הגיעו לישראל, גם אם פסימיות קיומית לא דעכה בציוריו משנות ה- 40.

 

פעילות אמנותית-פוליטית בחוגים מרקסיסטיים גרמניים חלה אכן על כמה מהידועים שבאמנים עולי גרמניה. בין אלה, יוזכר מרדכי ארדון (עוד כשהיה מקס ברונשטיין), מי שהציג בברלין של 1926 עם "קבוצת נובמבר" המרקסיסטית:

"במשך השנים 1933-1930 הוא יצר מעט מאד ציורים, מאחר שהאמין כי על האמן 'להתגייס לתנועות המהפכניות של הזמן.' בהתאם, הוא הכין סרטונים, כרזות ופוטו-מונטאז'ים שהציגו את האידיאולוגיה המורכבת של קרל מרקס בצורה חזותית פשוטה, כזו שתהא מובנת לפועלים."[4]

 

מה פלא, שלא אחד ולא שניים מעולי מרכז-אירופה מצאו עצמם מקורבים לחוגי השמאל העירוניים בארץ-ישראל, או שהצטרפו לקיבוצי "השומר הצעיר": יהושע גרוסברד, לדוגמא, שעלה ארצה מפולין ב- 1939, הצטרף ב- 1945 למק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית) וצייר בסוף שנות ה- 40 בסגנון אקספרסיוניסטי את הפגנת ה- 1 במאי [ראו תצלום להלן]. יוחנן סימון, אף שלא היה פעיל בשמאל הגרמני, עלה ארצה ב- 1936 והצטרף לקיבוץ גן-שמואל, תוך שהתגייס באמנותו לעיצוב כרזות למפ"ם, ובמקביל, צייר את ציוריו הריאליסטיים המהללים את החיים בקיבוץ. בכרזה להפגנת ה- 1 במאי 1950, עיצב סימון דבוקה של פועלים ופועלות צעירים [ראו תצלום להלן]. בסקיצת גואש (בנוסח המונומנטאליסטי של פרנן לז'ה) מקיפים פועלים נואם מרכזי לרקע ארובת בית-חרושת, בתי יישוב ואוהלים [ראו תצלום להלן. נאומו של המרצה נסב, מן הסתם, על הכרה מעמדית

a.jpg

ar

ao1.jpg

האם מקרית העובדה, שהריאליזם החברתי צמח בחלקו העירוני הגדול מבין תלמידיו של מרדכי ארדון ב"בצלאל החדש" (חלקו הקיבוצי ראה בי.סימון את המודל)? כמובן, שלא. כי חרף התמסרותו של ארדון הוא-עצמו בשנות ה- 40 לנושאי השואה, הוא שב והדגיש באוזני תלמידיו את רעיון האמן כאיש המאבק (רעיון שזיהה עם פיקאסו של "גרניקה", שתצלומה הגדול תלה ב"בצלאל החדש", בנוסף לתערוכה שהוצגה בנושא).

 

נפתלי בזם, אחד מבכירי תלמידיו של ארדון, צייר ב- 1950, במהלך שהותו בפאריז, את הציורים – "הפגנת שלום" ו"ברחובות פאריז" [ראו שני התצלומים להלן]: בציור הראשון מוגדלת בקדמת הבד עגלת-תינוק המובלת בידי אם גדולת-גוף בראש הפגנת-רחוב ולרקע שלט ענק ועליו בצרפתית המילה 'שלום'. השלט נישא (מימין) בידי פועל (בסרבל כחול) ו(משמאל) בידי גבר שחור-עור (בחליפה סגולה), שמאחוריו מדדה על קב פיסח בצהוב. זוהי הפגנתם של המקופחים ושל נציג המחר, הלא הוא התינוק שבעגלה (שבידו צעצוע עם דימוי של יונת-שלום…). הציור "ברחובות פאריז" מרקסיסטי-פרוגראמטי יותר: מימין, הרצאה פוליטית עם נואם וקהל (בין השלטים המונפים נזהה את שלט השלום בצרפתית , מהציור הקודם). משמאל, מופע קברטי ארוטי, ובמרכז – 'הצייר הפועל' בסרבל כחול, המחבר את עולם האידיאה שמימין (ההרצאה) לעולם הגוף שמשמאל (חשפניות הקברט). ילד קטן, היושב ומשחק בחישוק, צופה בנו מקדמת צד שמאל כמי ששואל על המחר. הציור חייב, כמובן, לציור "האטֶלייֶה" של גוסטב קורבא (1854).

ad2g

ad2h.jpg

 

גרשון קניספל, תלמיד נוסף של ארדון ומי שבלט בפעילותו הריאליסטית חברתית בחיפה, הצטרף לשורות מק"י וצייר ציורי מחאה בסימן מאבק יהודי-ערבי משותף לחירות ושוויון. בין השאר, ב- 1957 צייר ציור שמן רחב-יריעה בגוונים חומים של "מפונים" ובו המוני אימהות וילדיהן גודשים את הבד לרקע שרידי בית הרוס. הללו מקיפים את דמותו של ערבי זקן היושב במרכז ואוחז במקל-הליכה. בציור מקביל בגוונים ובפורמט, צייר עוד ב- 1954 את "חתימה על עצומת שלום בעכו" [ראו תצלום להלן]: שוב, קבוצת הערבים משמאל וקבוצת היהודים מימין נדחסים על הבד, בו הוגדל השולחן הגבוה (שרפרף?) שעליו נחתמת עצומת השלום המשותפת. חמור מתחת לשולחן ו/או ילד האוחז בסל-נצרים עם ירקות בקדמה הימנית – מעצימים את היסוד המטריאלי-עממי של המפגש.

