קטגוריות
אמנות יהודית

מולטי-גדיא [ג]

                             מולטי-גדיא [ג]

 

בפרק שלישי ואחרון זה של מסענו, בן כמאה השנים, אל ה"הגדות של פסח" האמנותיות בישראל, 2020-1917, נסקור את ציורי ההגדות שנוצרו כאן משנת 1954 ועד היום. יובהר כבר עכשיו מה שהנחה, למעשה, את הסקירה עד כה: בהכרח, מדובר ביצירות נבחרות, כלומר – היו וישנן הגדות מצוירות נוספות ורבות, שלא נכללו במבחר השרירותי של החתום על סדרת המאמרים. כך, לדוגמא, בחרתי שלא להתמקד ברישומי ההגדה הסתמיים למדי של אריה אל-חנני מ- 1930, כשם שלא אתמקד להלן בהגדה שאיירה האמנית הפלאית, מיטבאל, ב- 1999 (הוצאת "אבן-חושן", רעננה) – ובה עשרות מיניאטורות המאוכלסות בעולמות קסומים ופנטסטיים של פרחים מרהיבים, ציפורים אגדיות, נופים אידיליים וכו'.

 

untitled.png

ב- 1954 יצר יעקב וכסלר "הגדה של פסח", שראתה אור בהוצאת "הצבי", תל אביב, עם טיפוגרפיה מעשה ידי ר' שמואל בן-ברוך, סופר סת"ם (אחרית-דבר: חיים גמזו). כפי שסיפר בן-האמן, איתמר וכסלר, "בשנת 1952 פנה גמזו […] אל וכסלר […] והציע ליצור הגדה של פסח בפורמט אלבומי, […] הגדה שתהיה יצירת אמנות ותבטא את מהותה ואת חזונה של המדינה שזה עתה קמה."[1] וכסלר, ששלט בטכניקות הדפוס האמנותי בזכות לימודיו בהמבורג שבגרמניה, קודם לעלייתו ארצה ב- 1933, התאים מאד למשימה, מה גם שנחשב כאחד האיכותיים שבציירי "אופקים חדשים", לבטח על-ידי גמזו, שכתב בנספח להגדה:

"…אין צורך לומר, שעתה עם קום מדינת ישראל, נוספה להגדה נימת אקטואליות, משום הזכות הגדולה שזכינו, בימינו, לצאת מעבדות לחרות ולקיבוץ גלויות על אדמתנו […]. מאד ייתכן כי זוהי ההגדה הראשונה שיש בה משהו ישראלי מיוחד, מין פשטות ארצית, מין בריאות מעודנת, מין אופטימיות שאנו רוצים להאמין כי היא מהווה אחד היסודות החשובים ביותר שבתהליך התחדשותנו, השתרשותנו בארץ קדומה צעירה זו. […] צבעיו [של וכסלר] מזדהרים בגוני פסיפס משובץ כדבעי ומקרינים מעין אור פנימי המצוי באילומינציות ישנות, ועם כל זה יש ביצירתו האמנותית הדים נאמנים לצלילי גוניו של הציור המודרני."

 

29 איורי ההגדה של וכסלר צוירו על-ידו בשבעה צבעים (שלא כמקובל באופסט: ארבעה צבעים) הישר על לוחות הדפוס. ואכן, בנאמנות לצווי הציור המופשט, ויתר וכסלר על פרטים באיוריו, השטיח אותם עד תום וניסח מין פיגורטיביות מופשטת, אשר, בה בעת, סוגננה בגראפיות ברוח התחביר החזותי ה"עממי", שאפיין בשחר שנות ה- 50 את הביקוש אחר "סגנון ישראלי". מכאן גם זיקת-מה לשפתם האמנותית דאז של ז'אן דויד, משה פרופס, אהרון כהנא ועוד. יצוין: ציורי ההגדה של וכסלר נמנעו מפרשנויות סמליות, בה במידה שנמנעו מפרטים היסטוריציסטיים – יהודיים או ישראליים. רק הסיום – "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" – מוכיח אחדות עבר והווה לאומיים בדימויים הארכיאולוגיסטיים של האריה ומנורת שבעת הקנים. הציור הטריפטיכוני המלווה בסוף ההגדה את חזון אחרית-הימים (על-פי הנביא עמוס) מאשר זיקה כלשהי למונומנטאליות ולאידיאליזציה של העמל שבציורי יוחנן סימון דאז. ככלל, הצבעוניות באיורי וכסלר להגדה עליזה ונוסכת אופטימיות בקוראי ההגדה בישראל הצעירה.

