קטגוריות
האמנות כדימוי וכסמל

"עוֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹובוֹת יְרוּשָׁלָ‍יִם"?[1]

        

 

לא זיקנה היא זו שקפצה על האמנות הישראלית, אלא הצְעירנוּת. שכן, ראשיתה של האמנות המקומית דווקא בהענקת קדימות לקשיש על פני הצעיר. במשך עשרות שנים ראשונות של המאה ה- 20, דמות האב והאם הישישים יוצגו ביצירות אמנות יהודיות וארצישראליות בכבוד ובאהבה, מסמלים את העולם היהודי, גם כשניתנו בו סימנים של שקיעה. ב"בצלאל", למשל, מצאנו את בוריס שץ ממשיך לסגוד למתתיהו החשמונאי שלו, שאותו פיסל עוד ב- 1894 בדמות סבו. ב- 1904 יצר תבליט נחושת בשם "זקנה (טיפוס גלותי)" – דיוקן של קשישה סורגת ("היא זקנה, זקנה מאד, רבות עבר עליה, ימי טובה וגם רעה…", תיאר שץ את הדיוקן[2]). תבליט נוסף מאותה שנה נקרא "חלקי מכל עמלי", ובו נראה יהודי מזרחי קשיש, מזוקן עם תפילין למצחו, אוחז בספר-תפילה ("יהודי ספרדי בעל צורה יהודית נאה זקן-כסף יורד על פי מידותיו […] פירוש המילים לא נהיר לו…"[3] ). שנה קודם לכן, בעודו בסופיה, יצר את תבליט "קבלת שבת", בו עיצב את אמו הקשישה מברכת על הנרות ("פניה היפים מזהירים משמחה שקטה ואהבה נאצלה…"[4]). ב- 1917 יצר שץ את התבליט "מתי קץ הפלאות?" ובו דמותו של זקן יהודי נוסף: "בפינה ליד ארון הקודש יושב חכם סב, כולו שקוע בספרו העתיק…"[5]. וטרם הזכרנו את תבליטי ישעיהו, ירמיהו, משה (גם פסל) ועוד ועוד. היו אלה בעיקר זקנים וגברים בגיל העמידה שאכלסו את תבליטיו ופסליו של בוריס שץ.

IMG_5126.JPG
בוריס שץ, 1904

הוא לא יצא דופן ב"בצלאל". ראו את הישישים המופלגים, עטופי תועפות שיערם הלבן – אברהם, משה, שרה נוח (זקנו הלבן מגיע כמעט למותניו, שיער-ראשו הארוך והשופע גולש מתוך "בנדנה") וכו', שאותם שב וצייר אבּל פן בליתוגרפיה ובפסטל עוד מאז ראשית שנות ה- 20. המונומנטאליות של אלה לא עורערה על-ידי העובדה המקבילה, שרבים מגיבורי וגיבורות התנ"ך של אבל פן היו נערים ונערות ארוטיים – יעקב, רחל, דוד, הבל, אדם וחווה, בת-לוט, רבקה, לאה, דינה ועוד ועוד. או, זאב רבן, ה"בצלאלי" הנוסף, שגיבורי תנ"ך זקנים-מופלגים (ראו שישה חלונות הוויטראז', שעיצב ב- 1927 לבית-כנסת בבומונט שבטקסס) לא עמדו בשום סתירה לארוס של שלמה ושולמית הצעירים מ"שיר-השירים" שלו (איורים שראשיתם ב- 1917-1916). את שני הדורות – עלי הזקן ושמואל הילד – פיסל רבן בהרמוניה גמורה כבר ב- 1914.

IMG_5123.JPG
אבל פן, נוח, 1923

 

בעבור אמני "בצלאל", מסורת יהודית אמרה, על פי רוב, "איש זקן". במקביל, דיוקנאות של אנשי מזרח, נושא מרכזי ביותר בציור ובפיסול ה"בצלאלי", הושתתו, על פי רוב, על קבצן ירושלמי קשיש כלשהו שנשכר כדוגמן לטובת שיעורי הציור והפיסול, ובאחת, הפך לנביא או מלך תנ"כי.

