קטגוריות
הגיגים על האמנות המדיום האמנותי

מהסטודיולו אל הסטודיו

 

RP_711-1                           

"עם רדת-הערב, אני שב הביתה והולך לסטודיו שלי. על סף החדר, אני מסיר מעליי את בגדיי ספוגי הזיעה והבוץ מעמל יומי, ועוטה על גופי את גלימות החצר והארמון, וכשאני לבוש בבגדים מכובדים יותר אלה אני נכנס לחצרות העתיקות של אנשי קדם וזוכה לברכתם… ואז אני פונה אליהם ושואלם על המניעים למעשיהם והם, בדרכם ההומאנית, עונים לי. ולמשך ארבע שעות אני שוכח מהעולם, איני נזכר בשום דברים מעוררי סלידה, לא עוד חרד אני מעוני, לא עוד רועד מפני מוות: אני חולף-עובר לעולמם."

 

את המילים הללו כתב ניקולו מקיאוולי מתישהו סביב 1500, או טיפה מאוחר יותר. עוד בטרם ניכנס, בעקבות מקיאוולי, ל"סטודיולו" הרנסנסי-איטלקי מהמאה ה- 15, כדאי לנו לזכור את האטימולוגיה של המונח "סטודיו": מקורו ב""stadium הלטיני – לימוד: הסטודיו, במקורו, הוא חלל לימודי. מאוחר הרבה יותר, נקטנו במילה "study" או "étude" כמציינת טיוטת-טקסט, או חדר-עבודה, או אולפן ועוד. ועדיין, בשורש כל השימושים הלשוניים הללו עדיין רחשה התשוקה ליצירה שבסימן הלימוד.

 

בכל ביקור שלי ב"מוזיאון מטרופוליטן" שבמנהטן אני פונה הישר אל ה"סטודיולו" הקטן, המחופה כולו בעץ, משמע בדקורציות של פיתוחי עצים ממינים שונים ובשיבוצים (inlay) של דימויי טרומפ-ל'יי המייצגים כלי-מוזיקה רנסנסיים (ראו התצלום לעיל). ה"סטודיולו" המקסים הזה, בו אני חש כבביתי, מקורו בארמון בגוּבּיוֹ ( (Gubbioשבחבל-אומבריה, איטליה, והוא נבנה בין 1482-1478.

 

באיטליה, במהלך המאות ה- 16-15, נהוג היה להקצות בבתי אצולה ובארמונות חדר-התבודדות, שנועד ללימוד (קריאה, כתיבה) וקונטמפלציה. היה זה ה"סטודיולו" – מעין סמל-סטאטוס והצהרה על ערכיו האינטלקטואליים-תרבותיים של בעל-הבית. כזה היה, למשל, הסטודיולו של פרנצ'סקו הראשון לבית מדיצ'י, שנבנה בפלאצו-וֶוקיו שבפירנצה בין 1572-1570. היה זה אולם צר, ארוך וגבוה, מצופה מכל עבר – על הקירות ועל התקרה הקמורה – בעשרות ציורים מיתולוגיים, שצוירו בידי ציירים שונים תת פיקוחו של ג'ורג'ו וסארי.

 

תחילה, היה הסטודיולו ספק-משרד, ספק מעבדה-אלכימית, ספק חדר-התבודדות. אך, מהר מאד, הסטודיולו הפך לחדר בו ריכז בעל-הבית את אוצרותיו האקזוטיים והאמנותיים, מה שיוכר כ"קאבינה דה קוריוזיטה". וכבר עתה אנחנו מבינים, שמאותו סטודיולו קסום צמחו לעולם-האמנות שני מוסדות חשובים שונים, אף כי "קרובי-משפחה": המוזיאון והסטודיו.

 

היכן יצרו אמני הרנסנס את ציוריהם ופסליהם? ב- bottega – חדר-עבודה, ששכן לא אחת בבית האציל, נותן-החסות. אך, רעיון הסטודיו לא צמח מכאן, כי אם מהסטודיולו.

אני עוקב, לפיכך, אחר גלגולי הסטודיולו עד להפיכתו לסטודיו לאמנות, כפי שמוכר לנו. זהו מאמר-משלים למאמר, שפורסם כאן ב- 13 במאי 2017 תחת הכותרת "הסטודיו, הגיאוגרפיה וההיסטוריה". אך, בעוד במאמר ההוא שמתי דגש על הדימוי העצמי של האמן ועל סימול ההיררכיה של האמנויות, עתה אני מבקש להתבונן בפונקציה ה"לימודית" של הסטודיו וביחסו לעולם שמחוצה לו.

