קטגוריות
פיסול ישראלי

בועז ארד: לשאלת הכפיל המשובט

                   בועז ארד: לשאלת הכפיל המשובט

 

מעטים האמנים שלא ייצגו את עצמם ביצירותיהם. "דיוקן עצמי" הוא נושא שגור מאד בתולדות האמנות, ומוכּרים לנו בישראל מספר אמנים שהִרבו לייצג את דמות עצמם בתפקידים שונים ובסצנות שונות, ודי אם נזכיר את איוון שוובל, את אורי ליפשיץ, את נורית דוד, את ניר הוד ואת רועי רוזן בתחום הציור, או את בועז טל בתחום הצילום ואת גיא בן-נר בתחום הווידיאו. ו"פרפורמנס" אמרנו? מה יותר ברור מזה: האמנות והאני הם בני-ברית מהותיים והיסטוריים, עוד מאז הבארוק. וכלום לא היה זה רמברנדט שלימד אותנו את תורת הציור כבימת תיאטרון ועליה האמן כשחקן? אך, בעוד היד ו/או המצלמה של האמנים יונקות מהאני היוצר ולעתים דבקות בו כ"דמות המספר", כ"רזונר", או כדימוי, תופעה אמנותית שונה ומיוחדת היא זו המשבטת דגם אַל-אישי של האני. כוונתי בעיקר לשני אמנים ישראליים מצוינים, שניהם כבר אינם איתנו לדאבון הלב, שניים המְזָמנים לנו מפגש חוזר עם שיבוטם העצמי בכפילים: בועז ארד ואורי קצנשטיין.

 

מה פשר השעתוק העצמי האימפרסונאלי של דמות האמנים הללו – בפיסול, בווידיאו ובציור? להלן, אתמקד בבועז ארד, אך אפתח, תחילה, בכמה מילים על אורי קצנשטיין:

 

מה שעלול להיתפס כנרקיסיזם מופלג שבעיסוקו הבלתי-נלאה של אורי קצנשטיין בדמות עצמו, מסתבר כניגוד מוחלט. בביאנאלה בוונציה של 2001 הציג קצנשטיין פסלי ארד בדמותו וכן הקרנות וידיאו, שבכולן כיכבו דמויות המעתיקות את גוף האמן בסצנות של משחק, ריב, אהבה וחתונה. עוד קודם לכן, שבנו ופגשנו בפיגורינות רבות – יציקות צבעוניות, קטנות ואנדרוגניות, בעלות פני האמן , שגופן בתנוחה קפואה של מין כתב-תנועה מכאני, רובוטי: "דמות האוָואטר", אישר קצנשטיין והוסיף: "הדמות הזו, שמלכתחילה לבשה פנים של היטלר-צ'פלין-קצנשטיין ועשתה שימוש בגוף שלי, בגוף של פרפורמר, עומדת על סף קפיצה לחלל בתנועה שמאזכרת טאי-צ'י וגם את הקפיצות של איב קליין."[1] ועוד אמר: "הדמויות בפסלים הן ספק אדם ספק מכונה – אין להן טבור. מהיכן הן נולדות? אנחנו חיים בתרבות ובעידן של דו-קיום בין אדם למכונה…"

14_l.jpg

 

ללמדנו, שה"מולטי-אני" הקצנשטייני מרוקן את האני: הוא מפצל עצמו בין אינספור זהויות ומצבים, ולמעשה, בריבוי מסכותיו, הוא נעדר כל אני: הוא מדען, נסיין, חייל, רופא, דיקטאטור, דיסידנט, מוזיקאי וכו' וכו'. בהתאם, לכל אורך המופעים ה"מכאניים", הכפלת האני אינה כפופה למתח פסיכולוגי בין האמן לבין הפרסונה/פרסונות. משמע, אלו אינן נולדות לצורך אישוש עצמיותו. ובמילים אחרות, אין פסיכואנליזה בהכפלות העצמיות של קצנשטיין: השיבוט העצמי עניינו הפוך: תרגילים במחיקת האני, הפיכתו לאל-זהות המונית בעולם מלאכותי ואָלים.

