קטגוריות
אמנות יהודית

בחזרה לסדר

                              בחזרה לסדר

 

זהו עיבוד למאמרי, "שולחן ערוך לסעודה אחרונה", שפורסם באתר הנוכחי ב- 7 באפריל 2012. קיצרתי וערכתי אותו, כך שיתמקד רק בייצוגים האמנותיים של סעודת ערב-פסח, המפורשת והמרומזת באמנות הישראלית לדורותיה. מאמר לחוגגים.

 

aw966l.jpgבדצמבר 2003 הוצג בבית האמנים בירושלים המיצב "שולחן ערוך", עבודה משותפת של מגדלנה חפץ ורוחמה וייס. שולחן צר וארוך המיועד לתריסר אורחים אוכלס בדחיסות באביזרי סעודה קראמיים, מעוותים בחלקם. פה, עיוות צלחות התחבר לפיתולי "סבל" של תריסר כיסאות דמויי שורשים ארכאיים ובעלי נוכחות אנושית סוריאלית, ול"ייסורי" סכינים סמי-קראמיים מכופָפים. כל כלי האוכל ה"מעונים" הללו זימנו אותנו להתוועדות של חשבון-נפש, משהו בין ליל-סדר לבין "סעודה מַפסקת".

צמד האמניות כמו-הזמינו את תריסר שבטי ישראל, את העם כולו, לסעודתן היהודית ה"מסורתית". הן זוכרות, שמאז ומעולם קושרה הסעודה היהודית הטקסית עם זיכרון לאומי של גירוש מאדמה, גלות ושיבה. ולפיכך, על כלי הקרמיקה הדפסות גרפיטי שמקורן בחומת ההפרדה סביב ירושלים; על המפיות תמונות מחיי היומיום סביב חומת אבו-דיס השכנה; אפילו לכיסאות, העשויים מנייר-עיתון גרוס, פיזיונומיה פגומה, "חולנית", הכופה ישיבה מענה (זו הסותרת את מצוות ההסבה בנחת סביב שולחן ליל-הסדר). ועוד יודגש: אחד מתריסר הכיסאות מבודד על בימה בפינת האולם, בבחינת כיסאו של "אחר" נעדר, כיסא אירוח כאתגרה של ההתכנסות הטקסית.                       

מהו האופן בו "מייהדת" האמנות הישראלית את המוטיב הנוצרי של "הסעודה האחרונה"? הנטייה המקובלת היא לראות בסעודתם של ישו ותלמידיו את טקס ליל-הסדר בערב פסח, ט"ו בניסן. כנאמר מפי ישו: "אתם ידעתם כי אחרי יומיים יהיה הפסח ובן האדם יימסר להיצלב." (" מתי", כ"ו, 2) ובהמשך: "ויהי בראשון לחג המצות ויגשו התלמידים אל ישוע לאמור באי-זה מקום תחפוץ כי נכין לך את הפסח." (כ"ו, 17).  עם זאת, אין הכתוב ב"ברית החדשה" מדווח על קריאת ה"הגדה" או על כל טקס פסח אחר במהלך "הסעודה האחרונה". אף לא על מצות.[1]

תהא "הסעודה האחרונה" אשר תהא – ליל סדר או טקס אחר – היא יוצגה באינספור יצירות לאורך תולדות האמנות (עד אנדי וורהול ואחריו). ואולם, בעבור האמן הישראלי, ציור אחד בלבד של "הסעודה האחרונה" היווה ומהווה השראה ואתגר – ציור הקיר המפורסם של לאונרדו דה וינצ'י בחדר-האוכל של מנזר סנטה מריה דל גרציה במילאנו, 1498-1496. אך, עוד בטרם ניגש לעיין בגרסאות הישראליות לציור ארוחת ליל-הסדר של ישו ותלמידיו, נתעכב קמעה על מושג "שולחן האוכל" במסורת היהודית. בולט בהקשר זה הכתוב ב"תלמוד הבבלי": "בזמן שבית המקדש קיים – מזבח מכפר על אדם, ועכשיו שאין בית המקדש קיים – שולחנו של אדם מכפר עליו." (מסכת מנחות, דף צ"ז, ע"א). וכיצד מכפר שולחנו של אדם? בהסתמך על הכתוב במסכת ברכות (דף נ"ה, ע"א), דרשו הדורשים: "שולחנו של אדם אשר ממנו הוא מאכיל לעניים והוא מכפר כמו המזבח." ("כלי יקר", שמות, פרק כ"ה)

הרי לנו, אם כן, שתי פרספקטיבות יהודיות משלימות בנושא "הסעודה": האחת, סעודת ליל הסדר, על כל הכרוך בה בהקשרים היסטוריים ומטפוריים של יציאה אישית ולאומית מעבדות לחירות; והשנייה, הסעודה הרוחנית בהקשרי נדיבות וביקוש אחר הרוחני והקדוש שבתוך החומר והחולין.

 

untitled.png

ציורו של ראובן, "ליל סדר ראשון בירושלים" (1950, אוסף בית ראובן, תל-אביב), תואם את הפרספקטיבה היהודית של סעודת ערב פסח. הגם שהסעודה נערכת בירושלים (ירושלים העתיקה כלואה ברקע הרחוק בתוך חומותיה ומנועה מישראל, לאחר שנפלה בידי הלגיון הירדני), אין זו "הסעודה האחרונה", כי אם "סעודה ראשונה" (חרף המתכונת הקומפוזיציונית המאזכרת-משהו את ציורו של לאונרדו, תוך שממירה את דמות ישו במרכז השולחן בדמותו של רב. באשר לישו, הוא צורף לסעודת החג, בבחינת מוטיב מציוריו המוקדמים של ראובן, אך הוא הושב בצד שמאל של השולחן, אף כי מנגד לראובן היושב בצד ימין). ובכן, סדר פסח כהלכתו: צלחת הפסח העגולה, על סך רכיביה המסורתיים, מצות, יין. מזה שנתיים שמדינת ישראל זכתה לעצמאות, וראובן חוגג התחדשות והתחלה. ראובן, המוקף, ברעייתו ובבנו, יושב מהורהר. הוא בסנדלים (הקיץ ממשמש ובא), שלא ככפות רגליו היחפות של ישו היושב בגלימה לבנה מולו ומגלה את כפות ידיו (נעדרות הסטיגמטה!) כמי שמקרין טוהר ויושר. עדיין לא ויתר ראובן על ישו כדמות המסמלת ניצחון הרוח על הגוף והחומר. היין המוגש בגביע לרב בידי הרבנית שמאחוריו אינו מסמל, כמובן, את דמו של ישו, כי אם מסמל (כמקובל ביהדות) שפע ושמחה. אחיזת צלחת הפסח בידי הרב מלמדת, שאנו נמצאים בתחילתו של הסדר, לקראת הברכה על הכוס הראשונה. ציור של התחלות חדשות, כאמור. מלבד את בני משפחתו, ראובן כינס בציורו זה לסעודת חג, חג החירות והאביב – החירות והאביב הלאומיים – את גיבורי ציוריו מהעבר, ובהם בני המשפחה התימניים, הפלמחא"י, החלוצים, העולים החדשים. זוהי משפחתו המורחבת של הצייר, משפחתו האמנותית, וההתחדשות היא אפוא גם התחדשות אמנותית, לה הוא מייחל.

 

יוסל.jpg

אלא, שמול שולחנות ההתחדשות המוסרית והלאומית, ידעה האמנות הישראלית בעיקר ארוחות טרגיות, כגון שולחנות (הערוכים לשבת) שנפתלי בזם החל מציירם ב- 1959-1958, זמן קצר לאחר תחילת התמסרותו לנושא השואה בציוריו. היסטוריה יהודית טרגית מלווה גם את ציורי הסעודות הלא-מעטים של יוסל ברגנר. בולט בין אלה הציור הענק (225X145 ס"מ) מ- 1971, "שולחן ערוך", המצויר כווריאציה גלויה לציור "הסעודה האחרונה" של דה וינצ'י. עתה נראים מאחורי השולחן הצר והארוך, לא שלושה עשר קדושים, כי אם אחת עשרה דמויות, שזהותן המגדרית אינה חד-משמעית. אלו ניצבות ויושבות בתנוחה שהוקפאה לרקע חזית בית רב חלונות (מסוג החזיתות המוכרות מציורי ברגנר: פתחים מזרחיים, פנים-בית חשוך). הדמויות ערכו את שולחן מחוץ לבית, כיון שגורשו ממנו. ואף על פי כן, רצפת החלל בו נערכת הסעודה היא רצפת עץ, משמע – תפנים שהוא חוץ. זוהי סעודת סדר-פסח, שכן על השולחן מוחת פומפייה ענקית שנקביה נדמים למצה, מעין מצה שמורה. תשומת הלב של הדמויות ל"פומפייה-מצה" הזו, ביחד עם המלנכוליה הרבה השורה על מבען, מלמדות שאת זיכרון היציאה מעבדות לחירות ממיר זיכרון הגירוש מהבית (שהפומפייה היא שריד ממנו). הדמויות, שפניהן חזיתיות ואיקוניות ועיניהן גדולות מאד ונטולות הבעה, מאופיינות בתנוחות ידיים ואצבעות, המזכירות את אלו של קדושי "הסעודה האחרונה" של דה וינצ'י. אלא, שברגנר הלבישן בלבוש ליצנים, אשר ביחד עם תוגתן הרבה, דן אותן למעמד של קורבן נלעג ומכמיר לב בה בעת. את מקומו של ישו במרכז השולחן של "הסעודה האחרונה" ממירה דמות עומדת שמעינה זולגות דמעות הצונחות כגולות זכוכית. עם זאת, אין לדמות זו מעמד שונה משאר הדמויות, שכולן שותפות לאותו גורל – גורל של פליטים (של היסטוריה יהודית ואוניברסאלית, אך גם של מצב אנושי קיומי), אבודי בית, המתקשים לחגוג את חג חירותם.

 

cw.jpg

ציורי "סעודה" שכיחים לא פחות בציורי אברהם אופק. בסביבות שנת 1970, במסגרת ציורי "מחזור החיים", נדרש אופק לדימוי של בני משפחה המסבים לשולחן, עם ובלי חתול. הייתה זו תמונה ביתית אידילית של שלווה ושל יחד, תמצית משאת הנפש של האמן, שלא חדל לבקש בציוריו אחר הגשמת ביתיות. אלא, שמפגשים משפחתיים אידיליים אלה סביב שולחן קבלו צביון שונה בתכלית בערוב חייו של אופק ולרקע מחלתו הקשה. וכך, את "הסעודה האחרונה" שבטרם מוות שמר אופק לציור שצייר ב- 1989 (גואש, צבעי מים ועפרון) – חודשים ספורים טרם מותו – ושמו "כל זמן שבית המקדש היה קיים, מזבח מכפר על ישראל. ועכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו". שולחן הסעודה מוצב במורדות הר-ציון, ההר שעליו החל אופק את חוויית ירושלים שלו ב- 1962, משבא ללמד בסניף של "בצלאל" על ההר. אך, זהו גם ההר שבראשו צמד בנייני כנסיית "דורמיציון" המנציחים את תנומתה, משמע מותה, של מריה-האם. אופק צייר את שני המבנים והוסיף במחיצתם את בניין ה"סנקל", שלפי המסורת שימש לסעודתם האחרונה של ישו ותלמידיו. עתה, נראים המבנים כקורסים. מתחת להם מסבים שישה – גבר, שלוש נשים ועוד (אולי) שתי בנות. משיערה של האחת נמשך ארצה עלה אקנטוס ענק. אפשר שזוהי אפרת, בתו המנוחה של האמן ששמה קץ לחייה שלוש שנים קודם לכן, שהאמן קושר לה את צמח המלכות והשפע (שגידל בגנו לתפארה). על השולחן שמץ כלי אוכל, אך סעודה אין. החוויה רוחנית: הגבר, מן הסתם – בן דמותו של האמן, נושא עיניו השמימה בכיוון ההפוך לקריסה-ימינה של מבני ההר: קו העולה באלכסון מעיניו תר אחר כוכב (כמתואר בציורים אחרים בסדרה אחרונה זו), כוכב גאולה. זוהי אפוא סעודה אחרונה בהחלט, סעודת פרידה של האמן, מוקף הנשים, ממקום וחברה אהובים. השם שהעניק לציורו דן את השולחן למזבח ואת הסעודה למעשה כפרה של אדם ערב מותו. הגוון הירקרק-תכלת השולט בציור (למעט בדמותה של אחת הנשים, הצבועה בגוון אדמדם, אולי שריד לתשוקה שעדיין פעפעה באמן) – שרוי על הגבול שבין הצמיחה לבין השמימיות שמעל ומעבר לחיים.

