חלב שחור

                               חלב שחור

 

בקרוב יוצג במוזיאון חיפה מיצב בשם "חלב שחור", עבודתו של בלו סמיון פיינרו, שגרסה קודמת שלה הוצגה בבוקרשט ב- 2018. הדבר הראשון שעולה לתודעתנו למקרא כותרת המיצב הוא, כמובן, שירו הנודע של פאול צלאן מ- 1945-1944, "פוגת-המוות": "חלב שחור של שחר אנחנו שותים […] כורים בור קבר ברוח שם שוכבים לא צפוף…" (תרגום: שמעון זנדבנק). הדבר השני שאנו נזכרים בו, והפעם למראה עשרות רבות של מיכלי "חלב שחור" המוצבים בצפיפות על הרצפה, הוא מיצב 150 צלחות ה"דם", שהציב משה גרשוני ב- 1979 במבנה צלב-קרס. הזיקה המיידית והבלתי-נמנעת של המיצב "חלב שחור" היא אפוא לשואה. מכירי יצירתו של בלו סמיון-פיינרו מתורגלים היטב באבחון זיקה זו.

 

"פוגת-המוות" של צלאן כבשה את האמנות המערבית מאז ציוריו של אנסלם קיפר מ- 1981-1980: השם "שולמית", שנרשם בראש הציור של אולם-הכבשן, התייחס ל"אפר שיערך שולמית" מהשיר הנדון, וזאת במקביל לשם "מרגריטה" בציורים אחרים מאותה תקופה (שבהם אניצי קש הצומחים מאפר מייצגים את שיערה הבלונדיני של העלמה הארית).

 

עוד ועוד אמנים בעולם עלו על נתיב "פוגת-המוות" (בהם גם האמן הישראלי הפועל באמסטרדם, יוסף צמח, שהציב ב- 1986 כיסא, שארבע רגליו נתונות בתוך סירים מלאים בנוזל שחור וקרא לעבודתו "בעקבות פאול צלאן"). ותצוין התערוכה הקבוצתית הבינלאומית, "חלב שחור: השואה באמנות העכשווית", שהוצגה בתחילת 2014 במוזיאון רוֹסְקִילְדֶה שבקופנהגן, דנמרק (אחד מ- 13 המציגים היה הישראלי, מנשה קדישמן).

 

פאול צלאן: המשורר היהודי, יליד רומניה – ארץ מוצאו של פיינרו, הוא בן-ברית ותיק של האמן החיפאי: עוד ב- 1992 הזמין צופים לתחוב ורדים לשורות של נקבים שחורר בקיר, תזכורת לשירו של צלאן, "פרק תהילים": "…תמיד פורחים:/ שושנת האין,/ שושנת שום איש." בסוף 2008 הציג בגלריה "דנון" בתל אביב את תערוכתו "עשן ואפר", שכותרתו הדהדה את "אפר שיערך שולמית…" מ"פוגת-המוות". פה, האפר נשר מתריסר סיגריות שהאמן הציב לאורך שני מטרים של "מאפרה". ופה גם הוצגה צלחת לבנה, בתוכה שמן שחור ועליו סירת מפרש זעירה (תורנה – גפרור שרוף). הסירה, הכלואה במעגליות הנייחת, צפה על "חלב שחור", שאודותיו כתבה ב- 2009 ד"ר שושי סרברו:

"האמן משוחח כאן עם המשורר היהודי בן רומניה, פאול צלאן – עם נפש שיריו. צלאן, בשירו 'פוגת-המוות', מתאר את החלב ששותים היהודים. זהו חלב של שחר והוא שחור מראשיתו; זו מהותו – שחור. […] מת. אין בו תנועה. הוא נותר כזיכרון של עבר."[1]

 

שנתיים קודם לצלחת "החלב השחור" מתערוכת "עשן ואפר", הציג בלו סמיון-פיינרו במכללת ויצ"ו שבחיפה תערוכה ובה כיור חרסינה לבנה מלא בשמן שחור ועליו, שוב, צפה סירת המפרש המיניאטורית. כלי-הרחצה הסטרילי (בעבודה קודמת מ- 2001 הונח סבון ורדרד בפינת הכיור, המלא כולו אדמה ועליה צמד קברים לבנים זעירים) אינו יכול שלא לאזכר את ה"מקלחות", שלא לומר ה"סבונים" מתעשיית המוות הנאצית.

