הנוף המילולי של דויד ריב

                   הנוף המילולי של דויד ריב

 

לקליגרפיה, או למילים מצוירות (במקור היווני, kalos פירושו יופי, ומכאן: "כתיבה יפה"), מעמד מרכזי מוכר מאד בציורי דויד ריב עוד מאז ימיו ב"בצלאל", ימים בהם נתפס להשראת הקליגרפיה היפנית ולהכרה בערכה ההכרתי (מוסרי-פוליטי, בין השאר) של המילה הכתובה. להזכירנו, שנות ה- 70 העלו על נס, בין השאר, את הפונקציה הסימנית המשותפת לכתיבה ולדימוי החזותי. שלא לומר, משקע מהעידן המושגי, שחלחל לציוריו של האמן. כך, עוד ב- 1977, במהלך לימודיו במחלקה לאמנות, תלה ריב על קירות ירושלים טקסטים בנושא הרקע להוצאה להורג/להתאבדות של קבוצת "באדר-מיינהוף" בגרמניה. מאז ואילך, אותיות ומילים בעברית, אנגלית וערבית, הרבו להופיע בציורי ריב, במקביל לסימנים לשוניים בלתי מוכרים, מעין כתב-סתרים בלתי ניתן לפענוח. הנקיטה הלשונית בציורי ריב מורכבת מאד והיא מתפרשת על פני חטיבות ומגמות שונות, שאין כוונת המאמר הנוכחי לסווגן. סקירת פן זה של יצירת ריב פורסמה ב- 2005 על-ידי דניאלה טלמור, שאצרה את תערוכתו במוזיאון חיפה.[1]

 

בשוּרוֹת שלהלן, ברצוני להתעכב על היבט אחד בלבד של הטקסטואליות ביצירת דויד ריב, היחס בין ייצוג נוף חזותי לייצוג נוף מילולי. זהו נושא שטופל, כידוע, בידי מספר אמנים ישראליים בין סוף שנות ה- 70 (מיכל נאמן, "מפות", 1978) לבין שנות ה- 80, בהם ציבי גבע (ציורי מפות פלסטין), גבי קלזמר (מילים מרחפות על פני נופים), מיכאל סגן-כהן (ציור האות "מ"ם" כמייצגת מאגר מים ומעיין), ועוד. בכלל, המתח בין דימוי חזותי לבין דימוי מילולי היה, כידוע, שגור באמנות הישראלית של העשור הנדון (כמובן, בעקבות הטיפול המערבי בנושא, ודי אם ניזכר בציורי ג'ספר ג'ונס מ- 1960 בקירוב), ועל כך נכתב לא מעט.[2]

 

בציורי ריב, מילים יכולות לנכר נוף, כגון הכותרת "בנק לאומי" (בעברית ובאנגלית) החוזרת 13 פעמים בצד ימין של ציור אקריליק (בשחור-לבן) מ- 1983, שצדו השמאלי מייצג תמונה פוסט-צילומית של כיסא-נוח מול נוף עירוני צפון-תל אביבי. הניכור המילולי מטעין את הנוף הנינוח בתוכן ביקורתי אנטי-קפיטליסטי. מילים יכולות לתפקד בציורי ריב גם כפרובוקציה מוסרית, כגון הכתובת בנוסח "גראפיטי" – "מי הרג את מוסטפה?" (באנגלית), הרשומה מעל תמונה פוסט-צילומית של ג'יפ-צה"ל ממוגן הנוסע בשטחים הכבושים (אקריליק שחור-לבן, 2014). לא מעט מציורי ריב מייצגים נופים ללא שימוש במילים: למשל, ציור "המעין" (אקריליק, 2013), שהוא ציור פוסט-צילומי נוסף (צבעוני, הפעם) המייצג קבוצת מתנחלים בסמוך למעיין שנוכס בידי מתנחלים.[3] אך, בהקשר הנוכחי, אני מסב את תשומת-לבו של הקורא לציור אקריליק של ריב מ- 2004, "קשת בענן", ובו משובצים שמות-מקומות, מרביתם שמות מחנות פליטים פלסטיניים, על רקע כתמי צבע עזים: "בית לאהיה", "בית חנון", "רפיח", סברה ושתילה", "קיביה" ו"עזה". בין המילים הללו, הכתובות באותיות דפוס בלתי-מעודנות במפגיע, נוספו המילים "קשת בענן" ו"חומת מגן" – שני שמות מבצעים צבאיים כבדי-דמים שבוצעו בידי צה"ל (בגדה המערבית ובעזה). למותר לציין, שהמידע ה"גיאוגרפי" הטעון מתנגש בססגוניות ה"דקורטיבית" של הציור בדיסוננט חזותי חריף ומכאיב. נוף גיאוגרפי הופך לנוף תודעתי-ביקורתי.

