קטגוריות
מודרניזם ישראלי

יהושע נוישטיין נגד קלוד מונא

 

IMG_20200516_083909                

Mobile Landscape sm

מדי מספר ימים בתחילת שנות ה- 70 נראתה מכוניתו הכסופה (יד שנייה) של יהושע נוישטיין חולפת ברחבי ירושלים ועל גגה קשורה חבילת קש. "נוף נייד" – Mobile Landscape, קרא לזה האמן, שהגיע ארצה מניו-יורק ב- 1964 ושכר בירושלים דירת-קרקע ברחוב עמינדב 5 שבאבו-טור. מבחינת נוישטיין, שיהיה ברור, גם משאית עמוסת חבילות קש (כמתועד בתצלום על-ידי האמן) היא "נוף נייד".

 

זמן קצר קודם לכן, בספטמבר 1970, הציג נוישטיין ב"סאלון הסתיו שב"ביתן הלנה רובינשטיין" עבודה בשם "קטע כביש": 14 חבילות קש סודרו על הרצפה במבנה מינימליסטי, ביניהן הונח צמד גלילי יריעות-זפת פתוחים בחלקם לאורך מספר מטרים, כאשר ברקע הושמעו צלילי מכוניות החולפות בכביש בין-עירוני. תוך שבועות ספורים עוררה העבודה הזו שערורייה, משהאמן סירב לפנות את חבילות הקש ממחסני המוזיאון. ולא הועילו מברקים בהולים, המתריעים מפני השלכת הקש לאשפה: נוישטיין הודיע שהחליט "לתרום את היצירה לאוסף המוזיאון", והטריף את אנשי המוסד, שחרדו מנוכחות החומר הדליק ומהחרקים הצפויים להציף את המחסנים. באותם ימים, התגייס משה גרשוני לתרגיל של נוישטיין ושלח למוזיאון מברק: "מתפלא על סירובכם לקבל את יצירתו של נוישטיין – 'כביש'. זוהי אחת העבודות החשובות ביותר בתחום האמנות בארץ בשנים האחרונות…"

_2 Road Piece

 

מה אומרות חבילות הקש של נוישטיין? מלבד היותן תזכורת סימנית ל"נוף" מוכּר, מהסוג הנראה בשדות מבעד לחלון מכונית חולפת (למשל, בשדות-לטרון, במחצית הדרך מירושלים לתל אביב), חבילת קש היא תזכורת לציוריו האימפרסיוניסטיים של קלוד מונא ("ערימות חציר", 1891-1890). במילים אחרות, חבילות הקש של נוישטיין הן אמצעי סימני לדיאלוג אמנותי-עיוני שהוא מנהל, כאמן מינימליסטי-מושגי-סביבתי עם מסורת הציור הריאליסטית (ששורשיה, כזכור, במחצית המאה ה-19, בציורי שדות-השלף – "המקוששות", בין השאר – של ז'אן-פרנסואה מילֶה).

899b58e34a8ec8687a943f2fd0158bd5

שימו לב להבדל בין ערימות השחת של מונא לחבילות הקש של נוישטיין: אלה של מונא נצברו בשדה במבנים של "בית עם גג", משמע – הן מחקות נוף כפרי (עוד בטרם יחקה אותן האמן בציורו), ואילו אלה של נוישטיין דחוסות דחיסה מכאנית במבנה גיאומטרי-מינימליסטי של מנסרה מלבנית. אם סול לוויט, המינימליסט המושגי הניו-יורקי, הרכיב בסוף שנות ה- 60 מבנים מתמטיים מודולאריים מתצורות ברזל של קוביות או מלְבֵנים (ראו בגן-הפסלים במוזיאון ישראל), הרי שיהושע נוישטיין יצר מבנה מינימליסטי שטוח בגובה הרצפה ממנסרות קש המסודרות בצורת "גריד" (רשת) – צורת-היסוד המינימליסטית (שבעיקרון, מתרחבת עד לאינסוף) ואשר על אודותיה פירטה רוזלינד קראוס ב- 1979 במאמר ידוע בשם "גרידים" (("Grids".

 

רוצה לומר, נוישטיין בא להמיר את הייצוג המימטי, הריאליסטי-אימפרסיוניסטי בצורה מופשטת "מהותית" של האמנות המושגית העולה, ה"גריד". אמנות, אומר לנו נוישטיין, אינה ציור אשלייתי הנוצר באוויר הפתוח ((plein-air, כי אם חשיפה אנליטית, צורנית אלמנטארית, של דימויים חזותיים.