 

ב- 2012 הציג פיינרו על רצפת גלריה "פלאן" (קלוּז', רומניה) מיצב בשם "חלב שחור": עשרות צלחות-מרק, קומקומים וכוסות-קפה, כולם מחרסינה לבנה, מולאו בנוזל שחור וביניהם דלקו נרות. את המיכלים הללו, כולם משומשים, כולם שרידי בתים וחיים שהיו, ליקט האמן מבתי הקהילה היהודית בקלוז'.

 

ב- 2015 הציג פיינרו ב"פלאן" (הסניף הברלינאי) ובמוזיאון "מאק" שבווינה מיצב בשם "שושנת-האין" (שגם יוצג ב- 2019 ביריד בבאזל): מערכת תקרתית של תריסר צינורות מים המטירה טיפות של נוזל שחור ("דמעות שחורות", שהן גם דיו המסמן כתיבה יהודית לדורותיה) שנקוו לבריכה המשתרעת על פני רצפת האולם. הייתה זו גרסה "צֶלָאנית", טראגית-יהודית, למפעלי ההשקיה של החקלאות הישראלית המאשרת חיים (והשווו להמטרת המים לבריכה שבמרכז החממה, שהציג אביטל גבע בוונציה, 1993).

 

הנה כי כן, הדיאלוג בין יצירת בלו סמיון-פיינרו לשירת פאול צלאן אינו חדל מזה למעלה מעשור. כפי שסיכם זאת דניאל ויימן ב- 2019:

"בדומה לצלאן, פיינרו משלב ניגודים ויוצר מציאות סמלית עשירה הנובעת מהעבר ומההווה, מהקדוש ומהחילוני, מהנפש ומהגוף. בדומה ל'מרידיאן' [1961/ג.ע] של צלאן המתאר חיפוש סמלי אחר מפת ילדותו וכמיהה למצוא מקום שאינו מקום, […] כך משלב פיינרו אובייקטים ודימויים, מראות וזיכרונות היוצרים מסע פנימי וחיצוני בחיפוש אחר זהות ומקום."[2]

 

עתה, במיצב "חלב שחור", שיוצג בקרוב במוזיאון חיפה, יזמין אותנו האמן ל"ביתו": את שולחן-האוכל שיציב במרכז המיצב הוא מביא מבית הוריו, קרי – בית ילדותו: סביב השולחן ארבעה כיסאות, עליו כלי חרסינה לבנים, ומסביב, על הרצפה – עוד ועוד מיכלים ובכולם "החלב השחור". אנחנו מוזמנים לארוחה חגיגית. רביעיית הכיסאות מסמנת את המשפחה המזמינה, משפחת האמן. אלא, שהחלב המוגש לנו רעיל (שמן-מכונות) והמשפחה נעדרת. המוני כלי-האוכל ממתינים לאורחים נוספים, אלא שהאירוח לא צלח: הביתיות כשלה, הומניזם במשבר. וכך, המיכלים אילמים, דוממים באבל. עוד עבודת-אבל של בלו סמיון-פיינרו.

 

ביתיות כושלת. בלו סמיון-פיינרו אינו חדל לערוג לבית האבוד, עוד מאז עלה ארצה עם הוריו ב- 1973. זכור היטב ה"בית" שתלה באוויר ב"אירועי תל-חי", 1986: בית-אבן בן 18 חלונות ונטול-רצפה, 3 מ' אורכו, והוא תלוי בכבל פלדה מעל לערוץ ואדי. מתחת, על האדמה, הציב האמן אבן בזלת ועליה ציטוט מתורגם ליידיש מכתבי הרמן הסה בנושא נדודים וגעגועים לבית. בלו סמיון-פיינרו הוא הנודד חסר-הבית, השב ומבטא בעבודותיו את מצבו הקיומי של הפליט, שהוא גם מצבנו הקיומי האוניברסאלי, מצב הגלות. ב- 2003 הציג ב"זמן לאמנות", תל אביב, כד משופץ משבריו ובקדקודו מבנה בית זעיר. הבית ניצב על הריק ועל זיכרון-החורבה. הסירות, האוהל, השטיח המגולגל, מצבות ה"שם" וכו', הזכורים לנו מיצירותיו של פיינרו בעבר – כולם מצהירים את משפטו הזכור עוד מ- 1991, "שייך לשום מקום ולזמן אחר". המשפט, אם לא נרשם בחירורים על קיר, נכתב על ביצה השקועה בתוך כוס מים שבראשה – פעם נוספת – סירת המפרש הקטנה… "אין לי מקום", קרא האמן ב- 2005 לתערוכה שהציג בגלריה של קיבוץ כברי. ואנו זוכרים את משפטו של י.ח.ברנר ב"שכול וכישלון", "כל מקום גלות".