IMG_5127.JPG
שיעור ב"בצלאל", 1915 בקי

יצוין, במקביל: העימות הזכור מ"הציור הציוני" (בתעודות, גלויות וכו' של התנועה הציונית בימי הקונגרסים המוקדמים) בין דימוי האב היהודי-מסורתי הבא-בימים לבין בנו העולה לארץ-ישראל – העימות הזה לא ביקש לפסול את האב הזקן, כי אם רק לייחס את כוח ההגשמה הציונית לבן הצעיר. כך בדואליות המפורסמת של א.מ.ליליין ב- 1901 (היהודי הקשיש יושב שבוי ב"קוצי הגלות", לעומת הבן הצעיר החורש אל עבר השמש העולה במזרח), או זו של יוסף בודקו (האב הזקן מוצלל לצד בנו החלוץ המואר בחיתוך-עץ מ- 1935), ועוד. לא נשכח, כמובן, שציירים דוגמת הרמן שטרוק, יעקב שטיינהרדט ויוסף בודקו ייצגו באינספור תחריטים, ליתוגרפיות וחיתוכי-עץ את יהדות מזרח-אירופה כהוויה דתית של זקנים, בעיקר. שלושתם יעלו מברלין לארץ-ישראל ויתרגמו את זקני העיירה הפולנית (או הליטאית) לייצוג של זקנים מזרחיים.

bi.jpg
יוסף בודקו, 1935

למרבה הפלא, גם המודרניסטים הארצישראליים משנות ה- 20, אלה האנטי-"בצלאליים", חרף כל אהדתם לחלוצים הצעירים של העלייה השלישית, גם הם הקפידו לשמור ביצירתם על הכיבוד הדואלי של הדורות השונים. ראו דיוקן הוריו, שצייר מנחם שמי ב- 1922; ראו הרבנים הזקנים שצייר פנחס ליטבינובסקי מאז מחצית שנות ה- 20 (ועד ערוב ימיו); הַציבו על רף אחד את החסידים הישישים המרקדים במירון בציורו של ראובן מ- 1924 ביחד עם החלוץ הצעיר, הגיגנטי, השזוף והחסון, שצייר ב- 1923 ב"הפירות הראשונים". ונחום גוטמן, שצייר באהבה את סבתו ב- 1918 וב- 1935 (גם פיסל אותה בחימר בשנות ה- 70). או "בבושקה" (סבתא), שפיסל אברהם מלניקוב באבן ב- 1934 בקירוב.

IMG_5121.JPG
אברהם מלנקיוב, 1934

אכן, "והדרת פני זקן", ביחד עם "כבד את אביך (וסבך) ואת אמך (וסבתך)", המשיכו לשמש צו מוסרי בעבור האמנים הצעירים, שעזבו את בית הוריהם ועלו ארצה בעליות שלישית ורביעית.

 

הכבוד לזקן, בין אם אב ובין אם "יהודי", שרד גם את האמנות הארצישראלית משנות ה- 30: משה קסטל העניק בציוריו כבוד לדמות הקשיש היושב בראש שולחן הסעודה בערב שבת וחג, או זה המתפלל בפינתו וכו', וזאת כאשר ייצג את אביו, ר' יהודה קסטל, או זקן יהודי-מזרחי אחר שזְכָרַם מירושלים או מחברון. בנוסף לציור "הזקנה שפירא" משנת 1926, חיים גליקסברג צייר דיוקנאות רבים של אנשי רוח בגילאים מתקדמים: הסופר אז"ר, 1930-1929; יוסף קלאוזנר, 1932; גרשום שופמן, 1939; מנחם גנסין, 1942; ברל קצנלסון, 1944; ועוד ועוד. שלא לומר, ציורי ורישומי ביאליק. יצחק פרנקל צייר את אביו הזקן ב- 1944 (וכשצייר, מאוחר יותר, טקס ברית-מילה או טקס "מלווה מלכה", הנכיח ישישים חרדיים בלבד).

IMG_5128.JPG
חיים גליקסברג, 1926

עם זאת, כאן – סוף שנות ה- 30 – ראשית התפנית: האם אותותיה בדיוקנאות הרבים של ילדים שצייר חיים אתר לאורך שנות ה- 40-30? איש עין-חרוד, שידע להתמסר ליצירה יהודית-דתית מדורות-עבר, הלך שבי אחר רוח ההתחדשות של ההתיישבות הקיבוצית וייצג בציוריו בעיקר את הדור הצעיר. בהתאם, אין ספק, שדמות   החלוץ, שהפכה לדימוי שגור-למדי בציור ובגרפיקה הארצישראליים דאז, שמה את הדגש על גופו החסון והצעיר של הפועל העברי. ואם אמרנו "עברי", היו אלה הפַסָלים הקרויים "כנעניים", שמאז "נמרוד" של יצחק דנציגר (1939) ועד "איש הערבה" של יחיאל שמי (1950) זיהו את דמות העברי עם בריאות גופנית וכוח של הצעיר. מעתה, דימויי זקנים הלכו ונגוזו בהדרגה מהאמנות הישראלית.