 

יהושע נוישטיין נגד קלוד מונא.

 

אך, אין זה סוף הסיפור. כי, תחילה הגיע "הנוף הנייד" שעמו פתחנו: זהו זיכרון-נוף, נוף שנקלט בהכרת נוסע. לא עוד חוויית הצופה הניצב בתוך חלל אמנותי סגור, כי אם צופה בתנועה, בכלי-רכב מודרני, מחוץ לחללי האמנות. האמנות יצאה החוצה אל העולם. שתי המגמות – יציאת האמנות אל מחוץ לחלל האמנותי והפיכת ההכרה (הזיכרון, הדמיון) למרחב הדימוי החזותי – שתיים אלו כבר מצאו ביטוי ב"פרויקט נהר ירושלים" מ- 1970, שעליו סיפרנו במאמר קודם.[1]

 

ב- 1971 הציג נוישטיין בתערוכת "תצהיר" ((Affidavit (תערוכה קבוצתית של אמנים ישראלים ב"גאלרי האוס" שבלונדון) 5 יחידות המונחות על הרצפה בשורה, זו מאחורי זו: 1. חבילת קש לפותה בחבל. 2. חבילה נוספת מונחת על ראי. 3. חבל-החבילה לבדו, ללא הקש, מוקשח (עדיין ניצב במבנה החבילה) ומונח על תצלום של חבילת קש. 4. החבל המוקשח ניצב על שאריות מעטות של קש. 5. שאריות קש, שנשרו-לכאורה מהחבילה המקורית ומסמנות על הרצפה צורת מלבן. החמישייה הזו הוצגה פעם נוספת ב- 1973 בגלריה "יודפת" שבצפון-תל אביב.

HayBalesBinding

 

המיצב הנדון מעביר את הצופה בהדרגה בין "נתח מציאות" (להזכירנו: אמיל זולא הגדיר את הריאליזם כ"נתח מציאות המיוצג מבעד לטמפרמנט של האמן") – הלא הוא חבילת הקש, לבין בבואתה (הראי), לבין צמצומה הצורני האלמנטארי (אך עדיין בצמוד לייצוג הצילומי), לבין דרגות הפרידה הגמורה מהממשי-חומרי לטובת הסימון של ה"עקיבה", של הזיכרון, זיכרון-החבילה. אם כן, יצירת האמנות כתהליך פרידה מהממשות אל ייצוגה ומייצוגה אל משקע-זיכרה, הפיכתה לדימוי מושגי.

 

ב- 1974 עיצב נוישטיין עבודה המשלבת הדפס-אבן צילומי (של מיצב חבילות הקש מ- 1970) עם אניצי קש של ממש. הממשי, הייצוגי ועיבודו המושגי-מינימליסטי – חברו כולם ליצירה אחת, המזמינה אותנו להרהר במתח העיוני שבין שלושה הרבדים.

IMG_20200514_144043

 

אם אמרנו, שחבילת הקש הנוישטיינית קשורה במקורה לנוף הכפרי ה"ברביזוני" ולשדות-ז'יברני של קלוד מונא – כי אז ב- 1990 – מאה שנים מאוחר יותר – נוישטיין מחזירנו-לכאורה לכפר, וזאת בעבודה בשם "החתונה" (שהוצגה בדיסלדורף, 1990, ובלודז', 1993): שלוש חבילות קש הקיפו שטיח פרסי, שבקצהו הוצב מוניטור, עם פניו כלפי מעלה. על הצג הוקרן טקסט בשלוש שפות, המספר על איש זר – רופא במקצועו – שהוזמן לחתונה והביא עמו "מזל רע" לטקס (רוח סערה) עד שגורש. נוישטיין, כדרכו, ביטא את עמדת הזר, האיש המגיע מבחוץ ומתקבל כאִיוּם על בני השבט. אך, לענייננו, חבילות הקש, שמתפקדות כמושבים מאולתרים לבאי האירוע, ממקמות אותנו אי-שם בפריפריה ובכפר (מזרח-תיכוני?) פרימיטיבי. זהו אותו הכפר שמרחיק את האורח הזר (הרופא שבכוחו להבריא…), וזהו – אם תרצו – אותו כפר פרימיטיבי שדוגל באמנות מימטית, זו של ערימות השחת… ועוד, אם תרצו, יהושע נוישטיין הוא הזר והוא הרופא שהואשם על-ידי בני הכפר בהסערת הרוח שחיבלה בטקס…

IMG_20200514_144027

 

[1] גדעון עפרת, "ז'ורז'ט", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 2 במאי 2020.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s