 

עתה, שב בלו סמיון-פיינרו "הביתה" ומבקש "לערוך שולחן" לסעודה משפחתית מורחבת. אלא, כאמור, החגיגה נעכרה והשולחן ננטש עוד בטרם נלגם ה"מרק". המנה הראשונה הייתה למנה אחרונה. סעודה אחרונה.

 

לא מעט "שולחנות ערוכים" נוצרו באמנות הישראלית בעשורים האחרונים, כולם הושבתו, כולם נעכרו, כולם הפכו למיצבי-אבל. עוד קודם לאלה, ב- 1959-1958 נפתלי בזם שב וצייר שולחן ערוך לסעודת-שבת, רגע בטרם נשלחו הוריו לאושוויץ. תרנגול שחוט ומלאך צלוב סימנו את ביטול הארוחה. ב- 1971 צייר יוסל ברגנר – צייר שהתמחה באל-ביתיות ובגלות-עד – את הציור "שולחן ערוך": 11 דמויות קפואות מסבות לשולחן שהוצא אל מחוץ לבית. כאן, הסעודה האחרונה היא סעודת-ליל-סדר של מגורשים. ב- 1997 הציגה גליה גור-זאב בגלריה "הקיבוץ" תערוכת צילומים בשם "שולחן", שלא היה כי אם שולחן סעודה משפחתית של נעדרים. אלה הם אך קומץ דוגמאות מתוך שפע הידרשויות ישראליות לנושא, מרביתן מיצבים, שעליהם סופר כאן במאמר קודם.[3]

 

טיפולו של בלו סמיון-פיינרו במוטיב "השולחן הערוך" מחריף את אווירת ההיעדרות. מיכלי החלב השחור מתפקדים כמייצגי רוחות רפאים של אלה שהיו ואינם. החלב האימהי הפך לרעל. הלבן הפך שחור. רחם הביתיות הפכה נגועה בנגיף הרע והנורא. המגפה היסטורית וקיומית גם יחד, כפי שלימדה התרבות המודרנית: ב"אמדה" (1954) של אז'ן יונסקו (יוצר רומני נוסף) מתנפחת גופה מצחינה בתוך בית עד שמאלצת את דייריו לעזוב. האם דיירי המיצב הביתי של פיינרו עזבו? ברחו. גורשו? "אף אחד אינו בבית", קרא האמן לאותה גרסה קודמת מ- 2018 של המיצב הנוכחי, כאשר זו הוצגה בבוקרשט בגלריה "אָנְקָה פּוֹטֶרָאשוּ". שם הובן המיצב בעיקר במונחי אין והיעדרות: "אף אחד אינו בבית, אף אחד אינו יכול להיות בבית, בית הוא מצב קבוע של דקונסטרוקציה המאוימת מבחוץ על-ידי חורבן." – כתב הפילוסוף, בוגדן גִיוּ ((Ghiu. אוצרת התערוכה, כריסטינה סטונסקו ((Stoenescu, שקישרה את המיצב למשברי ההגירה באירופה של שנות האלפיים, ציינה את סמיכות הגלריה למה שהייתה פעם שכונת ילדותו של בלו, זו שנהרסה במהלך השלטון הקומוניסטי. האוטוביוגראפי והאוניברסאלי התאחדו ב"חלב שחור".

 

אם כן, לְמה מכוון בלו סמיון-פיינרו, שעה שבא להציג לנו את "חלב שחור" – האם הוא מכוון לזיכרון המר של השואה? לאסונות ההגירה בנות-זמננו? למצב האנושי שבסימן חשיכה וגלות (כניסוחו של אלבר קאמי)? לחרדת האל-ביתי הפרוידיאני (התנחלות הזר והמאיים בתוך הביטחון הביתי)? ל"הצל שבתוכנו", כהגדרתה של יוליה קריסטבה? לאימת התנחלותו של נגיף ביולוגי אלים בתוכנו? ושמא, המיצב מכוון לתחושה הקשה של בית לאומי, שמתוכו נובע לעת הזו יותר ויותר "חלב שחור"? כך או אחרת, אין ספק: הצגת "חלב שחור" במוזיאון חיפה בימים אלה של 2020 עתידה להציע מטפורה למצב של חרדה קולקטיבית, לאומית ובינלאומית גם יחד.

 

 

[1] "מארב", 23 באפריל 2009.

[2] Daniel Vajman , "Make Room for Nothingness", 2019.

[3] גדעון עפרת, "שולחן ערוך לסעודה אחרונה", בתוך אתר-המרשתת, "המחסן של גדעון עפרת", 7 באפריל 2012.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: