קטגוריות
תרבות עברית

געגועיי לבית-הקפה

imagesXM2DSOJV.jpg

כמעט חודש ימים חלף מאז גֵרושי המחפיר מגן-עדן, הלא הוא בית-קפה "בצלאל" שבמרכז ירושלים. מזה כחודש שאני זוכר בגעגוע נוּגה את ה"אמריקנו" המשובח, שלא לומר את מאפה-השקדים הבלתי-נשכח. למעלה מחמש-עשרה שנים ישבתי דרך-קבע ברחוב המלך ג'ורג' 33 וכתבתי מאמרים וספרים בקפה "מודוס", שבניהול עובָד הכריזמטי, עד שסגר ומוטט עלי את עולמי, ועד שהשתקמתי ברחוב בצלאל 8 בקפה "בצלאל", יושב לי בפינתי וכותב, יונק אנרגיות נעורים מתלמידי "בצלאל" העומדים בתור לקפה to go. כן, אם אתמצת את סבל הסֶגֶר בשלוש מילים אומר: "הגירוש מקפה 'בצלאל'". ואם אנסח את חלומי בימים מדכאים אלה, אומר: "אחחח, לשוב ולשבת בקפה 'בצלאל'!"

 

לא אגזים אם אניח, שחלומי זה משותף לחלומם של רבים בישראל ובעולם, ודי אם ניזכר בהמוני הצעירים שגדשו את בתי-הקפה התל אביבים רק עוד לפני שבועות ספורים. הנה כי כן, גם אם לבתי-קפה יש היסטוריה בת מאות שנים, וגם אם אין להפריד את התרבות התל אביבית הבראשיתית מבתי הקפה האגדיים משנות ה- 50-20 – "שלג לבנון", "רצקי", "אררט", קזינו גלי אביב","כסית" וכו'[1], אין ספק שמוסד בית-הקפה הישראלי ידע לבלוב מזהיר בעשרות השנים האחרונות. וכשאני ניזון, הן מגעגועיי הפרטיים לבית-קפה והן מהפריחה התרבותית הגדולה של המוסד הנדון – אני שואל: וכיצד עמדה האמנות הישראלית מול תופעת בית-הקפה?

 

בתי-הקפה המיתולוגיים של וינה? בית-הקפה המהולל, "טאצה ד'אורו", ברומא? בתי-הקפה האגדיים ברחוב מונפרנס שבפאריז? לא, הרבה-הרבה קודם לאלה (ולא תאמינו, אפילו קודם לרשת "סטארבק"), פולי הקפה גודלו באפריקה מאז מחצית המאה ה-9 (נהוג לייחס לא.ד.קאלדי, רועה-עזים חבשי, את גילוי הקפה), ואלה הגיעו לאירופה דרך קהיר ומכה לא לפני המאה ה- 17. בעבור המוסלמים, שתיית הקפה הייתה חוויה דתית, שענתה לאיסור לשתות אלכוהול. ב- 1554 נוסד בקונסטנטינופול, תורכיה, בית-הקפה הראשון. הייתה זו המלכה ויקטוריה שעודדה את הסחר עם העולם המוסלמי המזרח-תיכוני, שממנו הגיע הקפה ללונדון. לעומת זאת, ישנם סבורים, שסוחרי ונציה קדמו והביאו לפתיחת בית-הקפה הראשון בעיר האיטלקית ב- 1645. מקור נוסף מציין בית-קפה במארסיי שבדרום-צרפת כבר ב- 1644. כך או אחרת, במזרח-התיכון פעלו בתי-קפה עוד בטרם נוסדו בלונדון, תחילה בידי מהגרים מוסלמיים. בהתאם, ב- 1652 נפתח בלונדון בית-קפה בידי משרת של מהגר מסמירנה העותומאנית. ב- 1662 נפתח בלונדון "בית-הקפה התורכי הגדול". שנה לאחר מכן, כבר פעלו בבירת בריטניה יותר מ- 83 בתי-קפה, כולם באטמוספרה מזרח-תיכונית. ואם בצרפת יובא הקפה למלך לואי ה- 14 על-ידי תורכי בשם סולימן אגא, הרי שבתקופת מלכותו של לואי ה- 15 כבר פעלו 600 בתי קפה בפאריז.

