קטגוריות
מודרניזם ישראלי

השנתיים של אבשלום עוקשי

                  

IMG_20200416_124536_HDR.jpg

נהוג לייחס לציורי האבסטרקט של אבשלום עוקשי מהשנים 1966-1956 את הישגו הגדול. ואמנם, גריפות הצבע המופשטות מאותו עשור הוכיחו רדיקליות ושגב (אפילו טרנסצנדנטליות, שחרגה מהמקובל ברוב יצירות "אופקים חדשים"), כל זאת לצד ההשפעה העזה מאד של פייר סולאז', הפאריזאי. אך, במאמר זה, ברצוני להתמקד דווקא בפרק אחר של יצירת עוקשי, פרק קצר, אך רב-עוצמה, שנתיים המאשרות פעם נוספת את שידוע לכמה מאיתנו, שלצד הנפת דגל הערכים הצורניים האוניברסאליים, ההינה ההפשטה הישראלית בשנות ה- 50 לחבור לתכנים של המקום והזמן הישראליים, שלא לומר לשורשים תרבותיים קדומים של החברה הישראלית.[1]

 

עוקשי היה מודע לזיקתו התרבותית המקומית והנועזת בהקשר לקבוצת ההפשטה, שעליה נמנה. בשיחה עם גילה בלס אמר ב- 1964:

"היה לנו דיאלוג עם אמנות העולם. בייחוד עם פאריז. […] אך, תמיד חשבתי שיש לנו תפקיד גדול ונכבד יותר. בפעם הראשונה חשתי זאת כאשר נגעתי בנושא של 'חזון העצמות'. הרגשתי, שאולי פה טמון הסוד. התחלתי באופן פיגורטיבי ובהתאם מדויק לטקסט בספר יחזקאל. […] והרעיון פעל בהרמוניה עם כל מה שהתרחש בארץ. בהרבה תמונות בשחור-לבן ארגנתי את העצמות על פני השטח."[2]

 

עוקשי התייחס בדבריו לסדרת רישומים וציורים שיצר בשנים 1955-1954. סנוניות ראשונות לסדרה הוצגו ב- 1954 בתערוכה שהציג ב"גלריה כ"ץ" שבתל אביב. גבריאל טלפיר, שכתב ביקורת על התערוכה, עמד על תחושה מזרחית המשולבת בהשפעה מערבית (טלפיר הזכיר את קליי, מירו ופיקאסו) והתעכב על ציור אחד:

"…מעניינת התמונה 'דוד המלך', הבנויה למעשה על הפשטה מזרחית, שהשפעת הציורים של בית הכנסת בדורא אירופוס ניכרת בה: היא עשויה בצירוף סמלים ותיאורים, כמובן בהפשטה, ממאורעות חייו של המלך. הדמות מוקפת סמלים וקטעי נופים, מאז הלך דוד אחרי הצאן: הגדי, האריה ממדבר יהודה, נָבל הכרמלי, הנשים בחיי דוד, הנביא המטיף, והנוף עצמו מצויר בצבע אפור, ירקרק וזהוב. יש כאן, בלי ספק, ניסיון להתמודד עם עולם פלסטי חדש…"[3]

 

אכן, הייתה זו תחילתו של מפנה אמנותי ביצירת עוקשי. עתה, המיר הצייר הצעיר, המתגורר בעכו, את ייצוג נופי עכו (ששילבו פיגורטיביות והפשטה חדת-זוויות) לטובת צורות ותכנים חדשים, שנחשפו לעיני הציבור בתערוכת "אופקים חדשים" מ- 1955:

"בתערוכה השישית של 'אופקים חדשים' (1955) הפתיע עוקשי בסדרה של שש וריאציות על הנושא חזון התחייה. בהסבריו המוקדמים טען, כי ציורים אלה מתייחסים לחזון העצמות היבשות של יחזקאל, ובשיחה מאוחרת יותר על עבודות אלה ציין, לדברי גילה בלס, כי 'הנושא האמיתי של תמונות אלו היה צליבת ישו, שבעיניו היא סמל של סבל ועינויים. כדבריו היום, הוא צייר תמונות אלה תחת רושם השואה, כתגובה לצביעותו של העולם כאשר 'מדברים על עינויי ישו ובעצם צולבים יהודים.' […] בחזון העצמות היבשות ראה עוקשי, יותר מכל, את נס התחייה של העם היהודי בארצו לאחר שואת אירופה.[…] בתערוכה השביעית של 'אופקים חדשים' […], הציג עוקשי שישה ציורים שבמרכזם אותם מיתוסים תנ"כיים; יחד עם זאת, בציורים אלה כבר ניכר הרצון להגיע להפשטה מלאה…"[4]