boaz-arad-du_me_10.jpg

 

מה שונה מקרה בועז ארד. אדרבה, עקבו ביחד אתי אחר כמה מעבודותיו: בסרט-הווידיאו, "עד מתי?" (מתערוכת "ווזווז", 2007), מופיע בועז ביחד עם בובת-פיתום בדמות עצמו. מעין אב ובן. שירו של זוהר ארגוב, "עד מתי בדידותי" מושמע ברקע, בעודנו צופים בתרנגולת מנקרת ואוכלת חביתית-עין. אֵם אוכלת את בנה… סופו של דבר, האמן קם ויוצא, מותיר לבדה את בובת-דמותו. לצופה ברור עיסוקו של ארד ביחסי הולדה, שליטת הורֵה ("קולו" של הבן-בובה הוא קול מפעילו) ו… אם טורפת.

 

הפסיכואנליזה העצמית של יחסי בן-אם מחריפה בסרט-הווידיאו, "געפילטע-פיש" מ- 2008, שבמרכזו תיעוד הכנת התבשיל בידי אם-האמן, החל בשחיטת הדג. הסרט, הפותח בפסל-ראשו של האמן, ממשיך בהשמעת קול-האם המתארת לפרטים את תהליך ההכנה של קציצת-הדג, בעוד אנו צופים בבועז היושב עם תוכי לכתפו. יצוין: הפסל "אוי ואבוי" מאותה שנה מייצג את דמות בועז ארד עם התוכי לכתפו[2], שעה שסכין בידו המוסתרת של האמן נכונה לשחיטת העוף. במילים אחרות: האם השוחטת את הדג אנלוגית לבן השוחט את התוכי: השניים כרוצחי חיה תמימה.

 

ב- 2010 מוקצן הטיפול ב"אימהות": בסרט-הווידיאו " "Baby Baby אנו צופים בגוזל עורב היונק מזון הישר מתוך פיו של בועז ארד. לימים, ב- 2017, בסרט-ווידיאו בשם "Nature Movie", יוחרף ייצוג הקרבה הגופנית-רוחנית בין האמן לבין העורב, ובה בעת, תועצם חוויית בדידותו של האמן.

 

מוקדם יותר, בסרט-הווידיאו "הבשורה" (כזכור, המוטיב הנוצרי הנודע של ההודעה לאם על הולדת הבן המשיח), אנו עדים לבועז ארד השולף מתוך מכנסיו, כלומר מאזור אבר-המין, פסל בן-דמותו כתינוק. משמע, בועז ארד הוא האם היולדת. וכשהוא מזמזם לעצמו את השיר "געגועים וחיבוקים חמים" (של אם? של אהובה?), הוא מראה לנו את סצנת חיתוך העין בתער מתוך "הכלב האנדלוזי" של בונואל ודאלי. החיבוק התהפך בסירוס וברצח.

 

בועז הוא האם (דמות האב נוכחת פחות בעבודותיו, הגם שטיפולו החוזר של בועז ארד בדמות היטלר פורשה על-ידו כ"האבא המפלצת"[3]): הוא המוליד, הוא המטפל, הוא המזין, הוא המופיע לרקע קול האם (דהיינו, כמייצגה). בסרט הווידיאו, "האספן", 2015, הוא שוכב על ספת פסיכולוג ומאזין לעצמו (הפעם, בתפקיד הפסיכולוג), ובמהלך דיבורו על אספנותו הכפייתית, הוא מספר על חלום שחלמה אמו. וידוי הבן וחלום האם השתבשו זה בזה. אלא, שחילופי התפקידים בין הבן לאמו, חילופים המסגירים תלות של אהבה-שנאה, לצד בדידות קשה שהיא תולדה של תלות זו, כל אלה אחראיים לעיצוב דמות האם ה"רוצחת": הדג הנשחט, הביצייה הנאכלת – שניהם מציגים את הבן כקורבנה של אם גדולה וטורפת, ארכיטיפ זכור ממחקרו היונגיאני של אריך נוימן.

