קטגוריות
Uncategorized

אַיינְפִיהְלוּנג

      

                               אַיינְפִיהְלוּנג

 

זכיתי ודרור בורשטיין הקדיש שיעור-"זום" ב"בית לאמנות ישראלית" ללימוד וניתוח ספרי מ- 2008, "ההולכים אל ההר: אברהם אופק, רישומי עקידה". בורשטיין, שמסיבות ברורות, לא ארחיב כאן בשבחיו כסופר מעולה, כ"קורא"/מתבונן אמנות רגיש-שברגישים וכאיש-תרבות רב-אנפין, שם דגש בדבריו על המהלך המעגלי, שאותו אבחן בספר והוא:

א. קריאתו של אברהם אופק במדרשי עקידה.

ב. ציורי אופק הניזונים מהמדרשים.

ג. התבוננותי המדוקדקת והרב-שכבתית ברבדים הציוריים, ההיסטוריים (תולדות האמנות, ציורי אופק בכלל, תקדימים ישראליים של ציורי ופסלי עקידה) והמדרשיים.

ד. הפיכתי אני עצמי לדרשן המחבר מדרשים אישיים בנושא עקידת יצחק.

 

המהלך המעגלי-מרובע (והרי לכם ריבוע המעגל) נתמך לאורכו בהתקרבות מרבית, אינטימית, לאברהם אופק וליצירתו, עד לכדי הזדהות עם מחשבותיו ורגשותיו ועד להולדתי-מחדש. את כל זאת פירט והמחיש דרור בורשטיין במשך שעה וחצי. ולפתע פתאום, הבנתי משהו על עצמי שלא הייתי מודע לו עד כה, והוא: נטייתי לאמפטיה, ל- Einfuhlung, "להרגיש לתוך" עם אי-אלה אמנים שבהם אני עוסק, להיכנס לעורם.

 

ברור, תהליך שכזה אינו קורה עם כל אמן, והוא בחזקת נס להיסטוריון/מבקר/אוצר אמנות. עם אברהם אופק אירע לי הנס הזה לאורך 15 השנים האחרונות של חייו, 1990-1975. האם "הכניסה לעור" וה"לידה מחדש" הן שרידים לתשוקתי הקדומה (שהבראתי ממנה,תודה לאל) להיות שחקן? כנראה שהתשובה חיובית: איך אחרת תוסבר התחפשותי במקומון ירושלמי לאורך שנתיים – 1983-1982 – למבקרת אמנות מעצבנת בשם איה גורביץ'?

 

אפשר, שעוד קודם לכל כתיבה על אמנים ישראליים ואצירה של אמן כלשהו, עָבָרי (בעיקר, בשנות ה- 70) כאספן אמנות אובססיבי (שהוא, למעשה, בית-הספר הגדול, מקור הידע שלי על אמנות ישראלית) היה עבר של "בעילה": חשתי צורך עמוק ובלתי-נשלט להפוך אחד, בנפשי ובגופי עם תולדות האמנות הישראלית; חשתי בתשוקה לעטות על עצמי שכבת עור נוספת שהיא המוני הציורים ההיסטוריים שצברתי על קירות ביתי. פעם הדבר היה אפשרי מבחינה פיננסית בעבור מרצה זוטר באוניברסיטה העברית. היה זה צורך עז להתקבל כ"חבר-חוץ" למשפחת האמנים הישראליים, להכניסם לביתי ולחיות איתם. מקרוב. לגעת בהם.

 

וכך קרה, שב- 1981-1980, לרקע כתיבת פרקים לספר "בצלאל של שץ" (מוזיאון ישראל, 1982), יצאתי למסע חובק-עולם בחיפוש אחר פסלו האבוד של בוריס שץ, "מתתיהו החשמונאי" (1894). חיפשתיו בסופיה שבבולגריה, בסיינט-לואיס שבארה"ב, בירושלים, אפילו התכתבתי עם בתו של הדוכס פרדידננד לבית קובורג. אלא, שיותר מזה: ברומן סמי-דוקומנטרי קצר בשם "המסע למתתיהו" (שוקן, תל אביב, 1982), לא זו בלבד שתיעדתי את המסע כספר-מתח, אלא שבשלב מסוים, סיפרתי על אובדן שפיותי, הפיכתי אני עצמי למתתיהו וכליאתי בתור מתתיהו בבית-חולים למשוגעים בירושלים (שבו, אגב, "מצאתי" את הפסל האבוד)…

 

הזדהות אמנותית עד לאובדן זהות עצמית מקורית. אני משוכנע, שלא ביוגרף אחד ולא שניים חשים שהפכו לאחד עם מושא כתיבתם כתולדת חתירתם הדקדקנית/פשפשנית לתוך עולמו וחייו של מושאם. בעולם האמנות הישראלי הזדהות אמפאטית כגון זו (שמעלותיה, אודה ואתוודה, כמספר מגרעותיה) אינה שכיחה, וגם על כך הצביע דרור בורשטיין בהרצאתו.

 

קרוב לעשרים שנים חלפו מאז פרשת מתתיהו ואני נמצאתי בעיצומה של כתיבת הספר "בספרייתו של אריה ארוך", שיצא לאור בשנת 2000. את ארוך פגשתי אך פעם אחת בחיי, סמוך לפטירתו, ודמותו כאדם וכאמן דגול פועפעה אליי דרך דוברי הקאנון הישראלי, שמאז ומתמיד השקפתי עליו מבחוץ. ואף על פי כן, תוך פרק זמן קצר, מצאתי את עצמי "נכנס לעורו" של אריה ארוך בעיקר בזכות ספרייתו, שאת שרידיה איתרתי בדירת בנו, יונתן. אריה ארוך היה איש ספר, וגם אמנותו צמחה רבות מספרים, וזאת מבלי להמעיט בערך הצורני האוטונומי של ציוריו. אך, בהיותי אני עצמי איש ספריות (בין השאר, ב- 1995 אצרתי בביאנאלה בוונציה את "ארכיון הספרייה הלאומית"), הסתננתי על-נקלה לנפשו (המשוערת) של האמן, וכה חדרתי לתוכה (בזכות שיחות עם בני משפחתו, ידידיו, אמנים, אוצרים, שלא לומר חומרים ארכיוניים) – עד כי, בשלב מסוים, הרשיתי לעצמי לברוא בפרטי-פרטים את סיפורו של ליובה ניסלביץ' (לימים, אריה ארוך) הילד, היוצא מביתו שבחרקוב, הולך לשיעור נגינה בכינור, חולף ליד שלט-חנות-הנעליים, ליד המכולת של ראצ'יק וכו' וכו'. אם תרצו, הולדתי את אריה ארוך מתוכי. מדרש אריה ארוך שלי.

 

הצורך הכפייתי לממש "גלגול" בכתיבתי/אוצרותי (כל עוד עסקתי באצירה, עד 2011) מבהיר את מהלך יחסיי עם אברהם אופק, כפי שהציגם דרור בורשטיין. אלא, שליחסים הללו היה שורש היסטורי עמוק, בו – לא רק שהפכתי לידידו של אופק והוא הפך למורי ורבי בכל הקשור להשקפה תרבותית (אף כי לא פוליטית), אלא שזכיתי ללוותו מקרוב מאד, בביתו (בירושלים-חיפה-ירושלים) ובסטודיו לאורך שנים ארוכות, לשוחח עמו, לבכות עמו על מות בתו, להציץ לסודותיו הנסתרים בשולי ציוריו, ואף לכתוב עליו שלושה ספרים וארבעה קטלוגים. כך, שהתהליך המרובע/מעגלי הנ"ל בשנת 2008 ממדרשי חז"ל למדרשי רג"ע (ר' גדעון עפרת) בתיווך יצירתו של אברהם אופק – הוא תהליך ששורשיו עמוקים ומורכבים ושיאם בספר מקיף "אברהם אופק: הבית והמשכן", שראה אור ב- 2016. מפעל-חייו של אופק פגש במפעל-חיי.

 

את המגמה הזו של ה- Einfuhlung הבאתי לשיאה בתערוכת הפרידה שלי כאוצר בשנת 2011. כאן, תערוכה-זוטא שאצרתי כחלק ממכלול תערוכות שהרכיבו את תערוכת "האוצרים" (אוצרת: רויטל אשר-פרץ) נקראה "הקבינט של אמיל רנצנהופר". התערוכה שִחזרה-לכאורה, לפרטי פרטים, את הסטודיו הווינאי של האמן הציוני הנשכח לחלוטין (וברור, שבחרתי בו, לא משוום חשיבותו האמנותית, אלא כעילה להעלאת סוגיית הזיכרון והשיכחה של האמנות הישראלית). לצורך זה, שוטטתי בארכיונים בווינה, (אף צילמתי עצמי בסמטה וינאית הקרויה על שם אמיל רנצהופר), אגרתי נתונים ממקורות שונים – מירושלים ומבאר-שבע ועד לארה"ב. כה הזדהיתי עם האמן הנשכח, עד כי, לצורך "שחזור" הסטודיו שלו (על-פי צילומים מתחילת המאה ה- 20) הבאתי מביתי פריטים – רהיטים, מפת-תחרה, הדפסים ציוניים ועוד. והשיא: לקטלוג תערוכת "אוצרים", בה תועדו צילומי דיוקנאות האוצרים המציגים, שלחתי תצלום שלי חבוש כומתה וענוד עניבת-פרפר, במתכונת דיוקן מצולם של רנצהופר, שאותו אחזתי בידיי. הפכתי עצמי מגדעון לאמיל. באקט זה של Einfulung כמעט-טוטאלי (על גבול הקומי) עם אמן שוליים, שנמחק מהזיכרון התרבותי, נפרדתי מעולם האוצרוּת.

 

כשאני חושב על כך, האם גם כשנטלתי ב- 1994 מתווה-גבס קטן של בוריס שץ מ- 1918 והגדלתי אותו לפסל-ארד מונומנטאלי שהוצב בתל-חי, "משה", האם לא נכנסתי לעורו של שץ ונטלתי על שכמי את חלומו הגדול – הצבת פסלי "משה" שלו בבית הנכות הלאומי?

 

ואת כל התובנות הללו אני חייב להרצאתו הנדיבה של דרור בורשטיין ב"בית לאמנות ישראלית".

IMG_20200522_122053

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s