 

מה שמביאנו אל הציור שבגינו התכנסנו: "שמים קטנים", ציור אקריליק מ- 2013: לכאורה, כך במבט ראשון, תפזורת מילים בעברית-אנגלית-ערבית, רשומות באותיות (מעוצבות בגופני דפוס מוכרים), כל מילה כתובה בשחור על פני רקע לבן, וכולן גם יחד כמו צפות/דאות על פני רקע תכלת של ים או שמים. אלא, שמבט נוסף מגלה לנו היגיון בתוך ה"תפזורת": בתחתית הציור רשומות המילים "צדף" ו"חול" (בשלוש שפות, כאמור). משמע, שפת-ים. השורה הבאה, הגבוהה יותר, מורכבת מהמילים "ים" ו"דג". דהיינו, מבטנו מגביה משפת-הים אל הים. אם נדלג לרגע ממרכז הציור, נגיע לשורותיו העליונות: באחת נמצא "עיר", "חתול" ו"בית"; מעליה נמצא "כוכב", "שמש" ו"ירח". ולמעלה-למעלה, בראש הציור, נמצא את המילה "שמים" (כתמיד, בשלוש השפות).

 

אם כן, ייצוג נוף כפול, שני "מבטים": האחד, מבט מחוף-הים אל הים; השני – מבט מבתי העיר כלפי הרקיע. שני מבטים של שלווה ורוגע, מהסוג המוכר, למשל, לכל תל אביבי הפוסע בטיילת. זו אותה הטיילת, שסיפקה לציורי דויד ריב ב- 2004 את נושא בתי-המלון (המשתקפים במי-הים במהופך). בהתייחס לציורי הטיילת מתחילת שנות האלפיים, קראנו:

"כעת האמן מנסה להתייחס אל המציאות [הפוליטית] כאילו היא עברה מן העולם, ובמקומה קמה מציאות חדשה, טובה ופסטורלית יותר : קו אופק עדין מבדיל בין קו החוף של תל אביב להשתקפותה במים. המים, הנאמנים למהותם הראשונית המשקפת, מעתיקים את הבניינים אל צידו השני של הבד, כאילו יכולים שניהם להתקיים באמת זה לצד זה. אך, הצבעוניות הבוטה והכפלת הדימויים, מסגירות בפנינו את העולם שמעבר למראה, שלמעשה אינו אלא ארץ פלאות דמיונית שאנו נשבים בקסמיה, מתוך רצון לשכוח את המציאות הכואבת."[4]

 

עתה, כשאנו שבים מהציורים הפיגורטיביים של בתי-המלון אל הציור המילולי, "שמים קטנים", אנו קוראים את שתי השורות שבמרכזו: המילים "השתקפות" ו"אינטרנט". המילה "השתקפות" כתובה במהופך לעומת תרגומה לאנגלית למילה "reflection".

 

אם כן, גרסה מילולית אנלוגית לציורי בתי-המלון ונוף הטיילת המאוחרים יותר. המילים "השתקפות" ו"אינטרנט" אינן תמימות, כמובן. המילה "השתקפות" אינה בוראת "ארץ פלאות" מקסימה, באשר שני הנופים המתוארים בציור אינם משקפים האחד את השני. יתר על כן, הסמיכות למילה "אינטרנט" מזמינה חשיבה על יומרת המדיה "לשקף" מציאות, שעה שהיא מניפולטיבית. והמחמירים שבצופים אינם שוכחים, ש"דג" בציורי ד.ריב עשוי להתהפך לפגז, כך בסדרת "אריק אוכל ילדים" מ- 2001, בה שובש נוף ימי והפך לנוף הפצצה בנפל"ם:

"את המשפט "אריק אוכל ילדים" שאל ריב משיחת ילדים שהסתננה לאוזניו במקרה. 'עברתי ליד גדר של בית ספר יסודי בתל אביב והילדים דיברו על אריק שרון ואחד מהם אמר 'אריק אוכל ילדים'.[…] בדצמבר בשנה שעברה חזרתי מהביאנאלה בקובה וציירתי ציור של עיר השוכנת על חוף הים, ספק הוואנה ספק תל אביב, ובהמשך ציירתי את הדגים – דגים בשמים מעל העיר – ואחר כך עשיתי כמה ציורים שהזכירו לי ביקור מן העבר, בחוף ראס מוחמד שבסיני, במהלכו צללתי, סתם, עם שנורקל פשוט, אבל התמונות היפות של הדגים וצמחיית הים נשארו חרוטים בזיכרון כמראה מדהים וזה נכנס לציורים.'…"[5]".

 

"נופים מילוליים", המילים הללו פותחות ציור של דויד ריב בשם "נוף עם עץ זית בוער" (אקריליק, 2012). הציור כולו מילים באנגלית, הכתובות בירוק-זית על שחור. הנה תרגום רוב הטקסט בתוספת פיסוק שלי::

"נופים מילוליים: שמים סוערים, מרחק-ביניים: התנחלות עם גגות-רעפים אדומים אחידים, עץ זית (עולה באש), ראות טובה, עוד עצי זית, ג'יפ, […] שני חיילים יורים טילי גז, תחנת דלק, ענני גז, ילדים מיידים אבנים, צמיגים בוערים, דרך ארוכה וצרה נמשכת מימין לשמאל, כלי-רכב צבאיים נראים מרחוק, חמור כבול לעץ, פרחים לבנים קטנים, אוטובוסים באפור-ירוק, הרבה סלעים."

 

פסטוראלה ארץ-ישראלית במיטבה.

 

ואז נשאלת השאלה המתבקשת: אם דויד ריב יכול לייצג נוף באמצעות מילים (המוטענות בערך ציורי), מדוע הוא מייצג נופים גם באמצעים חזותיים פיגורטיביים? ולהפך. ודומה, שהתשובה היא, שמבחינת ריב, אין הבדל משמעותי בין ייצוג פיגורטיבי לבין ייצוג מילולי. שכן, בשני המקרים הייצוג מתווך באמצעות מדיה: הנופים הפיגורטיביים מושתתים, כידוע, על תצלומי כרוניקה – מיקי קרצמן, על פי רוב (ו/או צילום תיעודי של האמן); אך גם הטקסטים והמילים מקורם, על פי רוב, בספרים, בעיתונים ואפילו צילומים (הרושם הוא, למשל, שהתיאור המילולי בציור "נוף עם עץ זית בוער" עוקב אחר תצלום של הנוף). בשני המקרים דויד ריב מביא בציוריו עדות על עדות. בהבאת עדות מיד שנייה, ריב הבטיח אימפרסונליזציה של מתן העדות, קרי – אובייקטיביות. ומאחר שהעיקר, בעבורו, הוא עצם מתן העדות, אין זה משנה לו אם העדות הנדונה יסודה בתמונה או בטקסט. את נוכחותו האישית מאשר ריב ב"כתב-ידו" הציורי, בסגנונו הקליגרפי ו/או בעבודת המכחול שלו. בשניים אלה, "כתיבתו" היא "דיבורו".

 

 

[1] דניאלה טלמור, "דוד ריב – קליגרפיה של מקום", המאמר הקטלוגי פורסם גם כתב-העת, "מכירה פומבית", מס' 48, יוני 2005, עמ' 19-11.

[2] ב- 1986 אצרתי בבית-הקפה "טעמון" שבמרכז ירושלים תערוכה בשם "מילה-דימוי 86-76" (הטקסט המלווה פורסם, מאוחר יותר, בספרי "טקסטורות", האקדמיה, ירושלים, 2017, עמ' 134-121); וב- 1996 אצרתי במוזיאון "אקלנד" שבאוניברסיטת צפון-קרוליינה תערוכה בשם "כתב", שהציגה וניתחה (בקטלוג) פרישה נרחבת של הנושא באמנות הישראלית של שנות ה-90-80.

[3] וראו השוואה שערכה דורית לויטה-הארטן בין ציור זה לבין ציורי ערבים בנוף א"י, שצייר ראובן רובין, במאמרה – "מידת הדברים הנכונה", בתוך קטלוג תערוכת "דוד ריב: עבודות, 2014-1994", מוזיאון תל אביב, 2014, אוצרת: אלן גינתון, עמ' 92-91.

[4] דניאלה טלמור, לעיל, הערה מס' 1, עמ' 13.

[5] דליה קרפל, "הארץ", 18 בדצמבר, 2001.