 

file_0_big.jpg

אפשר, שתמונת "הסעודה האחרונה" הידועה ביותר באמנות הישראלית היא התצלום הצבעוני הענק (235X185 ס"מ) שצילם עדי נס ב- 1999. כאן, בתוך מבנה צבאי נטוש (ממנו נשקף נוף ים תיכוני בלתי נשגב, שלא כמו הנוף הנשקף מבעד לשלושה החלונות שברקע ציורו של דה וינצ'י), יושבים ועומדים ארבעה עשר חיילים במדים לאורך שולחן צר וארוך – לוחות עץ על תמוכות ("חמורים")  – ללא כל מפת שולחן (שלא כבציורו של דה וינצ'י) וסועדים סעודה בכלי אוכל צבאיים. האסוציאציה הקומפוזיציונית לציור הקיר של לאונרדו רבה, חרף אי החפיפה בין התנוחות. שכן, בצילומו המבוים של עדי נס, חלק מהחיילים שרויים בעיצומה של שיחה עליזה, אחר מצית סיגריה לחברו, אחר מוזג נוזל לכוס של חייל אחר וכו'. כאן לא נמצא יהודה איש-קריות בוגדני ולא שום "קדוש". את מקומו של ישו ממיר החייל היושב במרכז, היחיד שצופה קדימה בעיניים נוגות. אלא, שנראה כי אין כוונת העבודה לראות דווקא בחייל זה את הקורבן שבדרך. שדומה, כי כל חיילי הסעודה הם קורבנות פוטנציאליים, ובעבור כולם עלולה הסעודה להיות "סעודה אחרונה".  בה בעת, בהיות הצילום אחד מסדרת צילומי "החיילים" של עדי נס, אין להתכחש למסר ההומו-ארוטי הסמוי הנרמז בחברותא חינגאית זו של זכרים צעירים. ואגב חינגא, יוזכר המיצג בן השעה שיצר , סאטירה "פליניית" גרוטסקית על גרגרנותה הבולמוסית של חברת השפע (צילום: שרון גלזברג). שי עיד אלוני ב- 2007.

שי-עיד-אלוני_הסעודה-2_p-500x195.jpg

  שולחן נוסף של קורבנות היה המיצב, "שולחן ערוך", שהציגה עופרה צימבליסטה ב- 1992 במוזיאון ינקו-דאדא בעין-הוד (תערוכת "פיסול כתיאטרון", אוצר: סורין הלר). שולחן צר וארוך (3.30 מ'), מוקף בעשרה כיסאות, נשא עליו מפה יצוקה, מופשלת בחלקה ועליה כלי אוכל ערוכים רק בחלקם לתשעה איש. עשרה הכיסאות נשאו בראש גבם תבליטים יצוקים של ראש גבר מעוות-פנים ומעליו מספר אישי. עתה, כבר היה ה"שולחן ערוך" "סעודה אחרונה" של קורבנות, חיילים שנפלו בקרב, מעין פרק ב' לצילום "הסעודה האחרונה" שיביים עדי נס ב- 1999.

ב- 1997 הציג גליה גור-זאב בגלריה "הקיבוץ", תל-אביב, תערוכת צילומים בשם "שולחן", שלא היה כי אם שולחן-סעודה של בני משפחה נעדרים. ב- 2002, בתערוכת "סדר" שהציגה ב"סדנאות האמנים", שב השולחן להתגלות כמוקד של היעדרות: סימון של שולחן חצה את הדמויות במרכז הצילום, כאשר כל דמות צולמה בנפרד על רקע שחור והצילומים חוברו למערך אחד של משפחה היושבת סביב שולחן באירוע משותף. "זהו תאור של ארוחה משפחתית שלא התקיימה", אמרה גליה גור-זאב.[2]

גלי-גור-זאב_שולחן_p.jpg

 

[1] סוגיית אכילה זו של הלחם בפסח העסיקה חוקרי דת, ואלה פתרוה בהפניה חוזרת ל"מתי" כ"ו, 17 – "ויהי בראשון לחג המצות", ובעיקר, בהצבעה אל ההבחנה במקור היווני בין לחם תופח (מהשמרים) לבין לחם בלתי תופח, הוא המצות. הלחם שאכל ישו היה אפוא מצה. יש, לעומת זאת, שטענו (בהסתמך על "יוחנן", י"ח, 28) שבעצם, אין מדובר בליל הסדר.

[2] מירב שין בן-אלון, "דיבור לא סופי על סוף", "מארב" – כתב עת מקוון, 30.5.2009.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s