 

IMG_20200416_140424_HDR.jpg

 

arte-shishim-shan-11-728.jpg

 

IMG_20200417_113110_HDR.jpg

 

אם כן, בין 1956-1954 התמקד אבשלום עוקשי בדימויי "התחייה". אלו הן שנתיים – שמבחינתי, לפחות – הן עידית יצירתו. הייתה זו תקופתו התנ"כית, שבמרכזה פרשנויות ציוריות מופשטות למחצה ל"חזון העצמות היבשות", ל"עקידת יצחק", ל"אברהם ושלושה המלאכים", ל"נמרוד" (שעוצב כצייד קדמון, צייד וחיות, ללא כל זיקה ל"נמרוד" הדנציגרי המפורסם) ועוד. כתריסר ציורים בנושאים אלה צוירו באותה תקופה, בשמן ובגואש, חלקם במידות גדולות. עתה, התחבר עוקשי לזיכרונות ילדותו, לסבו – הצורף ואיש התורה והקבלה – מי שהובילו לבית-הכנסת ולארון-הקודש עם הפרוכת השחורה, ובגד-התורה האדום, צבעים שיותירו חותם עמוק ביצירת הנכד.

 

נושא "התחייה" בלט באמנות הישראלית במחצית שנות ה- 50, זמן לא רב לאחר השואה והתקומה הלאומית. בלטו אז, בהקשר הנדון, שני אמני "אופקים חדשים" – אהרון כהנא ואבשלום עוקשי: ב- 1955 צייר אהרון כהנא שלושה ציורים בשם "תחייה" (או "תחיית המתים") – שניים באדום, אחד בירוק. נאמן לתחבירו המופשט הארכיאולוגיסטי ("הפשטה שמית"), ניסח כהנא את תמונת התחייה בתמציתיות הירוגליפית הסמוכה לממצאים ארכיאולוגיים ים-תיכוניים:

"ברור שכהנא ביקש אחר איקונוגרפיה שתקביל לזו שהצמיחה מסורת מפוארת של ציור מערבי-נוצרי. העקידה כתשובה יהודית לצליבה, התחייה כהקבלה יהודית לתחיית ישו, ביקורם של שלושה המלאכים כתחליף למוטיב הבשורה למריה על הולדת ישו, וכיו"ב."[5]

באותה עת ממש צייר אבשלום עוקשי סדרת ציורים לוהטי-צבע, בהם מיזג את חזון העצמות היבשות של יחזקאל (העצמות בבחינת תחייתו הלאומית של העם בארצו) עם צליבתו של ישו ועם עקידת יצחק (סמלי הקורבן והישועה). עוקשי, בדומה לכהנא, בנה על הבד או על הנייר משפטים אמנותיים מפיקטוגראמות, מסימנים ציוריים בודדים. אך, שלא ככהנא, שהתמחה בעקידת יצחק, העמיד במרכז ציוריו את דימוי הצלוב (צליבת ישו, כקורבנם של יהודי השואה, משולבת בתחיית ישו, שהומרה בחזון יחזקאל) והקיפו בדימויי העקידה – קורבן, מלאך, אברהם, אייל וכו'. יש שחזר מספר פעמים על אחד הדימויים. כך, אחד מציורי "חזון התחייה" נשלט המרכז בידי דמות צלובה, שגופה מורכב מעצמות, עת מסביבה נראות עצמות-אדם הלובשות צורת אדם זוחל ואדם שוכב. אפשר שכל הפיגורות אינן כי אם עצמות שקרמו בשר ושבו לחיים. במאמר שפרסמה נאוה סמל ז"ל בשלהי 1981, כתבה:

