קטגוריות
בצלאל

איגוד יצרני בצלאל בירושלים

                   איגוד יצרני בצלאל בירושלים

 

מדי עת, מזכה אותי יאיר טלמור, ארכיונאי ראשי של מרכז-המידע במוזיאון ישראל, במתנה יקרה-מפז בצורת מסמך נדיר כלשהו, שעניינו היסטוריה של האמנות בישראל ואשר חמק מעין-רואים. כך, לפני ימים מספר, שיגר אלי יאיר צרור-מייל שמן ובו אינספור מסמכים משרדיים, שמקורם בארכיון המדינה ואשר היו קבורים לאורך כ- 80 שנה בתיק עלום, שביורוקראטי ממנו לא תמצאו ואשר עניינו תהליכי רישום, תקנות, מאזנים ו…פירוק של "איגוד יצרני בצלאל בירושלים". התיק התגלגל לארכיון הציוני ממשרדי הפנים של ה- Palestine Government והוא מתפרש על פני השנים 1944-1939.

 

העניין שמצאתי באוסף האפרורי והמשמים הזה שורשו באי-אלה אירועים היסטוריים ידועים, אך שחשוב לציינם: ב- 1929 נסגר "בצלאל" של בוריס שץ, לאחר שנקלע לדרך-ללא-מוצא מבחינה פיננסית ומבחינת הביקורת הציבורית הגוברת. מורי המוסד, שהיו ברובם המכריע ממוצא מרכז-אירופי או ממזרחה, מה שקרוי "אוסט-יודן", מצאו עצמם לפתע ללא מקור פרנסה. לא נותרה להם ברירה, אלא להמשיך ליצור בדרכם הפרטית ובתקווה למכור את מרכולתם בירושלים ליחידים ולמוסדות. אנחנו מדברים על אמנים כזאב רבן, מאיר גור-אריה, אהרון שאול-שור, יעקב אייזנברג, יעקב קנטרוביץ', יעקב בן-דוב ועוד. ואנו מדברים על ירושלים של ימי המרד הערבי ("המאורעות") וימי מלחמת העולם השנייה. ימים קשים, ימי שפל כלכלי בירושלים והיעדר תיירים. בין מסמכי התיק הארכיוני אני מוצא תקצירי מאמרים מ"אל-אהרם" הקהירי ומעיתונים ערביים אחרים ממצרים, סוריה ועיראק, ואלה מדווחים על הפגנת פועלים בירושלים בדרישה לעבודה ועל הדאגה הגוברת בקרב הערבים נוכח התגברות העלייה היהודית.

 

במקביל, עובדי בתי-המלאכה שהיו מסונפים ל"בצלאל", רבים מהם עולי-תימן – יוצרי תכשיטים, מוצרי יודאיקה ושאר מזכרות – החלו למכור תוצרתם באורח פרטי תחת הכותרת ה"פיראטית" – "עבודות-בצלאל". וכך, ירושלים דאז (ועד סוף שנות ה- 50!) מָלְאָה ב"עבודות בצלאל", שלא עוד היו מטעם ו/או בחסות "בצלאל" (שכאמור, כבר אינו קיים).

 

כך נמשכו הדברים עד ל- 1935, השנה בה נפתח מחדש "בצלאל", אך תחת שם אחר – "בצלאל החדש" – וברוח "יקית" מודרניסטית, שביקשה לבדל את עצמה מהמגמה ה"בצלאלית" הישנה – בפרט זו האוריינטלית והאורנמנטית. עולי גרמניה הדיחו את המורים הקודמים, ועתה – השקיפו מורי "בצלאל" הישן בעלבון ובעיניים כלות אחר המוסד הנועל בפניהם שעריו. לפיכך, התעשתו חלק מהם, וביחד עם מספר אומני "עבודות בצלאל", גמרו אומר לייסד לעצמם מוסד "בצלאלי" אלטרנטיבי, מסחרי טהור, המושתת על ברית אינטרסים בין האמנים ה"אוסט-יודניים" לבין אומנים תימניים, וכל זאת בחסות הממשל הבריטי ובתקווה לחסות הסוכנות היהודית.

 

כאמור, אדם נדרש להרבה אורך-רוח בכדי לשרוד את כל הדפים הארכיוניים הללו של עורכי-הדין, רואי-החשבון, הפקידים, הרַשָמים וכו'. אך, המאמץ שווה:

 

תשעה חברים מנתה "אגודת יצרני בצלאל בירושלים", ארבעה אשכנזים (מאיר גור-אריה, יעקב בן-דוב, דוד ירושלמי ושלמה רבינוביץ') וחמישה תימנים (יהודה שרעבני, יחיא אבישי, שלום נדאף,ישראל צלאח ויוסף חמדי לוי). את האשכנזים אנו מכירים ברובם, כיון שהורו ב"בצלאל" של שץ – מ.גור-אריה,שלימד ציור וחיטוב בשן; י.בן-דוב שנודע בתצלומיו ה"בצלאליים" והארצישראליים; ש.רבינוביץ', שהיה חבר בקבוצת "שרא"ר" – קבוצת אומני כסף "בצלאליים". על דוד ירושלמי איננו יודעים דבר, למעט העובדה שלמד ב"בצלאל" בשנות העשרה של המאה ה- 20. האומנים התימנים היו כולם יוצאי בתי-המלאכה והקבוצות שהיו מסונפות ל"בצלאל" הישן.

 

כל התשעה נפגשו ב- 1 בנובמבר 1939 ובחרו ועד הנהלה לאגודתם: רבינוביץ', בן-דוב, ירושלמי, יחיא אבישי ויוסף חמדי לוי. לתפקיד יו"ר האגודה נבחר רבינוביץ'; לגזבר נבחר אבישי, ואילו לתפקיד המנהל האחראי (בשכר!) נבחר בן-דוב. וגם ועדת ביקורת נבחרה ובה חברים מאיר גור-אריה ושלום נדאף. בסוף אותו חודש, נרשמה "אגודת יצרני בצלאל בירושלים" והצהירה שמטרתה "לעזור לחברים היצרנים באמצעים חומריים ומוסריים בפיתוח ושכלול התוצרת בתנאים טובים ובהרחבת שוקים בעולם." הרעיון המסחרי היה לרכז את המכירות ברובן לשם יצוא לארה"ב, תוך היעזרות בתיווכה של הסוכנות היהודית. כעבור תקופה קצרה ביותר, כבר הייתה לאגודת ניירת רשמית ובראשה מתנוסס סמל האגודה, המורכב ממגדל-דוד ומשתי ידיים – האחת אוחזת בלוח עגול קטן שבמרכזו מגן-דוד, בעוד היד השנייה חוקקת/רוקעת/מסמנת בו.

 

משימת האגודה הייתה לשכור מחסן לתוצרת האומנותית (חברי האגודה נדרשו לספק מוצרים למחסן לפחות פעם בחודש), להבטיח מניעת תחרות והורדת מחירים ו…זיופים, לדאוג לפרסום, להשיג הלוואות לחברים, וכמו כן, לרכוש חומרי-גלם ומכשירי עבודה. תנאי החברות באגודה, שלא ראתה עצמה כמוגבלת לשמינייה המייסדת, היו: להיות תושב קבוע בירושלים או בסביבתה; להיות "בעל אופי טוב"; להיות "לא פחות מבן עשרים" ולהיות "מומחה בעבודת התוצרת שהוא יוצר."

 

שאלה שלא ניתן להתעלם ממנה היא: הכיצד זה שנעדר מהאגודה שמו של זאב רבן? לא זו בלבד, שרבן עשה לו שם כרב-אומן ירושלמי רב-תחומי, אלא שרבן ומאיר גור-אריה היו "תאומים" שייסדו יחד, תחילה את "דפוס גרפיקה" (1929-1923), ולאחר מכן, את "בית עבודה לאמנות אינדוסטריאלית", שפעל עד שנת 1948 (בחצר האחורית של בתי "בצלאל").[1] במילים אחרות, כאשר הצטרף גור-אריה ל"אגודת יצרני בצלאל" הוא המשיך לעבוד במקביל עם רבן. אם כך, מדוע לא הצטרף רבן? איני יודע. אפשר שנהנה מהצעות עבודה מספיקות. נדגיש, עם זאת, שלא מורה אחד ולא שניים מבתי-המלאכה של "בצלאל הישן" נותרו מחוץ לאגודה, וסיבותיהם עמם: שמואל פרסוב, ראש המחלקה לעבודות-כסף; אברהם בר-אדון, ראש המחלקה לעבודות-דמשק; שמאול אייזנברג, ראש המחלקה לקרמיקה; ועוד. וגם המפורסם שבאומני הכסף-פיליגרן התימניים ב"בצלאל" הישן – יחייא ימיני – אף הוא בחר להמשיך לבדו. סביר מאד, שהתשובה לנוכחות ולהיעדרות של אומני "בצלאל" פשוטה: האגודה הגבילה עצמה, ככל הנראה, לעבודות-כסף (שעה שגור-אריה אחראי על עיצוב המתוות).

 

לא ברור מה גרם לפירוק "אגודת יצרני בצלאל בירושלים" תוך ארבע שנים. האם היו אלה המאזנים השנתיים שהוכנו תמיד באיחור רב ולאחר התרעות חוזרות מטעם המשרד לרישום אגודות שיתופיות? האם נכשלו חברי האגודה בניהול (אף שדו"חות שנתיים של משרד רואי-החשבון, "האפט את האפט", שבו ואישרו את הניהול). האם ייתכן שחברי האגודה התמהמהו בתשלום מסיהם לאגודה ו/או בהחזרת חובותיהם בגין מכירות של "עבודדות בצלאל"? האם ההכנסות היו זעומות מדי? שמא נתגלעו סכסוכים שאיננו יודעים אודותיהם? כך או אחרת, משהו לא עבד כשורה ב"אגודת יצרני בצלאל בירושלים".

 

וכך, "באספה הכללית השנתית של אגודתנו, שהתקיימה השנה ביום 1 ביולי 1943, החלטנו לפרק ולחסל את אגודתנו מרצון ובחרנו בשני חברים למחסלים:יעקב בן-דוב ושלמה רבינוביץ'…". צו הפירוק נתפרסם ב- 12 לדצמבר 1943, אם כי חרחורי הגסיסה המסחריים נמשכו עוד כשנה (ביולי 1944 נרשמו הכנסות בסך למעלה מ- 72 לירות ארצישראליות, וחוב לנושים על סך כשלוש וחצי לירות. לא נותר אלא להכין את המאזן הסופי מטעם "האפט את האפט" ולחמוק באלגנטיות מדרישותיו החוזרות של ד"ר דניאל גאורג פרנקל (שהועסק כחוקר לצורך הכנת המאזן) לתשלום שכרו בסך שתי לירות.

 

*

ל"בצלאל" הישן לא עוד הייתה תקומה.

 

 

[1] גדעון עפרת, "השניים מאותו חדר", באתר-המרשתת הנוכחי, 5 באוגוסט 2013.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s