IMG_5256

 

דן קדר התל אביבי, חבר מק"י בנעוריו, צייר בתחילת שנות ה- 50 ציור בצבעי שמן המחולק לשניים: משמאל, הפגנה המונית של פרולטריון רב-לאומי ורב-אתני, ובראשו מעין מדונה לבושה אדום ובידיה תינוק. ההמונים – סיני, ערבי, הודי, שחור-עור וכו', רבים מהם מניפים חרמשים, נושאים את תמונתו של לנין (זו צונזרה ונגזרה בידי אמו של הצייר…). מימין, דמות מפלצת קניבלית עצומה ואדומה, שפניה פני היטלר, גולגולות למרגלותיה, ומאחוריה מציצה דמותו של ה"קפיטליסט". ברקע נפרש נוף אידילי של שדות מעובדים.

cf.jpg

 

רות שלוס, מעין קטה קולביץ ישראלית ובעברה חברה נאמנה של המפלגה הקומוניסטית, רשמה בשנות ה- 50, בין השאר, רישום דיות חופשי של המוני מפגינים הצועדים קדימה לעברנו. בבחינת, המהפכה קרבה ובאה.

cw

 

שרגא וייל, חבר קיבוץ "העוגן", צייר ב- 1956 בגואש מפגש בין צעירים לובשי חולצות כחולות ("השומר הצעיר") לבין צעירים לובשי חולצות   לבנות (בהם, אקורדיוניסט ונגן מנדולינה), כולל שני זאטוטים, כאשר הדגלים האדומים והשלט המגולגל מלמדים על הכנה משותפת להפגנה.

ba.jpg

 

                               *

אלה היו הימים. שנות ה- 50, ימי הבראשית והקץ של ציורי מחאה חברתית המונית בישראל. מכאן ואילך, מחאת היחיד המירה באמנות הישראלית את מחאת ההמון. ההפשטה הלירית התמקדה בביטוי רגש היחיד אל מול נוף ואור מקומיים. וכאשר תבוא ב- 1960 מחאתו הברכטית של יגאל תומרקין נגד מלחמות, פצצת-אטום וכו', היא תיוותר בתחומי צעקת האינדיבידואל. כמוה כאנרכיזם הציורי (הפיגורטיבי-אקספרסיוניסטי) של אורי ליפשיץ בין השנים 1968-1963. כמוה כסרבנותו האמנותית של יאיר גרבוז בשנות ה- 70 (התרסותיו הקולאז'יות והציוריות נגד דימויי מניפולציה ממלכתית). כמוה עשייתם האמנותית האופוזיציונית של משה גרשוני, אביטל גבע וכו' באותו עשור ולאחריו. וכמוה עדיין יצירות הווידיאו והצילום המיצגיים (כגון, תפירת זר חרציות לחזה), או הפסלים וכו' של ארז ישראלי. כל אלה והשאר הם מחאות-יחיד של אמנים, שידעו תור-זהב בשנות ה- 60 וה- 70. ניאו-אקספרסיוניזם של שנות ה- 80 יחריף את הסובייקטיבי, ואילו הפלורליזם הפוסט-מודרני יבליע כל אפשרות לדיאלקטיקה, קרי – אמנות של התנגדות.

 

האמנות הישראלית התחפרה יותר ויותר ביחיד, כלומר באני, כשהיא מסתגרת בסטודיות ומפלרטטת עם עולמות בדיוניים ווירטואליים. דויד ריב, לארי אברמסון, יעל ברתנא הם דוגמאות לקומץ החריגים. ההימנעות הגוברת בשנות האלפיים מיצירה אמנותית ביקורתית-חברתית אף מגובה בישראל מכיוון ה"רגולטורים" (מבקרי אמנות, אוצרי מוזיאונים) המעודדים את הא-פוליטי (וכאילו אין פירושו של הא-פוליטי אופן של תמיכה פוליטית פאסיבית במערכת הקיימת).

 

אנו, ששומעים בימים אלה זמרים הפותחים פיהם במחאה, או אמנים מהשוליים הבלתי מוכרים של עולם האמנות שמאלתרים מעשי הפגנה אמנותית, – איננו שומעים את קולם של יוצרים מוכרים מתחום האמנות החזותית. התהליך ההיסטורי שהוצג לעיל מסביר שתיקה זו, אך ספק אם תומך בה.

 

 

[1] גדעון עפרת, "מירון סימה: לראות בחשכה", ש.זק ועמותת מירון סימה, ירושלים, 2003, עמ' 67.

[2] גדעון עפרת, "לאה גרונדיג: מדרזדן לתל אביב", קרן רוזה לוכסמבורג ישראל, תל אביב, 2014.

[3] גדעון עפרת, "שלום סבא", המשכן לאמנות, עין-חרוד, 1994, עמ' 16.

[4] Michele Vishny, Mordecai Ardon, Abrams, New-york, 1975-1974, p.23.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: