קטגוריות
פיסול ישראלי

ביאנקה [ב]

B84_0661.jpg                          

ביאנקה אשל גרשוני אינה מכחישה את הפן הכמו-טוטמי של "תכשיטיה" וזיקתם הפולחנית. כמו נועדו בובות הציפורים והחיות, המודבקות בעבודותיה, לחגיגה טקסית כלשהי. שכן, שילוב האורגאני והאנאורגאני – מינרלים, צמחים, חיות, לצד סמלי מוות וקורבן, מעלה את העבודות לרמה פולחנית. ביאנקה אף מזכירה, שתכשיטיה המוקדמים היו פולקלוריים וכי המשכם מעולם לא היה מנותק מאורגאניות של צורות צדפות וצמחים, שעובדו בכסף וזהב. כיום, ביאנקה מודעת לנטייתה למאגיה של הסיפור המסופר ב"תכשיטיה", על החיות, הצמחים וכל השאר. היא מכירה בגעגועיה לדבר-מה רחוק, שאין היא יודעת בדיוק מהו. וכשאתה מצביע על מסמני המוות ב"תכשיטיה", היא מאשרת את משיכתה לדקאדנס, ולפחות, לסגנון דקאדנטי. "כבר בעבר, באובייקטים מהכסף, היה מן הדקאדנטי, משהו בדומה לחיות ים מעוותות.", היא מודה.

 

תכשיטים מאשרי-חיים, תכשיטי פריחות בזהב, נוצרו בתקופות ההיריון שלה. אך, בתערוכתה הראשונה במוזיאון ישראל, 1977, ניתן לאבחן את נוכחות המוות: הנוצות, שהן קרעי כנפיים מגוויית ציפור, השיער המאזכר פרוות חיה, או בובות-החיות האומרות טבע חי שקפא בדומם. לצופה בתערוכה ברור: בתכשיטיה המורבידיים, ביאנקה אשל גרשוני עונה למוות בכוח היופי החי, מלחמת חיים במוות: "הדבר שמפחיד אותי יותר מכל הוא ניוון הגוף וניוון הרוח, תהליך של דקאדנס. מפחידות אותי פריחה וצמיחה אנושיות שמתחילות לפתע לקמול."

 

ברובד זה של ה"תכשיט", בבחינת מסכה לגירוש דמונים, נחשפת המיתיות של עבודותיה, הניזונה ממטענן הסימבולי. תחילה, יאותר המשותף לכל החיות המסומנות בנוצות, בפרוות ובבובות הפלסטיק הזעירות: היונים, הפרות, הכבשים, השועלים, הקנגורו, השבלולים, הארנבות, הכלבים, הדובים הלבנים ("לא דוב טורף; כזה יפה") – כולן חיות "טובות", להבדיל מחיות טרף זדוניות, כנמר או נחש המזנקים ביער חשוך. רוב חיותיה של ביאנקה הן חיות בית, המאשרות הרמוניה בין אדם וטבע.

 

לצד החיות הללו, פן נוסף ביצירת אשל גרשוני, פן הדימויים הפרחוניים (כמעט תמיד, פרחים צבעוניים, שמקורם בכפתורים ובחיקויי פלסטיק) לצד תצורות הענפים המפותלים (שריד ל"אר-נובו", שהאמנית קשורה בו): הפן הווגטטיבי הזה נושא אותנו ליער. אך, זהו יער טוב מהסוג הזכור לנו מ"חלום ליל קיץ" ומ"הסופה" של שייקספיר, או מהיער של רובין הוד. זהו היער הבלקני הזכור לביאנקה מילדותה, קודם להגעתה ארצה מבולגריה בגיל שבע. געגועיה של האמנית מתגלים עתה כגעגועים לגן-עדן אבוד של ילדות רחוקה.

 

הסימבוליזם המיתי של היער הטוב נושא אותנו ישירות לתיאוריה של חוקר הספרות, נורתרופ פריי ("אנטומיה של הביקורת"), מי שהבחין בין דימויים אפוקליפטיים של גאולה לבין דימויים אפוקליפטיים דמוניים:

"העולם האפוקליפטי, רקיע-הדת, מציג, קודם כל, את הקטגוריות של המציאות בצורות של כמיהה אנושית, הנרמזות בצורות התרבות האנושית. הצורה שנאכפה בידי התשוקה ויצירת-אנוש על עולם הצמחים, למשל, היא צורת הגן, החורשה, הפארק. הצורה האנושית של עולם החי היא בדמות עולם חיות הבית, שמתוכן לכבשה היתרון המסורתי במטפוריקה הקלאסית והנוצרית גם יחד. הצורה האנושית של עולם המינרלים, שהיא הצורה בה משנה מלאכת האדם את האבן, היא העיר. העיר, הגן והכבשים הם המטאפורות המארגנות את הסימבוליזם של התנ"ך ושל מרבית המסורת הנוצרית."[1]

 

כנגד עולם זה, ממשיך נ.פריי, ניצב העולם הדמוני: חיותיו הן מפלצות וחיות-טרף – הזאב (אויב הכבשה), הנמר, הנחש, הדרקון. צמחייתו של העולם הדמוני היא היער הרע, היער האפל, המסתורי, הצופן לנכנסים לתוכו שדים רעים וגורל מר. מהבחינה המינראלית, העולם הדמוני הוא עולם של מדבריות, סלעים, שממה.

 

"תכשיטיה" של ביאנקה אשל גרשוני נוטים למרחב אסכטולוגי. חרף הארשת המורבידית הנחה עליהם, מתוך תשובתה של האמנית למוות מתגלה עולם אידילי. ברוח תפיסתו של נורתרופ פריי נאמר, שעולמה הוא עולם הרומאנסות, הנשלט בידי התמימות. זהו עולם בתולי, המאוכלס בנסיכים גיבורים ועלמות יפיפיות, עולם של ילדים ושל ילדות. בהתאם, זיקת העולם האידילי ביצירת אשל גרשוני למרחב הדימויים האסכטולוגי, מזמינה בחינת "תכשיטיה" לאור המדרג הסמלי שניסח נ.פריי:

עולם קדוש = חברת אלים = אל אחד

עולם אנושי = חברת בני-אדם = אדם אחד

עולם חיות = עדר כבשים = שה אחד

עולם צמחי = גן או פארק = עץ (החיים)

עולם מינראלי = עיר = בית אחד, מקדש, אבן.

 

בעבודותיה מחברת ביאנקה אשל גרשוני את העולם המינראלי עם העולם הקדוש. בנתיב שבין האבן הטובה והזהב, הנוכחים אף הם ב"תכשיטיה" (מבלי לסתור את "עוני" החומרים), לבין העולם הקדוש (הוא הפן הטקסי-פולחני שביצירתה) מתחברים גם שאר העולמות הנ"ל: היער הטוב הוא עץ החיים (ראו אותו בקופסת "גן-עדן", 1979) העונה לחרדת המוות. החיות הטובות וגם קומץ הדמויות המופיעות אף הן בין צעצועי הפלסטיק (ליצן, או שחקן כדורסל: שניים העוסקים במשחקיות) – כולם חוברים לאגדה מיתית אחת.

 

במידה רבה, שלבי התפתחותה האמנותית של ביאנקה מובילים מתחתית המדרג הנ"ל ומעלה: מהעיסוק הבלעדי במינראלים, עברה האמנית לעיצוב דימויים צמחיים וחייתיים, שהיו שבויים עדיין במינראלי (אבן, מתכת), ועד להאחדה ושוויון של כל חמישה העולמות.

 

משהו על ערכים, שניתן לגזרם מיצירת ביאנקה אשל גרשוני: יסוד הערכים הללו באנלוגיה שבין היוצר(ת) והיצירה: ביאנקה היא אישה גדולת-ממדים, המתגוררת בבית גדול ומעצבת "תכשיטים" במימד גדול. ביאנקה היא טיפוס חם ושופע היוצר עבודות חמות ושופעות (המינימליזם הזה יהרוג אותי", היא אומרת ב- 1978, הד ליצירתו המינימליסטית-מושגית דאז של בן-זוגה, משה גרשוני). תנאי העבודה של ביאנקה מוגבלים לפינה קטנה במרפסת ביתה שברעננה. לא מכשירים מתוחכמים, לא כימייה מורכבת. רק אדם יוצר במקומו האינטימי בשלווה, בפשטות. כאן נולדים "תכשיטים" ערכיים שבסימן הספונטאני, העדפת טבע על עיר, העדפת עושר בארוקי על פני ניכור שכלתני (גיאומטרי ואחר), וסירוב לאגרסיבי, לכיעור ולזיהום.

 

כחודש ימים לאחר תום תערוכת-היחיד של ביאנקה במוזיאון ישראל (מרס 1977), כבר ניתן היה לגלות בסטודיו של ביאנקה ארבעה "תכשיטים" חדשים. כי בדרך בין ירושלים לבין תערוכת "טנדנצן" (מגמות) במוזיאון "פורצהיים" הנודע שבגרמניה ולקראת תערוכת-יחיד במוזיאון לאומנויות של דנמרק, המשיכה ביאנקה לשחק כילדה קטנה ב"זהבים", ללקט אובייקטים קטנטנים, ומתוך משחקיה אלה נולדה הרביעייה החדשה. הפרחים, הזכורים לנו, עודם כאן. כמוהם, החיות הטובות. אך, רבים מהפרחים הגדולים יותר, שפרחו ביער הטוב, הפכו עתה לבריכות מים, שחיות פלסטיק חביבות באות לרוות בהן צמאונן. דומה, שהדקורטיבי (הפרח) הומר ביתר חשיפה עצמית הנוגעת במיני ובאינטימי. ואיך אחרת, שעה שהאמנית מעצבת בריכות-מים שמתוכן צומחים "פאלוסים" דמויי שבלול או פנינה (שני סמלים נשיים מובהקים), העונים לגברי את תשובתם הנשית.

 

בה בעת, באחד מארבע העבודות החדשות, פאלוס הופך לקבר מזהב, "תכשיט" זעיר האמור לכסות אצבע לאורכה. ודומה, שביאנקה עיצבה כן את קברה ה"קיסרי", עת חרטה את ראשי-התיבות של שמה על גב הזהב. ואף על פי כן, קבר עליז, שבקצהו האחד נוצות שחורות, המצופות בחלקן בזפת, או ורד פלסטיק זעיר, ובראש הקבר – ארנבת פלסטיק הנחה על מלבן גבס הצבוע ירוק ומעוטר פנינים. מלכה ילדה. פה, למוות פנים מיניים כפולים, הגם שעוצמת הנשי גוברת בזכות רכות החומרים (הזהב הרך, הנוצות, הוורד) ודימוי הרחם שבקופסת הקבר. רגרסיה אל הבראשיתי ואל הטרום-חיים (רחם-אם) פוגשת בהומור ההכרתי: בולדוג פלסטיק קטנטן, לצווארו ענק פנינים, יושב לשמור על הפאלוס השבלולי השמוט… ליצן פלסטיק נע סביב פאלוס פנינה הניצב זקוף בלב בריכת זהב (הפאלוס מקביל לליצן, אולי נלחם בו)… ליבידו של מין ומוות בפיקוח ההכרה: הצמד הנפשי הבורא אמנות.

 

חרף המורכבות ומטעניה, יצירותיה של ביאנקה מרחפות בקלילות: ראו את הנוצות הצמודות בקצותיהן ואשר הופכות את החגיגה החזותית למין חיצים, או ציפורים מעופפות (אלה גם אלה נגועות במיניות). הנה כי כן, "אגדות-הילדות" של ביאנקה, יערותיה הטובים, מרחפים להם, כמו באו לשלול את גופניות החומר של החי והצומח ולשגבנו לרוחני.

 

ועוד משהו על הדואליות המינית, הנשית-זכרית, בעבודות הללו: דימויים "רחמיים" נוכחים ברבות מעבודותיה של ביאנקה. גם הוורדים הרבים מתפקדים כאן כדימויי רחם, הצופנים סוד בין קפליהם: שכבת עלי-כותרת אחת (ה"תכשיט, עשוי כולו מגרב-ניילון ומעוצב כוורד שבליבו פנינה) מסתירה שכבה נוספת, עד לגילוי הסוד הכמוס באמצע, אותו "ולד" נסתר בצורת פנינה קטנה. כאלו הן גם הפנינים הנחבאות בקונכייה זו או אחרת, גם אם לקונכייה צורת פרח או בריכה. ומהו השבלול אם לא מין רחם נוספת.

 

וכאלו הן גם קופסאותיה/תיבותיה של ביאנקה: "תכשיטיה" ממוקמים בקופסאות/תיבות, המתפקדות כרחם עוטפת, שתוכה חלל שחור המגן על גוף רך, תמים. וכל "תכשיט" הוא רחם והוא ולד. כל "תכשיט" הוא אם ובן/בת. ודומה, שה"פאלוסים" הם אולי המושאים היחידים שמאיימים, מפריעים ביער הטוב והרגוע של ביאנקה: הם בולטים, פוגעים בשלווה השכובה וההרמונית של האגמים, הפרחים וכו'. ותמיד, תמיד יהיה זה זכר שניצב לו זקוף בלב העולם השרוע הזה.

 

ביאנקה אשל גרשוני ממשיכה לשחק: היא שמה את כל תכשיטיה בתיבת זכוכית ישנה והיא צופה ב- magic box שלה: והנה, ראו זה פלא: החיות קמות לתחייה, יער הזהב מתעורר. הליצן, וכמוהו הצמחים כולם, טסים-עפים להם בנוצותיהם, מממשים חלום-ליל-קיץ אגדי, כאשר טיטניה היא ביאנקה. וכך, אט-אט, גם הסטודיו כולו, שם בקומה שנייה שברחוב חנקין, הופך ל- magic box גדול: המוני צעצועים עליזים, בדים זוהרים ומלטפים, קופסאות ישנות, מושאים מיניאטוריים – כל אלה ועוד ועוד ממלאים את החלל, שבטבורו ניצבת הקוסמת הגדולה, האחוזה היא עצמה בכשפיה, כשפי ילדות אבודה שנמצאה מחדש.

 

[1] Northrop Frye, Anatomy of Criticism, Atheneum, New-York, 1967, p.141.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s