עלייתה ונפילתה של המחאה החברתית באמנות הישראלית

 

marjane satrapi.jpg

 חלק א

התמונה המובאת בראש מאמר זה היא קטע מכרזה, שפרסמה לא-מכבר ברשת אמנית אירנית בשם מארגָ'אן סָאטְרָאפּי. הכרזה מופנית לארה"ב של טראמפ, אך, בו בזמן, מייצגת התנגדות המונית לכוחות המשטר ולאלימותם, במזרח ובמערב כאחד. זוהי, אם כן, כרזה המבקשת לגייס את האזרחים, באשר הם, למאבק (ולו, כבמקרה זה, כנגד כוונות המלחמה של הבית הלבן).

כיצד התמודדה האמנות עם מחאת ההמון? כיצד יוצגה בציור, צילום, פיסול וכו' התנגדות הרבים כנגד מערכת הכוח ההגמונית? ובמילים אחרות: איך מייצגים מהפכה חברתית באמנות החזותית? בחלקו הראשון של המאמר אנו מתרכזים באמנות החוץ-ישראלית.

 

the-storming-of-the-bastille-french-revolution-painting-by-henry-singleton-1766-1839-RRTPWP.jpg

1-french-revolution-1795-granger.jpg

 

נקודת-המוצא היא, כמובן, פאריס 1789, כיבוש הבסטיליה. בין הציורים הרבים של האירוע, בולט ציורו של האנגלי, הנרי סינגלטון, שב- 1800 בקירוב צייר את המתקפה העממית על המבצר הפאריסאי. שימו לב בצילום לעיל לשלושה האריסטוקרטים בלבן, המוקפים בהמון זועם במרכז הציור, שעה שהרובים והתותחים של המורדים מפציצים את המתחם. הרומנטיקה נולדה, וכל מהפכה-בת נוספת נשאה עמה עוד ועוד תיאורים אמנותיים חדשים הסוערים בדם ואש ובתמרות-עשן. הצייר הצרפתי, אוגוסט וינשון ((Vinchon צייר ב- 1831 את מהפכת 1795: מהפכנים יקובינים משתלטים על בית-הנבחרים, אוחזים בראשו הכרות של סגן-הבית ומניפים אותו אל מול היו"ר.

 

757px-Eugène_Delacroix_-_La_liberté_guidant_le_peuple

אך, הסיפור האמנותי החשוב מכל ראשיתו במהפכת 1830 בפאריס ובציורו האיקוני של אז'ן דלקרוא, "חירות מובילה את העם".

ראו את מאריאן,דמות-האומה הצרפתית, צועדת קוממיות מתוך העשן, דורכת עלי בריקאדה זרועת גוויות, כובע החירות הפריגי לראשה, בידה האחת רובה ובידה האחרת דגל ה"טריקולור" (שישוב לשמש מעתה כדגלה של צרפת), תוך שמובילה את מהפכת העם של 1830. אנחנו בפאריס: הנוטרדאם נשקפת מרחוק ובראשה – ולו בזעיר-אנפין – מונף דגל ה"טריקולור". מאריאן, הלא היא אלת החירות, מוקפת מכל עבר בדמויות הבורגני (חובש הצילינדר), האינטלקטואל (החובש מעין בארט) והפועל הנער המניף אקדח. עמם בני העם, מאוחדים כולם בעקבות מאריאן, היחפה וחשופת השד, אֵם כל ציורי המהפכות שיצוירו מכאן ואילך.

אך, לא זאת בלבד: ראו את הכיוון שאליו נעים מאריאן והמהפכנים: הם נעים לעברנו. אנחנו, הצופים, הם אלה שמעבר למתרס. אנחנו – אנשי ה"תרבות" (וה"סאלון", בו הוצג הציור לראשונה ב- 1831), אנחנו הם אויביו הפוטנציאליים של האוונגרד. כי לא רק אֵם ציורי המהפכות הציור הזה של דלקרואה, אלא גם אבי האידיאה של האוונגרד הלוחם.

 

louvre-barricade-rue-mortellerie-juin.jpg

יוני 1848. עוד מהפכה בפאריס. "באריקדה ברחוב מורְטֶלָרי", ציורו של ארנסט מסונייה ((Messonier באותה שנה. זהו אותו הרחוב שייקרא, לימים, "רחוב הוטל דה-ויל", מה שמוכר כיום הרחוב שלמרגלות בית-עיריית פאריס. עתה, ב- 1848, מראה הרחוב כמשכנות-עוני: אבני הכביש פורקו לשמש כמתרס, גופות המורדים מוטלות לכל עבר. בגדי המת שבקדמה הם בצבעי ה"טריקולור". מהפכת 1848 נכשלה: הפועלים לא הצליחו למגר את השלטון השמרני של הרפובליקה השנייה.