250px-Man_in_Arava.jpg
יחיאל שמי, 1951

מה צפוי יותר אפוא, שלרקע מלחמת העצמאות, צעירים הפכו לנוכחים הבלעדיים-כמעט בציור ובפיסול? אמנים ותיקים (בהם קשישים) כצעירים, התבוננו בשקיקה והערצה בפלמ"חניקים, ולא חדלו לתעד אותם – מלודוויג בלום ונחום גוטמן ועד אריה נבון, יוסי שטרן, שמואליק כץ ורבים נוספים. עתה, "נערה ונער", נוטפי טללים עבריים, כיכבו לא רק ב"מגש הכסף" של אלתרמן, שעה שדור ההורים – האברהמים המקריבים את היצחקים – נותרו בעורף.

 

מעניין, חרף המהלך הנדון, "הזקן" היה שם-חיבה של צעירי ה"הגנה" למפקדם הנערץ, יצחק שדה, או שם-חיבה של ישראלים בכלל לדוד בן-גוריון. גם בתחום האמנות, מעמדו של יוסף זריצקי – אמן בן 60 ב-1951 – שמר על סמכותיות עליונה גם בעשורים הקרובים. כמוהו, מעמדו של אריה ארוך, יליד 1908) בקרב ציירי שנות ה- 70-60. הצעירים הישראליים, ככל שעסקו בהווי חייהם, נהנו לחסות בצלו של קשיש.

 

ועל אף פי כן, יודגש: בשנות ה- 40 של המאה הקודמת קפצה ה"צעירנוּת" על האמנות הישראלית. מכאן ואילך, כבר לא הייתה דרך חזרה (להוציא חריג מסוים, שאליו נגיע בהמשך). כי האמנים הצעירים משנות ה- 60, ילידי שנות ה- 30, הפנו את זרקורי יצירתם אל עצמם ואל הדור שלהם. וכך, בעבודות של אמני קבוצת "עשר פלוס" תמצאו את הזיקנה מבוזה ונלעגת, דוגמת העירומות הגרוטסקיות בציורי מיכאל דרוקס ויאיר גרבוז מסוף שנות ה- 60 (לעומת הווי הצעירים, המתועד הישר ממגזינים בינלאומיים). לכאן שייכים גם ציורי הנשים הדוחות בכיעורן ובגופן הרופס ומעוות בציורי אורי ליפשיץ בין 1965-1972 בקירוב. ולא נשכח את טיפולו ה"טריפטיכונים" האכזרי בדמותה של גולדה מאיר הקשישה, המיוצגת מהגב, וכנגדה צעיר מלא חיוניות, חושניות ואון (1974). בעקידת-יצחק שלו (תחריטים, 1973), אברהם הוא קלגס קשיש המשפד את בנו בתמיכת שמים. כלל יצירתו של אורי ליפשיץ היא חגיגת נעורים וביזוי הזיקנה.

IMG_5120.JPG
אורי ליפשיץ, 1971

האמנות הישראלית בשנות ה- 70 כבר סבבה בעיקרה סביב "הצעירים". עוד ועוד תערוכות של "צעירים", עוד ועוד עימותים של אמנים ואוצרים ילידי שנות ה-40-30 כנגד דוברי "הדור הישן" באמנות המקומית (חיים גמזו, מנהלל מוזיאון תל אביב; מרים טל, מבקרת האמנות).

 

משהו במגמה זו התערער בעשרים האחרונים של המאה הקודמת, כאשר משה גרשוני החל מבטא בציוריו געגועים עזים ל"אבא" ול"אמא", כמו גם ליהדות הגולה (בתצלום משפחתי ישן, שהציג ב- 1971 בתערוכת "מושג + אינפורמציה", הצהיר על זיקתו כאמן וכאדם ל"אבי זקני, משה בן פלוני, פלונסק, 1910"). במקביל, רנסנס "יהודי" בקרב אמנים צעירים בישראל של שנות ה- 90-80, אישר גילוי-מחדש של תרבות "זקנה", שכמו עבר עליה הכלח באמנות המקומית.

untitled.png
משה גרשוני, 1971

 

היכן אנו נמצאים כיום בתחום היחס לזקן באמנות הישראלית? אין בשורות מעודדות. אדרבה, דפדפו באלבום "אמנות ישראלית עכשווית" (2009) ובקושי רב תאתרו דמות שכזו. מנגד, תמצאו עיסוק רב של האמן (הצעיר) בעצמו, או ייצוגם של צעירים.

