קטגוריות
מולטימדיה

קברט 2020

                              

Michal_Helfman_Dear_A_S_Main_width-1364_jpegquality-75

מה שיתרחש בשוּרות להלן הוא אירוע פרשני תמוה למדי. אין לו, לכאורה, כל קשר לכוונותיהן של האמנית והאוצרת, כפי שמבוטאות בקטלוג-התערוכה. הפרשנות המוצעת כאן היא אפוא "קריאה" פרטית של מי שביקר בתערוכה המעוצבת להפליא, מצא עצמו מאותגר והתאמץ לפתור את חידותיה הלא-מעטות. וכך, למשל, מילים קטלוגיות מתוחכמות, אף כי ז'ארגוניות למעמסה, על קבוצה בשם "קונקטיב" ("קונקטיב: רשת של אינדיבידואלים בעלי פרקטיקה עצמאית שנקראים בעת הצורך לחבור לפעולה משותפת. […] הקונקטיב בנוי כרשת התקשרות זמנית שמותאמת למידת הזמינות והעניין שיש לחבריו במשימה מסוימת."/ מתוך "מילון המונחים", המילים מאת עדו פדר, בתוך קטלוג התערוכה) – המילים הללו והמיזם שהן מתארות – נותרו, מבחינתי, במקומן בין דפי הקטלוג, בעודי טווה בתודעתי רשת פרשנית אלטרנטיבית.

 

כוונתי לתערוכתה המרתקת, תובענית ככל שהינה, של מיכל הלפמן – A.S.A/P" Dear", שנפתחה זה עתה במוזיאון תל אביב. אתם מוזמנים להתלוות אלי למסעי האחר:

 

אנחנו בפתח הקברט של מיכל הלפמן. את פנינו מקבלות המילים הזכורות מפי המנחה הדקדנטי בסרט "קברט" (1972, בעקבות מחזמר מ- 1962): "Willkommen, Bienvenue, Welcome". רק מאוחר יותר, נשים לב לכך, ששלוש המילים הללו מוכפלות, מסוגננות ומתחברות לדיוקן אישה על פני דף גדול המחולק לצופים בסמוך לפתח. הדיוקן אינו בר-זיהוי, אך סביר לראות בו אלטר-אגו של האמנית, המנחה האמיתית של ה"קברט" הנוכחי, מעין סאלי בולס – הזמרת מהסרט. וכמובן, לא שכחנו: הסרט "קברט" מתרחש בברלין בראשית שנות ה- 30, לרקע הבריונות הגואה של הנאציזם המשתולל ברחובות.

 

בראשנו מתחילות להתרוצץ מחשבות. אך, ייאמר כבר עכשיו: המילה "גרמניה" כמעט שאינה מוזכרת בקטלוג, ולבטח לא בהקשר הפוליטי-ביקורתי המרומז לעיל.

 

קלעים שחורים מלווים אותנו בדרכנו פנימה אל "מאחורי הקלעים" של הקברט, אשר כבר ממבט ראשון מתגלה כמקום שידע אלימות קשה: מראות שבורות (את אלו אני זוכר ממיצב של מיכל הלפמן ב- 2019 בגלריה "זומר"), יריעות קרועות, סורגים המזכירים מתקני כליאה, חדר-איפור נטוש. החגיגה נעכרה.

 

ממולנו סורג, שמאחוריו אנו מבחינים במנוע המוצב על הרצפה. מהמנוע בוקע צינור גומי צר ושחור, שנמשך מעלה לתקרה ומשתלשל מטה אל אביזר מתכתי. בקטלוג מדובר על מדחס ואקדח-התזת-צבע. אך, מול ה"אקדח" הזה, שאינו פולט כל צבע, אנו נוטים להרהר במנוע הדוחס גז לכיוון מַבער. במחשבה נוספת: אפשר, שדווקא הזרמת צבע ב"air-brush" הזה יש בה משום מסר: האמנות כטיהור, כתיקון, כהצלת המרחב. ובפרט, שעינינו ממשיכות לעקוב אחר הצינור השחור, שממשיך להשתלשל גם בחלל סמוך, כאשר – פעם אחר פעם, נתלה הצינור מהתקרה בעזרת אביזר דמוי מקל-הליכה. אנחנו נזכרים, כמובן, במקלו של מנחה "קברט", אך לא פחות מכן, איננו יכולים שלא להיזכר במקל-ההליכה של יוזף בויס בפעולה שהציג ב- 1974 בגלריה ניו-יורקית, שעה שהתגורר בה עם זאב-ערבה במשך שבוע (מאחורי סבכת ברזל, מהסוג הנראה גם בתערוכה הנוכחית).

 

יוזף בויס: האם לא היה זה הוא, האמן הגרמני המהולל וטייס ה"לופטוואפה"-לשעבר במלחמת-העולם השנייה, שהציב ב"דוקומנטה" – קאסל, 1977 – מנוע-מדחס בתחתית מעלה-המדרגות הספיראלי של מוזיאון "פרידריכיאנום", וממנו שילח צינורות אלסטיים שקופים אל חללי המוזיאון, תוך שהללו מזרימים דבש בתוכם? האם צינורות הדבש ההם של בויס הפכו כאן, במוזיאון תל אביב, לצינורות הצבע (גז?) של מיכל הלפמן? הצינורות ומקל-ההליכה של בויס (החיים במחיצת חיית-פרא) – האם לפנינו פראפרזה השבה ומחזירה אותנו לגרמניה ולתקופה של חיות-פרא (ומעשה האמנות כ"תיקון")? איני יכול שלא להיזרק לאסוציאציות הללו.

 

אנחנו ממשיכים בביקורנו באחורי-הקלעים של הקברט: מימיננו אולם ריק, במה ריקה, שעל הקיר האחורי שלה מוקרנת עבודת-וידיאו של מחול. אנחנו רואים קבוצת רקדנים במסכות-מגפה, אנחנו רואים מצבי קריסה וזהו הרגע בו, בכל זאת, משמש אותנו הדף שנכתב בידי אוצרת התצוגה, ענת דנון סיון:

"בליבה של התערוכה […] מוצג וידיאו המדמיין מציאות שבה נמנעת מהאמנים היכולת לפעול בחופשיות. […] הרקדנים בווידיאו של הלפמן מתרסקים וגוררים את גופם. כל נפילה שלהם פוערת בבמה חור שחור שהולך ומתרחב, והופך לנתיב מילוט או מרחב פעולה חדש…"

 

"מרחב טראומטי", מוסיפה האוצרת, ואנו, בהרהורינו, עודנו בגרמניה, עודנו טווים מחשבות על שם ועל כאן, ובפרט כאשר המילים "נמנעת מהאמנים היכולת לפעול בחופשיות" מבקשות להתחבר למשרד-התרבות, כפי שהכרנוהו עד לאחרונה.

 

שם התערוכה – A.S.A./P" " – מוכר לנו מתחום התקצירים הדיגיטאליים-לשוניים העכשוויים: as soon as possible. כאילו רמזה לנו האמנית, שבקרוב ביותר עלולים הדברים להתרחש גם כאן. ה- A/P מציין, כידוע, artist-proof, המונח השגור מתחום ההדפס האמנותי. אך, כאן, דומה שמשמעותו היא: חובת ההוכחה על האמן! . (the proof of the artist)וכשאני רואה שהאמנית חילקה את תערוכתה לשני אגפים – Show ו – Time, אני מבקש להבין את התערוכה במונחי show במבחן הזמן, והזמן הוא זמן עכשיו בראי זמן ההיסטוריה. וכאמור, במבחן הזמן הזה, ה- show נעכר וקרס.

 

אם עוד היה לי ספק-מה בפרשנותי, המייחסת לתערוכה ביקורת פוליטי חתרנית, בא החלל הנוסף, שבמרכזו הדיאלוג שמקיימת הלפמן עם הצייר היהודי-גרמני הנפלא, פליקס נוסבאום, מי שנספה באושוויץ ואשר רבים מציוריו (המוצגים, דרך קבע, במוזיאון באונסבריק שבגרמניה) צוירו לרקע האסון הנאצי. אני נזכר בשני אמנים ישראליים שקיימו דיאלוג אמנותי עם יצירת נוסבאום: הראשון, לארי אברמסון, שיצר בפחם את סדרת רישומי "ערימות" שלו, בעקבות דימוי ההריסות של נוסבאום (אברמסון אף הציג את רישומיו אלה במוזיאון שבאונסבריק, לאחר שהוצגו ב- 2004 בעין-חרוד באצירתה של גליה בר-אור). האמן השני שהגיב לנוסבאום לא היה כי אם… מיכל הלפמן, שיצרה ב- 2017 את המיצב התפאורתי הנפלא שלה, "כאשר רודנים זועמים" (כיום באוסף מוזיאון תל אביב) בעקבות הציור של נוסבאום מ- 1944, "ניצחון-המוות".

2_6

ועתה, המפגש הנוסף של הלפמן-נוסבאום: כשהיא מתייחסת לציור של האמן היהודי, המייצג ילדה הניצבת בסמוך לכד גדול (הרפרודוקציה מוצגת בתערוכה), עיצבה האמנית בפחם שני רישומי-ענק של כד. כל כד מצמד כדיה אלה, שבהקשר הנוכחי יובנו ככדי-אפר, מעוטר בדימויים מיניאטוריים, אשר מבט מקרוב יזהה בהם תמונות המוניות של מחבוא תת-קרקעי, גירוש ופליטים, לרקע מה שנראה במפורש כמבנים אירופיים, שלא לומר גרמניים.

 

המשל הופך יותר ויותר ברור.

 

וישנו הפסל החידתי של האישה והכד. אנו זוכרים את עבודת-הווידיאו של הלפמן מ- 2018, "במרכאות ובסוגריים", בו מופיעה רקדנית, לבושה בשחור-לבן, המאלתרת עם כד שחור-לבן שבידיה. דימוי הכד גם משולב במחולם של הרקדנים בעבודת הווידיאו המוזכרת קודם. לתפיסתה של האמנית, כפי שכתבה לי במייל –

"פסל האישה והכד מופיע בעבודת הווידיאו כמעין ממצא ארכיאולוגי שהקבוצה מוצאת ומחלצת מתחת לבמה. לצידו נמצא גם כד החרס (שדוגמתו מתחקה אחרי הכד שמופיע בציור של נוסבאום). הקבוצה מתבקשת להעביר לאוצרת אן שווטר [אנה סיבילה שווטר, אוצרת מוזיאון נוסבאום באונסבריק, שלכאורה הזמינה את האמן הנרדף, A/P3, להציג במוזיאון שלה עבודה המקיימת דיאלוג עם ציורי נוסבאום/ג.ע] שני 'דימויים של אדם הנושא כד – פעם אחת כאובייקט ופעם שנייה מפוסל כדימוי פרפורמטיבי."

 

אלא, שפעם נוספת, אני מוצא את עצמי בלתי מתחבר לכוונות המורכבות של מיכל הלפמן ומעדיף להיתפס לקטע שמופיע בקטלוג-התערוכה ושמסתיים במשפט סתום אף כי עוצמתי:

"המיכל האפור או הכד של נוסבאום מסמנים רגע שלפני הכניסה למחבוא [כניסתו של נוסבאום למחבוא בבריסל/ג.ע]. במקרה שלנו, התכוננות לעֵבֶר עתיד שבו לאורֵח הליברלי שמבקר במוזיאון, כבר לא תהיה האפשרות להיות הגוף החי שנכנס למיכל אפור. […] 'כל פעם שיש קטסטרופה בעולם, מופיע דימוי האישה עם הכד', אמרה לי פעם מיכל."

 

                                 *

ככל שאני מהרהר יותר בתערוכתה הנוכחית של מיכל הלפמן במוזיאון תל אביב, כן אני מתרשם ממנה יותר. בעבורי, התערוכה הזו מלכדת מגמות וניואנסים מתערוכות קודמות של האמנית ומאוששת את "עולמה האמנותי". איכויותיה האסתטיות המוקפדות של התערוכה בולטות לעין עוד בטרם אנו מבינים דבר או שניים;  אך, מאמץ פרשני של התערוכה חושף (כך במקרה שלי) את עומק רצינותה ואת האומץ הביקורתי הגלום בה לגבי הכאן-עכשיו של ה"קברט" הישראלי 2020.

 

וראו בכל זאת פרשנות פרטית שלי ותו לא. כל האחריות עלי.

 

*

לתשומת-לב מיוחדת ראויה עבודת-הווידיאו המוקרנת, כזכור, באחד מחללי התערוכה. כשלעצמה, אודה ואתוודה, לא כבשה אותי העבודה, הסובלת – לדעתי – מעודף כוונות "ארטיסטיות" ומורכבות-יתר. אך בבחינת מפתח נוסף לפיצוח התצוגה היא בהחלט בעלת ערך בלתי-מבוטל. כי כאן, לראשונה בתערוכה, משודך פליקס נוסבאום ונולדת האנלוגיה בין מקום המסתור שלו בבריסל, בשנות ה- 40 המוקדמות, לבין חלל התצוגה של הלפמן, המבקש לתפקד אף הוא כמין "מרחב עדות" בסביבה עוינת. כאן אנו גם מתוודעים לראשונה לאמן העכשווי הנעדר, היוצר אף הוא במסתור ומשגר הוראות ביצוע של עבודתו לקבוצת הרקדנים (המתועדים בעבודת-הווידיאו). זוהי, אם כן, השלשלת: פ.נוסבאום, האמן הנעדר ומ.הלפמן: אמנים במחבוא.

 

הרקדנים מדגימים בגופם מבנים פיסוליים. הכובעים לראשיהם ומסכות-המגפה שעל פניהם מתייגים אף אותם כמסתירי זהות. יצירתם מחאתית: ה"פסלים" שהם מציגים נעים בין מונומנטים לבין מצבי נפילה, אשר קשה שלא להעמידם בהקשר "לאומי". זאת ועוד: יריעות בגוון מתכתי משמשות את הרקדנים לכיסוי גופם, מה שמעלה על הדעת גוויות, או – לפחות – התגוננות ממפגעי סביבה.

 

אך, עיקר המסר של קבוצת הרקדנים, המחוללת כל העת לרקע בניית חלל התצוגה המוזיאוני, ממוקדת בדימוי  של הכד. שכן, הכד – מחציתו צבועה לאורכו בלבן ומחציתו בשחור, משמע אור וצל, דואליות החלה גם על גוף הרקדנים, שעה שאלה נצבעים לאורך מחצית גופם (באקדח-הצבע הפולט גוון שחור מתכתי).  וכך, אם חציו המוצלל של הכד מסמן חשיכה מטפורית, הרי שזו כובשת גם את הרקדנים. ולמותר לציין: זיהוי הכד עם האישה (ויודגש הקטע בו נראית אחת הרקדניות מחוללת כבתוך הכד) מעצים את המסר הנשי, האישי והקולקטיבי, של מיכל הלפמן: האישה היוצרת במחתרת בעולם מחשיך ועוין.

 

 

 

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s