קטגוריות
ציור עכשווי בישראל

אלי שמיר: מצבת-הטייס

                             

2014                

לא מכבר, ב- 2019, השלים אלי שמיר גרסה שלישית לציור, "מצבת הטייס". בציור האחד, מ- 2014 (ראו הצילום הראשון, לעיל) נראים ממרחק-מה שישה ברושים כהי-צמרת, המצטופפים בלב שדה שומם ויבש בעמק-יזרעאל ומצלים על מצבת שיש קובייתית, הניצבת בטבורה של בימת שיש מלבנית ולבנה. ברקע הרחוק יותר נראים הר הקפיצה והר התבור, כדברי אלי שמיר בדו"אל למחבר. מזג-האוויר קיצי וצלול, ושמץ מבנים מיניאטוריים רחוקים אינם מצטרפים לכלל תמונת יישוב. בגרסה מוקדמת יותר, מ- 2012 (ראו הצילום הבא), הפורמט רוחבי ובו נראה קטע דרך-עפר מצד שמאל, השדות מתחילים להוריק, שום יישוב אינו נשקף ברקע, ואילו מתחת לברושים נראות שתי פיגורות בלתי מזוהות. הגרסה המאוחרת, שציורה הושלם רק לפני חודשים ספורים (ראו הצילום הנלווה לקודם), שבה לפורמט אנכי ומייצגת את תמונת המצבה מזווית מעט שונה ובעונה אביבית יותר: היא מבהירה במקצת את הברושים, מוריקה את השדה, מסיטה את המבט אל השביל החולף מצד שמאל, מנמיכה את הגבעות ברקע, ובפעם זו דווקא מסמנת יישוב רחוק. לפי עדותו של אלי שמיר בדו"אל, היישוב שברקע הוא בסיס חיל-האוויר ברמת-דויד.

images57LDSSCJ

2019

 

מוּכּרים לנו לא מעט נופים נפלאים של עמק-יזרעאל שיצאו מתחת למכחולו של אלי שמיר. כמעט כולם, נופים הנשקפים מכפר-יהושע, מקום בו נולד וגדל ואליו שב ב- 1999. והנה, הנוף הנוכחי של העמק הרחיק מעט את הצייר ממושבו ומיקמו מזרחית לקיבוץ משמר-העמק בואך הקישון, בין כפר-יהושע לבין נהלל ולרקע רמת-מנשה.

 

סיפור המצבה סופר לא אחת: זהו סיפור קברו של טייס צעיר, שלום רקיר, יליד גרמניה 1930, בן יחיד להוריו, מטייסי חיל-האוויר הראשונים, שב- 1951, במהלך טיסת אימון שהמריאה מבסיס חיל-האוויר ברמת-דויד, צלל מטוס המוסטנג שלו והתרסק בשדה. את הפרטים אני דולה מרשימות של דובי זכאי, שמספר על התאונה: "…ולפתע שמעו חבריו (ברדיו) צווחה מקפיאת דן ולאחריה דממה. יחידת החיפושים מצאה את המטוס תקוע כמה מטרים בתוך הקרקע לא הרחק מהבסיס. לאחר שניסיונות להוציא את המטוס נכשלו, הורשתה משפחתו של רקיר להשאיר אותו קבור…"

 

כאמור, היישוב המצויר באופק הגרסה השנייה מ- 2019, הוא בסיס-חיל-האוויר.

 

אלה המספרים את סיפור נפילתו, תרתי משמע, של הטייס הצעיר, שבים ונדרשים לרומן "פונטנלה" של מאיר שלו, בו תיאר הסופר את רגע האירוע הטראגי:

"…כך שכבנו בשדה גם ביום ההוא, כשנפל המטוס בשדות הכפר. כבן שמונה וחצי הייתי אז, עשב גבוה צימח סביבנו, ועינינו, רועות בשמים, עקבו אחרי כמה אנפות-בקר, שהשמש הפכה את לובנן לשחור, וכמה שניות עברו עד שהבינו העיניים שהנקודה החולפת מעליהן היא מטוס. כה גבוה עד שקולו לא נשמע […]. ולפתע, גבוה-גבוה, מעלינו ממש, היטה המטוס את כנפיו בפתאומיות שרק תקלה נוראה או החלטה נוראה יכולות לגרום. בבת-אחת נעשה תכליתי מאד: חש מטה-מטה, אל האדמה, תחילה בקו ישר ואזי משבלל מחלץ-פקקים ענקי, מהיר הרבה מעצמו, לו נפל נפילה חופשית […]. ה'מוסטנג' נחבט בקרקע. פרח גדול של אש פָרח ונבל באחת, מותיר רישום בהיר בעין ועשן שחור באוויר. […] כשהגעתי למקום הנפילה, הייתי צריך להדחק בעד המעגל שכבר התכנס והצטופף סביב המכתש העשן שנפער באדמה. כדור האש כבר כבה, המטוס אוּכּל כולו, זכר לא נשאר מהטייס. […] אז הגיעו משאית צבאית וכמה ג'יפים עמוסי חיילים וקצינים. הם אספו את חלקי המטוס, העמיסו הכול על המשאית ונסעו. […] ואחרי כמה שבועות שוב באה המשאית הצבאית, עמוסה שקים ותבניות. כמה חיילים וכמה אזרחים ערבבו מלט וחול וחצץ, התלחשו עם גבר מבוגר ועם אישה שלא חדלה לבכות, יצקו שם מלבן גדול של בטון ועליו מצבה…" (מאיר שלו, "פונטנלה", עם   עובד, תל אביב, 2002, עמ' 207-206)