 

אז, היכן הם היוצאים מן הכלל המעידים על הכלל?

 

קודם כל, בצילום הישראלי שבאפיק "משפחת האדם" והכרוניקה: אני חושב בעיקר על הצלמת עליזה אורבך (שהרבתה לצלם זקנים ואף הציגה תערוכה בנושא ב- 1979, שאלבומה "ראשונים" מ- 1990 מהווה מחווה לזיקנתם המכובדת של חלוצי ההתיישבות, ואילו אלבומה "ניצולים" מ- 2009 מתמקד אף הוא בשורדי השואה הקשישים). ראוי אולי להוסיף, שהתלמים שחרטו הקמטים בפני הזקנים, ומשא-החיים העשיר הניכר בסבר מבטם, אוי גם צלו של הקץ הנשקף בעיניהם – אלה גם אלה הפכו את הזקן לדימוי "אטרקטיבי" בעבור כמה וכמה צלמים מהמגמה הנדונה.

 

כמובן, שעצם הריאליזם המונח בשורש המדיום הצילומי הוליך צלמים גם אל האנשים הזקנים, כמייצגי המרחב החברתי הפגיע יותר. במקביל, גם הציור הריאליסטי החדש, על גווניו השונים, הוליך מספר ציירים ישראליים לנושא זה: אלי שמיר צייר את אביו, את אליהו עמיצור ועוד; ארם גרשוני צייר את אביו על ערש-דווי; יוסי מרק צייר דיוקן של אישה קשישה; ועוד. עם זאת, קשה להצביע על מגמה של עניין בולט בייצוג זקנים בקרב ציירי ה"הסתכלותיות", הלא הם ציירי הריאליזם הישראלי החדש.

IMG_5122.JPG
משה גת, 1963

לעומת זאת, "תור-הזהב" של "גיל הזהב" באמנות הישראלית הוא הריאליזם החברתי ותולָדותיו. כזה הוא העניין החוזר של משה גת בשנות ה- 60 בפנים החרושות-קמטים של "שלוש נשים זקנות" במכסיקו (1960-1958), של "דייג פורטוגלי זקן" (1966), של "פרופיל של זקן" (1964), של "זקנה ספרדייה" (1966), של סבתו (1963) ועוד ועוד – הרשימה ארוכה. כזה גם, ויותר מכל, עניינה של רות שלוס בזיקנה, וזאת ככל שמצאה את עצמה בשלב זה של חייה. כך, בין תערוכה של ציורי זקנים וזקנות, שהציגה שלוס ב- 1993 בגלריה "נלי אמן", לבין תערוכתה ב- 2000 בבית-האמנים בירושלים, שקדה האמנית על דיוקנאות של קשישים במצבי חידלון ותשישות. ב- 1997, בגיל 75, בהסתמך על ביקורים יומיומיים בבית-אבות, יצרה הריאליסטית החברתית הנאמנה שורה ארוכה של רישומי אקריליק גדולי-מידות על נייר, בהם ייצגה בריאליזם ללא-רחם את המכות שמכה הזיקנה בגופם של גברים ונשים. ברישומה, "ונוס זקנה" (1997), 120X80 ס"מ, שרועה זקנה עירומה על הרצפה, שמלתה מופשלת לקרסוליה, ספק-ישנה ספק-מעולפת, ספק- מתה. נתן זך:

"[שלוס] חוננת את גיבוריה ביד חומלת ומתחשבת (!), באותה מידה של יופי המיוחדת דווקא לגילים מופלגים, שאותם אין אנחנו נוהגים לקשור בדרך כלל עם יופי."[6]

IMG_5124.JPG
רות שלוס, ונוס הזקנה, 1997
IMG_5125.JPG
רות שלוס,  1997

 

 

[1] "זכריה", ח, 4.

[2] "בוריס שץ: חייו ויצירתו", מונוגרפיה, בני בצלאל, יושלים, 1924, עמ' 31.

[3] שם, עמ' 39.

[4] שם, עמ' 21.

[5] שם, עמ' 11.

[6] נתן זך, "ידיעות אחרונות", 22.12.1995.