"כשנה אחת מחייו (1955) הקדיש עוקשי ל'חזון יחזקאל' […]. בתמונות גדולות-המימדים מן הסדרה מעניין להבחין בדמותו הגדולה של ישו הצלוב, המופיעה במרכז התמונה. […] עוקשי לא הותיר אחריו הסבר ממשי לנוכחותו של הנוצרי במיתוס היהודי וחידתו נותרת עדיין בלא פתרון. 'אין היוצר יכול להתקיים ללא אמונה, ללא אלוהים שהוא המעורר את האדם לחיות חיים רוחניים', אמר עוקשי באזכרה לדודו, הסופר מרדכי טביב. […] אם כך ואם כך, נובעת מן היצירות הילה של פולחן ומסתורין ותחושה כי זוהי מיתולוגיה אישית של האמן."[6]

 

1600190.jpg

 

ac1.jpg

מבחינה צורנית, לצד הסמיכות לכהנא בנושא העקידה, במבנה הפיגטוגראמי ואף בנטייה לארכאיות (דוגמת אחד מציורי "התחייה" מ- 55, בו העניק עוקשי לצלוב ולפיגורה המלאכית שלצדו ראשי ציפור צדודיתיים, בנוסח אשורי ופיקאסואי בה בעת), עוקשי מאשר בציורו את שפת ההפשטה הלירית, ובעיקר, יחסים מורכבים בין קווי-מיתאר שחורים וצבע חם (צהוב ואדום, בעיקר): קו מעל צבע, צבע עוטף קו, קו צבע עצמאי. הדימויים האורגניים עומדים בסתירה לדימויים הגיאומטריים של הפיגורות המוצרנות כמלבנים, עיגולים, משולשים וכו'. ועוד:

"…דמויות מכונפות או צלובות, הכלאות של צומח וחי או של אדם וחיה, מרחפות במרחבים דגמיים אינסופיים, הן כרשת ללכידת הדימוי והן כמִקטע מזרימה אינסופית החורגת מגבולות הנייר. בסדרות כמו נמרוד, דימוי הצייד וצידו מבודדים בתוך רקעים צהובים קורני אור, המעניקים לכלל הציור מתחושתו ומעוצמתו הרוחנית של הוויטראז'. קווי המיתאר השחורים והעבים על גבי   רקעי הצבע הבהירים-פסטליים, מעוררים בצופה תחושה כי האור קורן מבעד לתמונה וכי הדימוי צף בחלל אינסופי."[7]

לאור המתואר עד כה, דומה שמתאים היה לאבשלום עוקשי להצטרף ב- 1956 לפורשים מ"אופקים חדשים" (מרסל ינקו, אהרון כהנא, יוחנן סימון), שמיאנו להיפרד מהמקום והזמן הישראליים-עבריים. בה בשעה, נראה שלא היה בו בעוקשי – הבנימין שבחבורה – הכוח והעוז לעמוד מול סמכותו וותיקותו של יוסף זריצקי. וכך, מ- 1957 ועד פטירתו ב- 1980 בגיל 54, כבר היה אבשלום עוקשי במקום אמנותי שונה לחלוטין, כשהוא נעתר ומתמסר לצו ההפשטה האנפורמלית (זו החפה מכל דימוי הנגוע בפיגורטיביות, ולפיכך, חפה מכל דימוי "ספרותי"), שאומצה על-ידי זריצקי ואמני "אופקים חדשים". רבים מציוריו אלה כבר הסתפקו בכותרת "קומפוזיציה" או "ציור".

 

 

[1] גדעון עפרת, "הכנעניות הסודית של אופקים חדשים", "סטודיו", מס' 2, אוגוסט 1989. פורסם גם בספרי, "ביקורי אמנות", הספרייה הציונית, ירושלים, 2005, עמ' 290-283.

[2] גילה בלס, "אופקים חדשים", פפירוס ורשפים, תל אביב, 1979, עמ' 143.

[3] גבריאל טלפיר, "אבשלום עוקשי (עם תערוכתו בגלריה כ"ץ)", "גזית", י"ג, חוב' יא-יב, אוגוסט-ספטמבר 1954, עמ' 54-53.

[4] מרדכי עומר, "אבשלום עוקשי", מוזיאון עוקשי, עכו, 1994, עמ' 17, 20.

 

[5] גדעון עפרת, ספר אהרון כהנא, נכתב ב- 1990, פורסם באתר-המרשתת – "המחסן של גדעון עפרת", 22 בינואר 2011.

[6] "נאוה סמל, "אבשלום עוקשי – לפרוץ מתוך הצבעים", "כלבוקר", חיפה, 20.12.1981.

 

[7] לעיל, הערה מס' 4, עמ' 20.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s