קטגוריות
Uncategorized פיסול ישראלי

ביאנקה [א]

IMG_20200426_115341.jpg                          

כמו כולם, גם אני אהבתי מאד את ביאנקה. האישה השופעת הזו- שופעת התבונה, האהבה, הנדיבות והכאב – הייתה לי לאורך תקופה ארוכה בית חם ואם גדולה. כי דירת הפלאים, אותו "וונדר-קאמר", שם ברחוב חנקין 40 ברעננה, הייתה לי בשנות ה- 80-70 מקום של עלייה לרגל ונחמה, גם כשנמצאתי שותק מול האבל המכמיר על אהבתה שהלכה ממנה ואשר הדיה עלו מכל המוני הפסלים שמילאו את החלל. את הדיאלוג עם משה גרשוני הנעדר המשיכה ביצירותיה, בהן שבה וקברה את חייה.

 

בעברי כאוצר, זכיתי להציג כמה וכמה עבודות מופלאות שלה: ב- 1985, בתערוכה בשם "אל מיתוס ללא אל", הצגתי את ה"ציור" האסמבלאז'י הענק של הצלוב העירום, המוקף אינספור פרחים מלאכותיים, יונים לבנות ודגים מפלסטיק ומה לא. ב- 1994 הציגה ביאנקה באוהל המרכזי של "אירועי תל-חי" פסל-צב לבן וגדול, הנושא על גבו צב מכונף זעיר, השניים גם יחד ניצבים בגאון על בסיס מפואר. מאז ומתמיד, נטיתי לראות בצבים של ביאנקה את בבואתה.

 

לרגל נישואי ב- 1978, עיצבה ביאנקה טבעות זהב (עם טיפת "דם"…) לעליזה ולי. וכשנולדה לנו עדן ב- 1979, העניקה לנו קופסת גן-עדן (כולל נחש…), הראשונה בקופסאותיה. מאוחר יותר, הפרידו בינינו החיים, אני לגורלי והיא לגורלה, ורק את ציורי-המחשב שלה, התמימים ורבי-החסד, הקפידה לשלוח לי מדי עת, בחגים בעיקר.

 

IMG_20200426_115354.jpg

 

על קופסת "גן-עדן" הנ"ל כתבתי לפני מספר שנים בספר "אופקים רחבים: מאוסף עפרת לאוסף לוין":

"…השנה בה קיבלנו, רעייתי ואנוכי, את הפסל הקטן הזה (12.5X12.512.5 ס"מ) הייתה אותה שנה בה החלה ביאנקה לחוות את כאבי הפרידה מבעלה, משה גרשוני, אותה שנה בה החל הדם המרוח לגדוש את ניירותיו המופשטים-למחצה והניאו-אקספרסיוניסטיים. בשולי קוביית הזכוכית של העבודה, רשמה ביאנקה בצבע אדום – "גן-עדן", והוסיפה ברכה, עדיין בשמה ובשם משה. הכול באדום. אכן, צבע הדם פעפע ליצירותיה הישר מההכתמות ה"אנאליות" ומהכתיבה הידנית הזבה של גרשוני. זכותה היותר גדולה של העבודה הנדונה היא, שהייתה ראשונה בסדרת פסלים רב-חומריים, סינתטיים ואורגניים גם יחד, שמיזגו אידיליה, ארוס ומוות והרכיבו מיתולוגיה אישית נועזת בחושפנותה. זמן קצר קודם לעבודה הנוכחית, ולאחר תערוכת יחיד של האמנית במוזיאון ישראל (1977), זכיתי לפרסם את המאמר הראשון שנכתב מעולם על יצירת ביאנקה אשל-גרשוני ("הגעגועים ליער הטוב", "ציור ופיסול", מס' 17, 1978) ובו כבר זיהיתי בתכשיטי הגוף שלה – המזווגים בחומרים ה"גבוהים" (זהב, כסף) חומרים כמו זפת, נוצות, בובות פלסטיק ושאר חומרים "עניים" – מרחב מיתולוגי של יער עתיר חיות טובות ופרחים, געגועים לגן-עדן אבוד, אך גם פאלוסים ההופכים לקברים. וכבר אז ציינתי: "…מימד כלשהו של מוות הנסוך בתכשיטים: הנוצות מוצגות כקרעי כנפיים מגוויית ציפור, השיער קשור לזכר פרוות החיה וגם בובות החיות מקנות תחושה של גוף חי שקפא והיה לטבע דומם…" (עמ' 29).

 

אך, המפנה הנ"ל של שנת 1979 ביצירת ביאנקה אשל-גרשוני פתח שער רחב לפרץ יצירתי פיסולי, שיוצג ב- 1985 במוזיאון תל אביב ואשר יוגדר בקטלוג התערוכה בידי שרה ברייטברג כ"מחזור האבל של ביאנקה אשל-גרשוני": "עיקרו של המחזור – מאבק המינים ודימוי העולם ממעמקי העמדה הנפשית של האישה. עיקרו האמנותי – רתימת הקיטש כאמצעי ביטוי, ויצירת התאמה מושלמת בין הצד השקרי ומייפה-המציאות בקיטש לבין השקריות בהשקפת העולם האידיאליסטית, הנשית והרומנטית, על יחסי גבר ואישה." עתה, במות דמויות קברים אוכלסו בדימויי קורבנה של האמנית ובעיצוב תפאורתי המאחד אידיליה ואלגיה. לענייננו, בלטו בסדרה זו הפסלים המיניאטוריים, "חגיגה בגן-עדן" (1981) – עם פרוות ונוצות פרחוניים-אקזוטיים שהקיפו קופסא שקופה, שמתחתיה צילום-מוות עגול של האמנית ושבקדמתה "רָעו" גברים קלגסיים עדר כבשים לבנות (אלה גם אלה – בובות פלסטיק זעירות). בקופסת "גן-עדן" מ- 79, זו שהוענקה לנו, רועים שני כבשים לבנים בתוך שלולית "דם", על גבי מצע של פרווה (ארוזה בתוך מבנה פלסטיק שקוף: הבמה). מנגד, עץ הדעת – ענפיו נוצה ירוקה, פירותיו פלסטיק ואבנים טובות. בראש העץ יושבת לה בובת אדם הראשון, כאשר זוגתו, חווה (בובה מיניאטורית אף היא), עקודה לתחתית הגזע ולמרגלותיה נחש ענק. ביאנקה אשל-גרשוני זיהתה את עצמה בסצנה פסוודו-רומנטית זו כאישה אזוקה שהופקרה לנחש, בעוד הגבר משתעשע להנאתו. מכאן ואילך, עבודת האֵבל ופנטזיות המין יילכו ויתעצמו בפסלי האמנית ועמן היצירתיות הרב-מדיומית פורצת הגבולות. אך, תמיד תישאר עבודת השי הצנועה בבחינת הסנונית שבישרה את אביבה האמנותי של ביאנקה אשל-גרשוני."

 

בינואר 2018 נפלה בידי הזכות לשלוח המלצה להענקת פרס מפעל חיים לביאנקה מטעם משרד התרבות:

 

"ביאנקה אשל-גרשוני היא המלכה האחרונה באמנות הישראלית. אמנית ותיקה ומעולה זו, שקונצנזוס שורר באשר לאיכות הגבוהה של יצירתה, הפליאה לדלג בעבודותיה הרב-חומריות מעל המשוכות שבין עיצוב ואמנות, בין גוף וחלל, בין המיניאטורי למונומנטאלי. מאז שנות ה- 70, העשירה ביאנקה אשל-גרשוני את האמנות הישראלית בקולה המיוחד, קולה של אישה חושנית ורגישה מאין-כמותה, מאחדת ארוס ומוות, מטמיעה עולמות של אגדה ומיתוס בעשייה אוטוביוגראפית חושפנית ונועזת, המוכיחה וירטואוזיות של שליטה בחומרים רבים ושונים, לצד מיזוג מעורר התפעלות של פיסול, אסמבלאז', כתיבה מושגית ועוד. בשנים האחרונות, בצל פגעי הזמן, פיתחה האמנית בביתה ציור ממוחשב, תמים-לכאורה, גדוש חיונית של אישור חיים ואופטימיות. אם ישנה אמנית בישראל הראויה לקבלת פרס על מפעל חייה האמנותי – זוהי ביאנקה אשל-גרשוני."

 

ביאנקה זכתה בפרס.

 

לא טובות היו שנותיה האחרונות של ביאנקה, ועל הימנעותי מביקורים בביתה לא יכופר לי, לא עלי אדמות ולא במרומים. להלן, לזיכרה ולכבודה, אני משחזר את המאמר שפרסמתי ב- 1978 ב"ציור ופיסול" מס' 17. כותרתו, כאמור: "הגעגועים ליער הטוב".

 

                           *

IMG-4536.jpg

ביאנקה אשל גרשוני שוברת את מוסכמות התכשיט. כמי שמעודה לא למדה צורפות, כי אם התמחתה בציור ובפיסול (ב"מכון אבני"), ערכי יצירתה חורגים ממה שמקובל כתכשיט ומתרחבים לתחומי ביטוי אמנותיים מורכבים, כאשר המחשבה המנחה אותה היא מחשבת ציור או פיסול ברמתם העכשווית הנועזת. אף שניתן עדיין לראות את תכשיטיה המוצגים במוזיאון ישראל [1977/ג.ע] כקישוט על גוף, הרי שכל ציפייה ליהלום מעוטר בעלי פלטינה – אינה לעניין: העיבוד החומרי והשיקול הדקורטיבי הפכו משניים באובייקטים של ביאנקה, וזאת לצד אימוץ ערכים כמו סיפור, פולקלור ועוד. כך, הסטאטיות שנהגה ללוות את מדיום התכשיט (בבחינת "אובייקט אסתטי") מומרת בדינאמיקה סיפורית, שעה שהצופה (או העונד/ת) נוטלים חלק פעיל בהרכבת הסיפור הנרמז ומתפתח בין הרכיבים הפיגורטיביים והמופשטים. נכון, שחשובים לביאנקה אשל גרשוני שיקולי ענידות והנאה שבענידה, ברם לגופים שהיא מעצבת יש גם זכות קיום עצמאית כאובייקט פיסולי תלת-ממדי הנצפה או נחווה מכל צדדיו. ועובדה, גם הצדדים הבלתי- גלויים מהותיים לעיצוביה, לא פחות מאלה הנראים.

 

ביאנקה מתייחסת אל הגוף כאל סביבה בה ממוקם התכשיט-פסל. זרוע, צוואר, חזה וכו' אינם שונים בעבורה מגבעה או מכיכר ציבורית, בהם חייב הפסל להתחשב. אך, גם ב"פשרה" זו שוברת ביאנקה את מוסכמות המדיום של הצורפות, באשר אין היא מסתפקת באזורי הגוף המקובלים לענידת תכשיטים: היא, למשל, תעצב אובייקט לכל האצבעות גם יחד, לאוזן וללסת גם יחד וכו'. כשם שאמנים בני-זמננו מרדו בעקרון התצוגה בגלריה ובמוזיאון והרחיקו עד למדבריות רחוקים, כך מורדת ביאנקה במיקום הקלאסי של התכשיט. וכפי שאמנים מודרניים מרדו במושג הנצח הקלסיציסטי ויצרו פסלים זמניים (אלן קאפרו: קרח נמס) ואף פסלים שמשמידים את עצמם (ז'אן טינגלי), כך דוחה ביאנקה את האל-זמני שבתכשיט (דהיינו, כמושא בעל ערך, השומר על ערכו האסתטי והכספי) לטובת יצירת תכשיטים זמניים: הנוצות שהיא משתמשת בהן יירקבו בבוא הזמן; הזהב 24 קאראט, שעמו היא נוהגת לעבוד (בדומה לצורפים שמאז מצרים העתיקה ועד ל"אר-נובו"), הזהב הדקיק הזה יתקמט. גם מרידת אמנים מודרניים כנגד מסחור האמנות מוצאת ביטוי ב"תכשיטיה" של ביאנקה אשל גרשוני במו סלידתה מחומרים "יקרים": היא תציב בובת פלסטיק על זהב, תמקם שיניים תותבות על כסף וכו'. וכלל לא משנה לה אם יעלו התכשיטים עובש אם לאו.

 

 

בתערוכתה במוזיאון ישראל היא חורגת מעקרון הענידות: היא מציגה פיסול שבסיסו הוא הגוף, פיסול-גוף. יענדו או לא יענדו – הדבר אינו מטריד כלל את האמנית. מכאן גם מרידתה הנוספת: הגודל. כי, בדומה לפריצה שפרצו אמנים מודרניים את מחסומי מידות הפיסול המקובל (דוגמת פסל-הגדר שיצר כריסטו באורך 24 מייל), פורצת ביאנקה את מחסומי המיניאטוריות המלבבת של עולם התכשיטאות. הגודל הפך בעבורה חלק בלתי נפרד מהמדיום: היא תעצב אובייקט לכל כף היד, ולא רק לאצבע; היא תעצב תליון ברוחב החזה כולו וכו'.

 

אם המושג "תכשיט" מעלה בתודעתנו מושא דקורטיבי-בורגני-זוהר, הרי ש"תכשיטיה" של ביאנקה ממשיכים בקו הדה-אסתטיזציה של האמנות העכשווית. ואף שתמיד תישאר מרותקת ליופי, היא תטרח לזווג את המרגיז לצד ה"מלוקק", את הקיטש לצד העיצוב הקלאסי. ואם מושג התכשיט מתקשר בתודעתנו לעולם האופנה, הרי שעבודותיה של ביאנקה מצייתים רק לביטוי אישי חופשי, המתפתח ומשתנה מיום ליום, מרגע לרגע, מנוכחות חומרית אחת לנוכחות חומרית אחרת: מציאה מקרית של נוצה בחצר, או כפתור פלסטיק במגרה, וכיו"ב.

 

שלא כשימושם של צורפים באבנים טובות ומתכות יקרות, "תכשיטיה" של ביאנקה מורכבים – בנוסף על הנוצות, הכפתורים והפרחים המלאכותיים – מצעצועי פלסטיק, מפלומות-חוטים, מזפת, גבס ועוד ועוד. "אמנות ענייה" הועתקה למרחב ה"תכשיט" (ה"יקר" הומר ב"עני"), מרחב המאשר סינתזות סגנוניות, אופני ביטוי שונים הנפגשים ברובד המשחק הצורני והטעם הטוב. עתה, ה"בארוקי" משתלב בגיאומטרי (של עדשות או מראות זעירות), האסתטי באנטי-אסתטי. ביאנקה כמו מלקטת בעבודותיה את המגמות הרבות מתולדות האמנות, כאשר אלו אינן בעבורה כי אם מחסן גדול של חומרים וצורות, ממנו היא דולה ביצירתיות. החירות לבחור כל חומר, הזכות להמשיך ולשחק – אלה מדריכים את יצירת ביאנקה אשל גרשוני.

 

[חלק ב' של "הגעגועים ליער הטוב" יפורסם מחר]

 

 

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s