0x0-coffeehouses-in-ottoman-society-1532024423178.jpg

לאור תקציר היסטורי זה, לא נתפלא לגלות, שציורי בתי-קפה, שצוירו במאה ה- 19 בידי ציירים אירופיים, ייצגו בראשיתם בתי קפה עותומאניים, אירניים ומצריים. כזה הוא, למשל, האקוורל שצייר ב- 1854 אמדאו פרציוסי, צייר איטלקי [ראו התצלום לעיל]. הדוגמאות רבות. רק אחרי כל אלה בא תור "בית-קפה בארל" המפורסם, שצייר ון-גוך לעת ליל ב- 1888; או חזיתות בתי-הקפה שצייר מוריס אוטרילו במונמרטר בתחילת המאה ה- 20; או "בית-קפה מָאוֹרי" (ערבי) שצייר אנרי מאטיס בין 1913-1912; ואחרים. אגב, לא ציורים רבים. ומעניין, שלעומת טיפול לא-שופע במוטיב זה בציור הצרפתי דאז, בלט-יחסית העיסוק בנושא בית-הקפה באימפרסיוניזם הברלינאי היהודי: עוד ועוד ציורי בית-קפה שציירו אורי לסר ומקס ליברמן. אפילו יעקב שטיינהרדט, האכספרסיוניסט, יצר ב- 1913 תחריט של בית-קפה בברלין.

Santiago-Rusi-ol-Prats-El-Cafe-de-Montmartre-also-known-as-Cafe-de-los-Incoherentes-.jpg
סנטיאגו רוסינול, 1887
ury lesser.jpg
אורי לסר, 1905 בקירוב
575px-Henri_Matisse,_1912-13,_Le_café_Maure_(Arab_Coffeehouse),_oil_on_canvas,_176_x_210_cm,_Hermitage_Museum.jpg
אנרי מאטיס, 1913-1912

 

אך, לא על קפה תורכי ולא על קפה אירופי באנו לדבר, כי אם על קפה ישראלי. ואין הכוונה לקפה "עלית". כאמור, אנחנו זוכרים את בתי-הקפה התל אביביים המוקדמים כמוקד תרבותי מכונן, מקום התוועדות קבוע של חבורות משוררים, סופרים, שחקני תיאטרון וכיו"ב. לא פחות מכן, אנחנו זוכרים את בתי-הקפה ה"יקיים" של ירושלים – "טעמון", "פיילכנפלד", "עטרה", "זיכל" ועוד. כאן ישבו מורי "בצלאל החדש", כאן פגשה לאה גולדברג את אברהם בן-יצחק (סונה) וכו'. בחיפה נהג צבי מאירוביץ' לשבת מדי בוקר בקפה "ריץ". והשאלה, כאמור, היא: כיצד הגיבו ציירי ישראל למועדוני הקפה הללו (אשר בהם ישבו הציירים והמשוררים לא-מעט, מאז שנות ה- 20 ועד שנות ה- 50 – זריצקי ופרנקל ב"שלג לבנון", שלונסקי ב"רצקי", אלתרמן ב"כסית", מירון סימה ב"עטרה", ארדון ב"טעמון" ועוד)?

 

ובכן, לאור הזיקה ההיסטורית העמוקה בין בית-הקפה לבין המזרח-התיכון המוסלמי, לא נופתע לגלות, שמרבית ציורי בית-הקפה באמנות הארצישראלית המוקדמת היו של בתי-קפה ערביים: הכותרת "בית-קפה ערבי" זכורה מציור של ראובן רובין ב- 1925, מציור של פנחס ליטבינובסקי במחצית השנייה של שנות ה- 20 ("ערבים בבית-קפה על שפת-הים"), מציור של מנחם שמי מ- 1936 ("בית-קפה בחיפה"), מהאקוורלים של נחום גוטמן בשנות ה- 40 את בית-הקפה על המזח הטבריאני, מציור ציונה תג'ר את בית-הקפה ביפו, מאקוורל של יעקב אייזנשר את בית-הקפה ביפו, מציורים רבים של אריה לובין (שראשיתם ביפו), ויותר מכל – מציורים של מרסל ינקו מתחילת שנות ה- 50. דומה, שבעבור הציירים המודרניסטים הישראליים דאז, בית-הקפה הפך ל"לוקוס" מרכזי של ההווי הערבי: מקום של פנאי, רוגע, תפיסת זמן מזרחית, שילוב של לגימת קפה ועישון נרגילות, וכמובן – הזדמנות לייצוג האקזוטיקה הערבית בגלימה ובתרבוש לרקע קמרונות או סככה (חריג מאד ציור בית-הקפה החיפאי של מנחם שמי, הנראה כבית-קפה מרכז-אירופי לכל דבר).