 

בראיון שקיים ב- 2007 סרג'יו אדלשטיין עם בועז ארד, לקראת תערוכת "ווזווז" ב"מרכז לאמנות עכשווית", נאמרו דברים התומכים במפורש במבנה הפסיכולוגי הנ"ל:

"ס.א: אז יש לנו את געפילטע-פיש, את הבשורה ואת עד מתי?, ואלה שלוש העבודות המרכזיות שיש בהן עיסוק בבובה […]. העבודה היא מין פרוורסיה כזו שאתה מוליד את עצמך. מה אתה בורא בהבשורה?

ב.א: משבט לעצמי ילד.

ס.א: כלומר, אתה מייצר את עצמך עוד פעם, ולא מייצר שום דבר חדש?

ב.א: זה סוג של תקיעות. […] זה אחד מארבעת העקרונות של הפסיכואנליזה. אתה תקוע בתוך דפוס. […] הבובה היא אחד מהלופים. […] וזו גם האימא שמטפלת במשפחה ודואגת לה, ובד בבד גם עושה מעשים אלימים. אז אלה המעגלים של המשפחה המייצרת את עצמה, ושלי עצמי בכל התפקידים.

ס.א: וגם העיסוק בדג כאובייקט פאלי וקונוטציות הסירוס…

ב.א: ברור. אז זו האם. וגם הסיפור של הראשים: הראש שלי והראש של אמא שלי, שלא מופיע בסרט, והראש של הדג והראש של הבובה."[4]

 

בספר-הרישומים המרגש של בועז ארד, "חיים" (2015), נמצא, בין השאר, רישום של בועז ישֵן, ומעליו תלוי ציור קטן של דג. ברישום נוסף, בועז עודנו ישן, אך –בחלומו – דג ענק פוער לועו ובולעו. הקטן הוא הגדול, הבן הנידוג הוא גם האם הבולעת. ומאחר שהוא גם הבן וגם ההורה, מה פלא שבועז ארד יצר רישום בנושא "עקידת יצחק" ובו הוא נראה מניף את המאכלת על עצמו, שעה שהמלאך בולמו בתנועת "אל תשלח ידך אל הנער"… בועז ארד הוא האם/אב והוא הבן: ראו אותו ברישומיו מחבק את כלבתו האהובה כחבק תינוק, אך ראו ברישום אחר נתון בתוך כיס של קנגורו…

 

כך או כך, בעולמו האמנותי של בועז ארד, טיפול אימהי אוהב הוא גם סירוס, שסופו שחיטת ה"בן". לכן, גם דינו של התוכי נחרץ. סביר שכזה הוא גורלו של התרנגול הניצב על ראשו של בועז ארד בסרט-הווידיאו, "גורדון ואני" (2014). והשיבוט העצמי, אותה הכפלה חוזרת של בועז ארד לבבואות של דמותו? התשובה, דומה, ברורה: הולדת עצמו כאופן של הזרת עצמו צורך בחינה פסיכואנליטית של עצמו, האמורה להחזיר את האמן אל עצמו ואל עצמיותו השדודה. אורי קצנשטיין רוקן את האני שלו בשיבוטיו, בועז ארד ביקש אחר האני שנחמס ממנו.

 

 

[1] ראו: גדעון עפרת, "הקופץ אל הלא-נודע", בתוך אתר המרשתת הנוכחי, 2 באוקטובר 2011.

[2] ראו: גדעון עפרת, "הנמרודים החדשים",

[3] בראיון עם סרג'יו אדלשטיין, קטלוג תערוכת "ווזווז", המרכז לאמנות עכשווית, תל אביב, 2007, עמ' 14.

[4] שם, עמ' 14-13.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s