 

עכשיו אני חוזר להתבונן בשלושת ציוריו של אלי שמיר, ששבים אל המצבה בעונות שונות, בקיץ ובאביב, ואשר סוגרים מעגל של המראה (בסיס חיל-האוויר הנשקף מרחוק) ונפילה למוות, במסורת איקרוס. והנה, אלי שמיר, שהוא עצמו בגר ב- 1973 קורס טייס בחיל-האוויר, כתב שיר המחבר את אסון נפילת הטייס למיתולוגיה היוונית. והרי קטע מתוכו:

"…הטייס שלום רקיר עבר את מהירות הקול במטוס בוכנה./ הוא הצליח הרבה יותר מפאייתון שנכשל בהובלת מרכבתו של הליוס[*]/ ומאיקרוס שניסה להגיע אל השמש עצמה./ שני האחרונים צנחו אל המים. איקרוס אל הים התיכון ופאייתון אל הנהר./ שלום רקיר התרסק על הרגבים השחורים. לפאייתון חיכו הנימפות ואימצו אותו אל גופן בחמלה./ הנימפות של הקישון לא שמעו את זעקתו של שלום רקיר/ כיון שעבר את מהירות הקול/ וצנח על האדמה בדממה מוחלטת…"

 

"כיון שעבר את מהירות הקול" (במטוס בוכנה, שאינו מיועד למהירות כזו): חטא הגאווה (היבריס) האריסטוטלי, חטאם של גיבורי טרגדיות וגיבורי מיתולוגיה.

 

באותו שיר גם מתפענחת-לכאורה זהות השניים המצוירים בסמוך למצבת-הטייס בגרסה מ- 2012:

"אקטיאון[1] הלך בדרכו אל היער/ בדרך העפר בואכה משמר העמק./ ממש ליד מצבת הטייס הוא פגש את עדנה/ מחדרה, שעובדת במשמרות לילה,/ בשכר מינימום,/ בתעשיות משמר העמק."

אם כן, עדנה מחדרה ואלי שמיר? לא. כי בירור הסוגיה עם הצייר מעלה, ששתי הדמויות המצוירות ליד המצבה הן… דפנה (בת-האמן) ושירה, חברתה. ולמעשה, זהו השם הרשמי של הציור: "דפנה ושירה ליד מצבת-הטייס".

boklin 1880-1886 5 ורסיות

 

שוב אני מביט בציורי מצבת-הטייס של אלי שמיר ואיני יכול שלא להשוותם לציור "אי-המתים" של הצייר השווייצרי הנודע, ארנולד בקלין (5 גרסאות בין 1886-1880): זהו האי הסלעי, הענק והקודר, המשמש בית-קברות, שבמרכזו צומחת קבוצת ברושים אפלים, ואשר אליו קרבה סירת המת. הציור אפלולי, מסתורי ורומנטי מאין כמותו. שלושה ציוריו של שמיר רומנטיים הרבה פחות מזה של בקלין, אך עודם בסימן הקבר הנחבא בצל הברושים.

 

ציירים רבים ציירו קברים ומצבות לאורך ההיסטוריה: החל בזיווג קברים וציורים במצרים העתיקה, המשך בסוגת תבליטי מצבות-האבל ביוון העתיקה, המשך בציורים נוצריים את תחיית ישו מקברו, או ניקולא פוסן המצייר את שני הרועים שגילו את הקבר בציור "גם אני בארקדיה" (1638-1637 ), או יעקב ון רויסדל שצייר את "בית הקברות היהודי" ב- 1650 בקירוב, או ג'וזף רייט הבריטי  שצייר  את "קבר וירגיליוס" במחצית המאה ה- 18, או קספר דוד פרידריך שצייר ב- 1818 בית הקברות בצל קתדראלה, ועוד ועוד. ולא נשכח את האמנים היהודיים שציירו בתי קברות יהודיים (שמואל הירשנברג, יוסף בודקו ורבים נוספים), או את האמנים הישראליים שציירו קברי חיילים (מנשה קדישמן, למשל). יש, שאמנים ציירו קברים או מצבות של עצמם: כך זאב רבן בציור-גואש מ- 1968, כך מרדכי ארדון בציור-גואש מ- 1989, וכו'.

 

באשר לציורו הנודע של פוסן, "Et in Arcadia Ego", ראוי להצביע על המתח בין המרחב של האידיליה הארקדית לבין הקבר. שכן, מתח שכזה חל גם על היחס בין שדות-העמק לבין מצבת-הטייס. ובמילים אחרות, גם ציורו הנדון של שמיר מכריז בדרכו השקטה את הכרזתו של מר-מוות: "גם אני בארקדיה", שזוהי הכרזה קיומית, אך גם ישראלית מאד, לאסוננו. אוהבי ציוריו של פוסן ידעו להצביע על מהלך אמנותי חוזר של נוכחות המוות בלב האידיליה, הפסטורלה או הארקדיה.[**] במקביל, אוהבי ציוריו של אלי  שמיר ידעו לאתר רמזי מוות (גוויית פר, עצים גדועים, ג'נין ועוד) בלב הפנורמה המלבבת של עמק יזרעאל.

 

מדוע מציירים אמנים קברים ומצבות? מלבד ההקשרים המיתיים למיניהם, ומלבד הקשרי הפוגרומים ביהודים או נפילת חיילים בישראל[2], אמנים ציירו ומציירים קברים בין משום מותם של אהובים (בקלין צייר את "אי-המתים" בעקבות מות בתו), בין משום קסמו החידתי והאפל של המוות ובין משום… שמהרהרים באפשרות הבלתי-אפשרית של מותם. ציורי "מצבת-החייל" של אלי שמיר עונים לחלק מההסברים הללו.

 

אזכור ההקשר הנוצרי של דימוי הקבר מחזיר אותנו לגרסה השנייה של ציורי "מצבת החייל", זו מ- 2014. כי, בדו"אל ששלח למחבר, ציין אלי שמיר שהוא "מודע לכך שברקע (מצוירים) הר הקפיצה והתבור, עם כל המשמעות של זה לגבי ישו." אם כן, באשר להר הקפיצה, נזכיר שמתפללי בית הכנסת בנצרת התרעמו על ישו, כיון שרמז על היותו משיח, "וַיָּקוּמוּ וַיַּדִּיחוּ אוֹתוֹ אֶל-מִחוּץ לָעִיר וַיְבִיאֻהוּ עַד-גַּב הָהָר אֲשֶׁר נִבְנְתָה עִירָם עָלָיו לְמַעַן הַשְׁלִיכוֹ מָטָּה׃ אַךְ-הוּא עָבַר בְּתוֹכָם וַיֵּלֶךְ לְדַרְכּוֹ." ("הבשורה על פי לוקאס", ד, 29-30) ובאשר להר תבור, הכוונה, כמובן, לנס המטמורפוזה של ישו: "ומקץ ששת ימים לקח לו ישוע את-פטרוס ואת-יעקב ואת-יוחנן אחיו ויעלם בדד על-הר גבוה; וישתנה לעיניהם ויזהירו פניו כשמש ובגדיו כאור הלבינו." ("הבשורה על-פי מתי", י"ז, 1-9).

הנה כי כן, ישו ניצל מהשלכתו מראש הר הקפיצה, כפי שזכה על ההר האחר לנס ההשתנות (שעליו נכתב: "וידרשו לדעת התקומה מן המתים מה-היא." – "הבשורה על פי מרקוס", ט, 10). שלום רקיר בן ה- 21 לא זכה לנס והוא צלל מטה ממרומים אל מותו.

 

                                     *

לקראת סיום "פונטנלה", מפגיש מאיר שלו את גיבורו, מיכאל, עם אלונה, אחותו של הטייס שנפל. הפגישה נערכת ליד המצבה שבצל הברושים:

"…והלכתי אחריה, ואצל הברוש הדבקתי אותה. אחותו של הטייס פנתה אלי והזדקפה. […] אמרתי לה שהייתי ילד כאשר נפל אחיה. "וראית?" ראיתי, שמעתי, רצתי. […] אחותו של הטייס התחילה לנקות את פני המצבה ולעשב סביב לה. […] עזרתי לה מעט, נחרד למראה קרעי האלומיניום וגידי כבלים מתפוררים באדמה, ואחרי כמה אמירות בתוך הלב, הזדקפתי ואמרתי בקול: "והייתי מהילדים שהשקו את הברוש." היא אמרה: "תודה"…" (עמ' 479)

 

 

[*] בפתח תערוכת הציורים, שמציג אלי שמיר בימים אלה במשכן לאמנות בעין-חרוד, תלוי ציורו המייצג את נפילת פאייתון בדמות דיוקנו העצמי של האמן.

[1] במיתולוגיה היוונית, אקטיאון יצא לצוד עם כלביו, ומשום שהציץ בערוותה של דיאנה, נענש בכך שכלביו דימוהו לצבי וטרפו אותו. בסביבות שנת 1980, אלי שמיר צייר את "אקטיאון יוצא לציד".

[2] מוטיב הברוש , כעץ המסמן בית-קברות, זכה לפופולאריות רבה בציור הישראלי, ובשעתו, תכנן מרדכי עומר ז"ל תערוכה מקפת בנושא.

[*] גדעון עפרת, "נוף עם מוות" (על ציורי ניקולא פוסן), 2008, בתוך אתר-המרשתת הנוכחי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s