ראובן רובין.png
ראובן רובין, 1925
IMG_5130.JPG
פנחס ליטבינובסקי, 1927 בקירוב
untitled.png
ציונה תג'ר, שנות ה- 30
מנחם שמי.jpg
מנחם שמי, 1936

 

6_36.jpg
נחום גוטמן, בית-קפה בטבריה, שנות ה- 40
מרסל ינקו.jpg
מרסל ינקו, 1952 בקירוב

 

אתם שמים לב: אמני תל אביב הקטנה ישבו בבתי-קפה ברחוב אלנבי וברחוב ביאליק וכו', אבל ציירו בתי-קפה ביפו. כי, בשורשו, דימוי בית-הקפה המשיך להיות מזוהה עם המזרח, גם אם האמנים עלו מערים אירופיות בעלות תרבות עשירה של בתי-קפה.

 

מה שמוזר הרבה יותר הוא היעלמותו של בית-הקפה מהציור הישראלי שלאחר שנות ה- 50 המוקדמות. דווקא כשפרחו בתי-הקפה של רחוב דיזנגוף בתל אביב – "כסית", "רוול", "פינתי" וכיו"ב – דווקא אז נגוז הנושא מהאמנות החזותית, גם אם תועד בצילומים. אפשר (כפי שהסבה צופיה דקל את תשומת-לבי), שהצייר אברהם בינדר היה היחיד שחזר וצייר בפיגורטיביות מופשטת את הווי בתי-הקפה ברחובות  תל אביב.  בשנות ה- 60 יוסל ברגנר צייר ציור-קיר מרשים ב"כסית", ואילו אסמבלאז' גדול של תומרקין היה תלוי ב"קליפורניה" ובמרכזו תצלום של חצקל איש-כסית יושב רדום על כיסאו; אבל לצייר בית-קפה – את זאת כמעט שלא עשו האמנים. האם הפרֵידה מדמות האדם בהפשטה הישראלית היא הסיבה? האם האוונגרד אינו מעוניין בקבוצתי? האם נינוחות, שלא לומר אושר, אינם מרחבי האמנות? האם בית-הקפה הוא מרחב "שמחוץ לחיים הממשיים"?

avraham-binder-figures-in-a-coffee-shop.jpg
אברהם בינדר, תאריך לא ידוע

 

כך או כך, עובדה: גם כשגאה הגל הגדול של תרבות בית-הקפה, והגדיל להתרחב מההווי הבורגני של חוגי "רוול" ז"ל להווי הנהנתני של בני-התשחורת ב"נחמה וחצי", "נוח" ז"ל, "ארקפה", "ארומה", "Love-Eat" וכיו"ב – גם אז עדיין לא החל הנושא לעניין את אמני ישראל. לא כן בתחום הזמר הישראלי: מאז שנות ה- 80 התרבו אצלנו פזמונים בסימן בית-הקפה: "הנשמות הטהורות" שרו את "קפה אצל ברטה", מרגלית צנעני שרה את "קפה אלהמברה", "ארקדי דוכין שר את "בית-קפה של דינוזאורים", אריק איינשטיין שר את "קפה תורכי", "טיפקס" שרו את "יושבים בבית-קפה", ועוד ועוד.

 

אך, מה, בעצם, איכפת?! שתתנזר לה האמנות מבתי-הקפה, ורק שיישארו בתי-הקפה, אותן ארקדיות-זוטא, מקדשי-מעט, חללי קסם. ו – אינשאללה! – שנחזור כבר לקפה ומאפה!!

 

 

[1]  ראה: בתיה כרמיאל ,"בתי הקפה של תל אביב", מוזיאון ארץ-ישראל, רמת-אביב, 2006.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s