 

אני מדלג קדימה אל סוף המאה ה- 19 על-מנת לשוב אחורנית, לאחר מכן: כי ברצוני להדגיש את המהפך שבתפיסת הסטודיו לאמנות לרקע המהפכה האימפרסיוניסטית. קראו עמי את תיאור הסטודיו של קלוד (ככל הנראה, פול סזאן), כפי שהובא בידי אמיל זולא ברומן "היצירה":

"בבוקר, משפקח קלוד את עיניו, עפעף בשמורותיו. היה מאוחר מאד, יריעת שמש גלשה בעד הפתח המזוגג. אחת התיאוריות שלו הייתה, שציירי הנוף הצעירים צריכים לשכור את האולפנים אשר לציירים האקדמיים אין חפץ בהם, אותם אולפנים שהשמש פוקדתם ביקוד קרניה."[1]

 

הרי לנו אידיאל הסטודיו חדש דאז: עליית-גג, משמע מקום גבוה, שמבעד לזכוכית החלון הגדול חודר אור-השמש ומבעדו נשקף העולם. משהו ממהפכת הצילום של המבט הגבוה חלחל גם לכאן. אך, בעיקר, פתיחת הסטודיולו הסגור והמסתגר, קישור הסטודיו לעולם הנגלה לעין. זו הנקודה: המעבר מעולם ההכרה לעולם הנראה, ובהתאם, מחויבותו של האמן לעולם – בין ברמת המחויבות האמפירית (תצפיתית: ציור ה- plein-air) ובין ברמה המוסרית-חברתית. ועוד מהפך: את מקומו של ההידור הסביבתי הקפדני, ממירים עכשיו אי-סדר והזנחה "בוהמיים":

"האולפן [הסטודיו/ג.ע], אמנם, הוסיף להבהיל אותה במקצת. היא העיפה על-פני החדר מבטים זהירים, ואי-הסדר וההזנה הרבה בו הדהימוה."[2]

 

לא עוד אוספים אריסטוקרטיים של שכיות-חמדה, אלא רק "ארון ישן ומפורק עשוי עץ-אלון, ושולחן גדול של עץ-אשוח, עמוס מכחולים, צבעים, צלחות מלוכלכות, […] כיסאות מרופטים המפוזרים בין כני-ציור צולעים…"[3]

 

בשלב זה, המילה "סטודיולו" פינתה מקומה למילה הצרפתית "אטֶלייה", שבצרפתית עתיקה ציינה נגרייה (astele – קרש). אם כן, חדר-ההתבודדות האינטלקטואלי של הרנסנס האיטלקי שינה פניו והפך לבית-מלאכה. מעתה, כל חדר-עבודה הוא "סטודיו". גם החדר בו אני כותב מילים אלו.

 

 

עתה, הבה ניסוג אחורנית אל ראשית המאה ה- 17 ונקרא את תיאורו של אונורה דה בלזאק את הסטודיו הפאריזאי של הרב-אמן הפלמי, פרנס פּוֹרְבּוּס, שאליו מגיע פרח-ציירים צעיר בשם… ניקולא פּוּסֶן. אמת, בלזאק, איש המחצית הראשונה של המאה ה- 19, לא יכול היה להשתחרר ממושג האטלייה עם חלון-הזכוכית שבתקרה, ברם – מכל בחינה אחרת – אולפנו של הצייר הדגול היה אפלולי ברובו ונשא שרידים מתפארת ה"קאבינה דה קוריוזיטה":

"…כמה הבלחים תועים האירו באפלולית האדמדמה נקודות מוכספות על בטנו של שריון פרשים תלוי על הכותל, הטילו אלומת אור חטופה על כרכובו המגולף הממורק של מזנון עתיק יומין עמוס כלים מוזרים או זרו נקודות זוהר על אריגם המפוספס מִיוֹשן של אי אלו וילונות מרוקמים זהב, […] דגמי גבס למיניהם, שברים וחלקי טורסו של אלילות קדמוניות…"[4]

 

זה הרגע בו אתם מוזמנים להציץ במאמרי מ-2017, המוזכר לעיל, "הסטודיו, הגיאוגרפיה וההיסטוריה", רק לצורך ההתבוננות בציורים ההולנדיים המלווים אותו: התבוננו אפוא פעם נוספת בציור "האמן בסטודיו" של מיכל ון-מוסר, מ- 1679: ראו אותו ניצב בגלימתו המפוארת ומסביבו שטיחים, עותקי פסלי-שיש (או גבס), ספרים, כלי-מיתר, גלובוס, מצפן. ראו את הציור "האמן בסטודיו" של הצייר חריט דו מ- 1665: שוב, הלבוש ההדור, ושוב – הספר, הכינור, עותקי הפסלים, הגלובוס. בשני הציורים הללו מימי הבארוק ההולנדי אנו עדים לסטודיו בבחינת מקום של יצירה, אך גם כמקום של לימוד ומחשבה, ולא פחות, אנו עדים לשרידים של ה"קאבינה דה קוריוזיטה" – החלל המייצג במושאיו הסמליים מקומות וזמנים רחוקים.

 

לעומת זאת, התבוננו בשני ציורים הולנדיים אחרים, המצולמים במאמר הנדון, וראו את ההבדל: בציור "האמן בסטודיו" של רמברנדט (1628) החדר ריק, הקירות מתקלפים, הפּארקֶט מהוהַ, אף כי האמן עודנו לבוש במחלצות. היסטוריונים סיפרו לנו על אוסף ה"קוריוזיטה" שרמברנדט אגר, אך בציורו הנדון הוא מנקה את החלל. וגם בציורו של יאן ורמיר, "האלגוריה על הציור" (1666), לבושו של האמן הדור ביותר, אך – חרף הנברשת, האריגים והאריחים המשובצים – מעט מאד חפצים נראים בחדר, לכל היותר מסכה קלסיציסטית.

 

הנה כי כן, הסטודיו של האמן עבר שינוי הדרגתי במאה ה- 17: הסטודיולו התהפך אט-אט לאטלייה, גורר עמו שרידים של חדר-לימוד ואוספים ומאמץ את זהותו החדשה כחדר-מלאכה. ובכל הנוגע ליחסי סטודיו-עולם, ראינו: חדרי הסטודיו ההולנדיים הנ"ל היו ברובם סגורים מהעולם, אלא אם כן הגלובוס או המפה, או המצפן סימנו את הגיאוגרפיות הרחוקות. מכאן ואילך, ייפתח בהדרגה הצוהר לעולם: בציורו הנודע של גוסטב קורבא, "האטלייה של הצייר" (1854), קירות האטלייה שקופים-למחצה ומבעדם ניתן לראות את הטבע שם בחוץ. הצעד הבא כבר יהיה האטלייה של האימפרסיוניסטים, שאיתו פתחנו.

 

המחצית השנייה של המאה ה- 20 גילתה לנו את פניו החדשים של הסטודיו: ה"לוֹפְט". חללים ששימשו בעברם בתי-מלאכה בדרום-מנהטן (תחילה, ה"וילג'", לאחר מכן – "סוהו"), שופצו כחללי יצירה לאמנים. עקרון האטלייה כבית-מלאכה עודנו נותן ("בית-חרושת", קרא אנדי וורהול לסטודיו המפורסם שלו. מאוחר יותר, הסטודיו יהפוך לעתים לבית-חרושת של ממש, המעסיק עשרות עובדים: ראו מקרי דונלד ג'אד, ג'ף קונס וואחרים). אך, לא אחת, הסטודיו הוא גם הדירה: חלל ענק, פתוח ברובו, שלחלונותיו אין עוד את הפונקציה של מבט אמנותי אל החוץ, שכן התאורה היא פלורוצנטית.ועם זאת, ה"לופט" שהוא גם דירת-מגורים, מחק את הגבול החד שבין יצירת אמנות לבין חיי יום-יום. כי כאן חיים ועובדים, עובדים וחיים. וכלום לא אישרה זאת האמנות האוונגרדית משנות ה- 70-50 של המאה הקודמת, שעה שביקשה לאחד את האמנות ואת החיים?

 

 

היכן אנו נמצאים כיום? כמו בשאר מרכיבי עולם-האמנות של שנות האלפייים, הפלורליזם הוא הנותן: הסטודיו איבד זהות ייחודית. פה בתי-מלאכה שהוסבו לסטודיות (ראו ב"שביל-המפעל", "שביל-המרץ" וכו' בדרום-תל-אביב), שם אולמות ב"סדנאות-אמנים" באזורים תעשייתיים או בבתי-ספר-לשעבר, לעתים – מקלטים שמשמשים סטודיות, לעתים – פשוט, חדר בדירת המגורים של האמן. מה משותף לכל החללים הללו? ניתוק הקשר עם העולם החיצון: הדלת סגורה, התאורה מלאכותית. בניתוק מביתו/דירתו של האמן, הסטודיו הוא מקום של התבדלות והתכנסות יצירתיות אל ומן עולמו הפנימי, המדומה, של היוצר. המגמה הזו מוצאת, כמובן, ביטויה באופי היצירה הנוצרת בעשרות השנים האחרונות.

 

אני מהרהר בצלמים, באמני-וידיאו ובאמני מיצג, למשל: מה להם ולחללי יצירה, כאשר כל שהם זקוקים לו כיום הוא המחשב? הוסיפו את הספרייה, שגם היא משמשת אמנים רבים, והרי לכם ה"עולם" החיצון, שאליו מתחברים האמנים בסטודיו של ימינו. וזהו, אכן, הסטודיו דהיום: חדר-עבודה, מחסן יצירות, מחשב, ספרייה. מקום לימוד? בזעיר-אנפין בלבד ורחוק מאד מהסטודיולו.

 

 

[1] אמיל זולא, "היצירה", תרגום: בבה ינאי, עם עובד, תל אביב, 1974, עמ' 12.

[2] שם, עמ' 17.

[3] שם, שם.

[4] אונורה דה בלזאק, "יצירת המופת הנעלמה", תרגום: ארזה טיר-אפלרויט, כרמל, ירושלים, עמ' 11.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s