כידוע, לפיד-המהפכה הצרפתית שב והצית מהפכות לא רק בצרפת, אלא ברחבי העולם המערבי. מהפכות מוצלחות יותר ופחות, אך כאלו שהולידו במחצית הראשונה של המאה ה- 20 עוד ועוד ייצוגים של המון פרולטארי לוחם. כך, כישלון מהפכת 1905 ברוסיה לא מנע מאמני השמאל הרדיקלי ליצור יצירות אמנות הקוראות בלהט למהפכה. קודם לכישלון הנדון, יצרה קטה קולביץ בגרמניה ב- 1894 חיתוך-עץ ריאליסטי בעקבות "האורגים", מחזהו הריאליסטי של גרהרד האופטמן בנושא מהפכת 1848. שיירת הפועלים הזועמים של קולביץ (בהם, קשישים ותינוק הנישא על גב אמו) כמוה כשיירה בציור "השביתה", שצייר ב- 1899 הריאליסט הגרמני, יוּלֶס אדלר: פעם נוספת, שיירה עממית זועמת צועדת בכפר משמאל לימין, מניפה דגלים וקוראת קריאות.

The_March_of_the_Weavers_in_Berlin_-_Käthe_Kollwitz_-_1897

 

IMG_5198.JPG

אך, בעוד אמנית כקולביץ תתמסר באמנותה לקינתן ולאבלן של אימהות, אמנים אקספרסיוניסטיים בני ארצה יבטאו יתר תוקפנות בצורה ובתוכן: הציור "מהפכה" (1912 בקירוב) של לודוויג מיידנר ממשיך במסורת "חירות מובילה את העם": מהפכן פצוע, תחבושת סביב ראשו, מניף דגל אדום לרקע סער של דם ואש. בנתיב אקספרסיוניסטי גרמני זה, אף כי בשחור-לבן דרמטיים, מעצב פרנץ מאזארל הפלמי ב- 1918 את סדרת הדפסי הלינוליאום, "תשוקת האדם", ומעמת את מפגיני השמאל הצעירים עם חומת אופוזיציה לאומנית נושאת רובים.

z.jpg

 

Die_Passion_Eines_Menschen_22

כמובן, שמהפכת אוקטובר 1917 זכתה לייצוג אמנותי ענף בציורי הריאליזם הסוציאליסטי, בהם צועדים המוני העם, על כל גווניהם האתניים, בנחישות ואמונה, מניפים דגלים אדומים ונושאים את תמונת סטלין. הרחק משם, ציירו האמנים המרקסיסטים המכסיקנים (דייגו ריברה, דויד סיקריוס, חוזה קלמנטה אורוזקו ועוד), את חזון המהפכה. ריברה בחר לייצג ב- 1928 את החזון המרקסיסטי באמצעות הידרשות למהפכת "הקומונה של פאריס" מ- 1871: פעם נוספת, אישה (בשמלה אדומה) מניפה את הדגל האדום, מימינה נער המניף אגרוף, משמאלה לוחמים המניפים רובים ואקדח, ומאחור – עוד מהפכנים ובניין עולה בלהבות. איטליה הקומוניסטית הולידה אף היא, עוד מאז שנות ה- 30, את ציורי המהפכה שלה, ובראשם ציוריו של רנטו גוֹטוּזוֹ, מנהיג קבוצת "ריאליסמו", שעדיין ב- 1975 (!) צייר את המונים המצטופפים ברחוב להאזין בשקיקה לדְבַר-המהפכה מפי נואם מרקסיסטי. ושוב, הדגל האדום, הזרועות המונפות, האחדות הלוהטת של דבקות בחלום.

untitled

 

2018_NYR_15581_0018_000(diego_rivera_communards)

Renato-Guttuso-1940c. 010.jpg

 

זוהי, אם כן, תמצית לקונית של הרקע ההיסטורי של אמנות המחאה ההמונית. על-פי-רוב, שפתה נוטה, כך מצאנו, בין אם למודל של  דלקרוא – פיגורה מונומנטאלית בחזית ומאחוריה ההמון, או לשיירה אופקית של מפגינים, או להתנגשות דרמטית של שני כוחות – מבקשי השינוי נגד ממסד. ולמול ענף היסטורי זה של המודרנה – ענף "האמנות למען החיים" – נעמדה האמנות הארצישראלית והישראלית, גם היא מאז שנות ה- 30. האם וכיצד אישרה אמנות זו שלנו ביטויים חזותיים של התנגדות חברתית המונית? על כך ננסה לענות בחלקו השני של המאמר, שיפורסם בימים הקרובים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: