קטגוריות
ציור עכשווי בישראל

רונן סימן-טוב: כי עלה המוות בחלונינו

IMG_5152

 

           נדירים אצלנו אמנים עכשוויים כאנשי-רוח, כאלה שמעמיסים על שכמם מטלה מוסרית כלל-שבטית. נדירים הם האמנים הללו בעלי "הראש הגדול", אמני "על הרוחני באמנות", אמנים אמיצים הנוקטים במהלך חריג, כזה שעלול אף להיתפש כפאתטי, ואף על פי כן, – בענווה ובהצנע-לכת – נאמנים לשליחות מטעם עצמם לשוב ולחבר בין שניים שהופרדו מזה עידן ועידנים, הלא הם האמן והנביא העומד בשער.

 

כזה הוא רונן סימן-טוב, שפורש בפנינו כעשרים שנות מסע אמנותי-רוחני לאורך דרך שקטה ומפותלת בת 11 תחנות של עבודות נייר, 11 תחנות אלגוריות, או 11 תחנות מדרשים חזותיים. כי רונן סימן-טוב הוא אמן דורש.

 

סדרות הנייר של סימן-טוב הן פרקי-ביניים בין ציורי שמן, החוברים יחד לרכס יצירתי מתמשך של איכות אסתטית המאוחדת עם אמנות אתית, אף תיאולוגית.[1] לעומת אחדות המדיום של השמָנים, סדרות הנייר ורסאטליות בשפתן האמנותית, מתנסות – בדרכן המעודנת, האינטימית והרכה – במרב המדיומים הגראפיים-הידניים – רישום-עיפרון, רישום-עט, צבעי מים, פחם, צבע שמן על נייר, גואש… לרגעים, סימנים סכמאטיים; לרגעים, אקוורל לירי; לרגעים, רישום ריאליסטי… כמו גייס סימן-טוב את שלל תחמושתו האמנותית על-מנת להבטיח את העברת מסריו שבסימן תיקון-עולם. והמסר נרקם כמסכת של דימויים מדרשיים, היונקים רבות ממקורות יהודיים, אך לא שבויים בהם. כי סימן-טוב מאשר את ברית אמנותו ותרבותו, שהיא גם הברית בין חייו (כליברל ושומר-מצוות) לבין יצירתו. ולפיכך, ברובד דואלי זה, המסר המוסרי-שבטי של ציורי האמן הוא גם מסר אוטוביוגראפי-קיומי: "כי עלה מוות בחלונינו." ("ירמיהו", ט', 20)

 

IMG_5154

 

                                 *

אנו יוצאים לדרך סמוך לפרוץ האינתיפאדה השנייה, כאשר רונן סימן-טוב יוצר את סדרת "קומי צאי מתוך ההפיכה", (2003-1999). מקור כותרת הסדרה הוא הפיוט הנודע של רבי שלמה הלוי אלקבץ, "לכה דודי": "קומי צאי מתוך ההפיכה רב לך שֵבֶת בעמק…". המילים מאזכרות, כמובן, את הפיכת הערים, סדום ועמורה ואת העונש על חטאי תושביהן. בנתיב אמנותי-מושגי, "הדפיס" סימן-טוב את ארבע המילים על מעטפות דואר רשמי של מדינת ישראל. הנמען, אם כן, ברור; והמסר הוא התראה שבטרם חורבן. בנוסף, רישומים סכמאטיים בעט כדורי מייצגים דמויות לוטות-עיניים, משמע עיוורות: זו מקיאה, זו חובטת בעצמה, זו תוחבת ראשה בפח-אשפה… חברה סומאת, חברה מסוכסכת עם עצמה, והאמן הוא הדורש והקורא בשער (שהוא מרתף הסטודיו הזעיר שלו בירושלים), קורא וממשיך לקרוא ללא-לאות עד 2003, שנת הדמים: "קומי צאי…"

 

ב- 2006 כבר מבין סימן-טוב ש"דרושים" אמצעים דרמטיים למהפך הערכי של השבט. מלחמת לבנון השנייה הותירה צלקותיה, האֵמון בהנהגה נפגם, ורישום השמן על נייר-פּרגָמנט מכריז (כמודעה בעיתון) – "דָרוּש מלך": כס-המלכות מקרטע, פני המלך הושחרו, כולו זולג כמי שישותו הולכת ונמוגה. ההתרעה מהסדרה הקודמת כבר מומרת ב"השועלים באים", דימוי החורבן שמקורו ב"תלמוד הבבלי" (מסכת מכות): "…ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה?". חטאי השבט דורשים פרה אדומה, זו שאֵפְרה יטהר; ולפחות – "דרוּש נביא למשרה מלאה!". אלא, שהקריאה הנואשת מהולה באירוניה המוטמעת כבר בעצם ניסוחה של מודעה במדור "דרושים". יתר על כן, ה"נביא" נראה נוסע במכונית פתוחה ומנפנף להמונים, כדרך שליטים פופוליסטיים, בה במידה שה"מודעה" האחרת – "דרושה מרכבה" – אינה מייצגת את המרכבה האלוהית של יחזקאל ו"הזוהר", כי אם דיילת-מכירות המציעה למכירה מכונית מכונפת…

 

מסדרה לסדרה מאשר רונן סימן-טוב את מבטו הנכזב באדם בכלל ובאנשי שבטו בפרט. אתגר העלייה הרוחנית, שמנחה אותו, הולך ומתפוגג מעבודת נייר אחת לרעותה. "עץ הדעת"? התבונה האנושית? ראו את סדרת האקוורלים הקרויה "עץ הדעת" (2008-2007): מרישום לרישום נחשפים היחסים המעורערים בין האדם והעץ/עצים: אדם מוטל כגוויה למרגלות עצים; עצים קרסו ואילו האדם מקרטע מעליהם; העצים כמוהם כלהבות המעלות עשן; וכו'. וכן, ואיך לא, גם הנחש הגיע לביקור: שהנחש הוא ה"יודע"… מה פלא, שבאחד מרישומי הסירות של סימן טוב מ- 2011 נגלה את "עץ הדעת" "צומח" (ספק בשלכת, ספק מת) בתוך סירת אבודת-דרך ונידונה לאסון.

 

IMG_5151

 

IMG_5153

 

IMG_5155

 

עוד נשוב לסירות של סימן-טוב, אלו שראשיתן ב- 2007. אך, קודם לכן, נתבונן בסדרת "הסולם" (צבעי מים, 2009), המציגה לאורכה את האדם בחולשתו ובקלונו אל מול אתגר הסולם כאתגר העלייה, ההתרוממות, אולי גם תקוות סולמו של יעקב שחיבר ארץ ושמים. אך, לא: בני אדם עקודים זה לזה, נכים הפוסעים בסיוע הליכון, או מקל, או כיסא-גלגלים: כולם חסרי אונים (גם שפת ייצוגם נוקטת במגע מכחול רופס, רפה). ומהו הסולם הנישא על גבם אם לא המסמן שמקניטם?

 

בל נצפה לגיבורים בחברה זו של מחדל קיומי וערכי. דיוקנאות של גיבורי תרבות יהודים (ולטר בנימין, מרטין בובר וכו') ולא יהודים (ניקולא פוסן, לדוגמא) – סדרת "הגיבורים, צבעי מים, 2010 – היא אך געגוע לאנשי רוח ואמני-על, בבחינת "דרושים". רק הגיוני אפוא, שבסדרה נוספת ("אחריות ציבורית" – ספרים מטופלים, צבעי מים, 2011-2010) – מונומנטים הרואיים נוזלים, נמוגים, מנותצים, או מתפרקים בדין יידוי אבנים.

 

לא, לא הגבורה יאה לשבט החוטא, כי אם ההכרה באשמה והקרבת קורבן-אשָם. וכך, בסדרת "אשם תלוי" (פחם, 2018), שב רונן סימן-טוב לדיני הקורבן והכפרה, מזכיר לנו את כפרת אהרון (ששני בניו הוקרבו), מציע לעינינו צמדי קורבנות, חוזר אל הדיבר "לא תעמוד על דם רעך" ומאייר את "הנני" בדמות נשיאת קרקע (המקום) וקורבן על גבך. עתה, ברגע האמת והחירום, הרגע האחרון, כבר עבר האמן לרישום ריאליסטי.

IMG_5150

 

                               *

לצד מדרשי הזעם והעונשין, נמצאים המדרשים החזותיים שבסימן "מצבו של האדם". באלה, מציב רונן סימן-טוב את האדם, קרי – את עצמו, מול האפשרות הבלתי אפשרית של מותו/מותנו ובסימן הכמיהה המכמירה לתחיית המתים. סדרה בשם זה, "תחיית המתים" (2012, 36 רישומי שמן על נייר), חוזרת ומציגה את האדם – אישה, איש, ילד, נער – לנגד חושך גמור, ששורשים תלויים בו ממעל, בעוד הארץ זבה-זולגת-נוטפת, דהיינו – קרקע נשמטת תחת רגלי האדם וגופו. עוד ועוד אנשים לעת ליל, קמים כסהרוריים ממיטתם, השעה סמוכה לחצות ליל – שעת הנס המקווה. ראו אותם ניצבים במעגל ואוחזים ידיים כמשביעים גורל, ראו אותם במערת קולומבריום (כוכי יונים, מבשרות קץ המבול) שהיא גם מערת קברים ("שדה-עפרון" יגויס אף הוא לרישומים הללו, כתזכורת למערת-המכפלה, קברי האבות האמורים לגונן על השבט).

 

ומה יעשה אדם לעת ליל, ומשהגיעה שעת חצות וישועה אין – האם יזנק לחשיכה בזינוק אמוני (והאדם הצונח – האם הוא מרחף מעלה?)? כלום ינסה לטפס על החומה החוצצת בינו לבין סודות הלילה? שמא ישתרע פרקדן ויבקש כוכב גאולה? ואולי ייסחף כגוויה בסירת גורלו אל הבלתי ידוע?

 

בין 2013-2012 צוירה סדרת "עוף-החול", 14 רישומי גואש בשחור-לבן: אור וחושך חוצים את הדפים. עדיין עולה המוות בחלונינו: עצמות, גולגולות, ציפורי טרף, נחש, כלבים (או זאבים) רודפים. והאדם – מין גיבור של סדרת "קומיקס" – לבוש סרבל צהוב כ"מחלץ" (בתקריב נגלה את דיוקן האמן). האם יחלץ את עצמו מעקַת קיומו? עוף-החול, עוף השריפה העצמית והתחייה – מלווה את ה"מחלץ" כסימן לאסון או לישועה. וה"מחלץ" נודד, מוט-נדודיו הוא עצם ארוכה, המשא שלכתפיו הוא שק עצמות. היינצל גיבורנו? נכון לעכשיו, עוף החול מתעלל (חטף תינוק, כזאוס שחטף את גנימד), ולחילופין – גיבורנו משלשל את עוף-החול לתוך חלל אפל (בור? באר? קבר?). מה דין העוף? מה דין האדם? מה דין האמן? רישומיו של רונן סימן-טוב, כציוריו בכלל, כולם מרחבים של תהיות. סימני-השאלה הרבים דוחים כאן כל סימני-קריאה.

 

לבנו יוצא ל"גיבור" סדרת "עוף-החול". לבנו יוצא לנו-עצמנו, למר-גורלנו. אילו אך בא אליהו הנביא, מבשר-המשיח, אילו רק בא וגאל אותנו. אלא, שאצל רונן סימן-טוב, גם אליהו (סדרת רישומי "אליהו", 10 רישומי עיפרון וצבעי מים, 2018) הוא מי שעורבים – עופות-טרף, להזכירנו – מזינים אותו במדבר, כמסופר ב"מלכים א'", או שמא – התבוננו היטב – מנקרים את בשר גופו השרוע פְשוט-איבריו…

 

                                 *

סופדבר: סירות. סירות-אין-הצלה. ב- 2007 – סירות שחורות, כתמים (צבעי מים) מתמוססים, שורדים-לא-שורדים במרחב ימי עוין וקודר, ללא צלם אדם. והסירות – יותר גידול ממאיר מאשר כלי גואל בים החיים. ארבע-חמש שנים מאוחר יותר, סירות לעת ליל (שמן על נייר), נידונות לתעייה ואבדון. זהו האדם: איש בסירת-חייו, בחשכת קיומו, מאותת קריאות ישועה נואשות עד להיעלמות סירתו בתהומות הים ומתחת לציפורי הטרף בשמים האפלים.

 

Lasciate ogne speranza, voi ch'intrate: "זנחו כל תקווה אתם הנכנסים בשער".

 

 

גדעון עפרת

[1] ראה הקטלוגים של רונן סימן טוב: "שפחה על הים", 2010; "מודדים", 2014.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s