 

                          

       *

a_ignore_q_80_w_1000_c_limit_1.jpg

שמואל בונה כתב וצייר את ה"הגדה של פסח" ב- 1967, אך זו ראתה אור ב- 1968 (בהוצאת "שקמונה" חיפה), כרוכה בכריכה מגולפת בעץ (בידי האמן). לימים, ב- 2013, 14 שנים לאחר מות בונה, תפורסם מהדורה חדשה של ההגדה מטעם "עמותת שביל" להנצחת מורשת בונה.

 

נפעם מניצחון ישראל במלחמת ששת-הימים, הקדיש הצייר החיפאי – מי שאישר ביצירתו עיסוק חוזר במסורת היהודית – את מפעל ההגדה שלו לחוויה המשיחית-לאומית. כך, שער ההגדה – שהוגדרה על-ידי האמן כ"הגדת ירושלים" – מוסגר במילים "לחרות ירושלים" (המילים "ירושלים השלמה" מוגדלות על שני עמודים אחרים); הר הבית, כשני המסגדים הידועים המוקפים חומה (כולל, כמובן, הכותל המערבי), חוזר בציורים, פעם אחר פעם; רעיון המשיחיות שב ומבוטא בדמותם של המשיח הרוכב על האתון הלבנה, או בדמות דוד המלך (המרחף עם כינורו מעל הר-הבית ומסגדיו), או בדמות אליהו הנביא; בית-המקדש מצויר לא אחת; תרועות שופר בפי מלאכים חוזרות ו"נשמעות" באיורים. הוא שאמרנו: תחושת משיחיות לאומית.

 

ציורי ההגדה של שמואל   בונה צוירו בצבעי מים, גואש ודיו. לבד מנאמנות לדימויים מסורתיים יהודיים לדורותיהם (מימי-הביניים ואילך), המשיך בונה במסלולו האמנותי של עיצוב דמויותיו בסגנון איקונות ביזנטיות (המגמה בהשפעת ז'ורז' רואו). הפיגורטיביות האקספרסיוניסטית נוטה לפרימיטיביזם ועממיות, ובאחד הציורים (איור ל"ברוך אתה […] ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה…") ייצג אידיליה כפרית

מסוג האידיליות הפרימיטיביסטיות שגם אותן צייר לא אחת.

 

                               *

 

a_ignore_q_80_w_1000_c_limit_001.jpg

בשנת 1982 פרסם נפתלי בזם את "הגדה של פסח", אלבום גדול-מידות בהוצאת י.מינצר, תל אביב ובעיצובו הגראפי של אלעזר גלעד. ציורי בזם ליוו את כתיבת הסת"ם של משה מרדכי בן-דב. מזה שלוש שנים, שבזם שב ארצה לאחר תקופת אבל קשה בפאריז (בעקבות מות בנו ב- 1975 בפיצוץ בכיכר-ציון שבירושלים), כשהוא נושא באמתחתו שפה ציורית חדשה, רווית אופטימיות:

"כעומק התהום של כאב-השכול […], כן האמונה בהתחדשות ובחיים שנָשבה מהבדים הבהירים שצוירו עתה. […] וכשהוא כמו מתאחד עם הציור הארצישראלי המוקדם משנות העשרים, חגג בזם מרחבי גבעות רכות, ארוטיות ב'חמוקיהן' (גבעות וסלעים עגלגלים תופחים כעכוזים, כבְטָנים וכשדיים), חינגא של מרחבים הטובלים בתכלת-שמים והמצפים למתיישבים יהודיים הבאים לטעת בהם אוהלם, סוכתם וביתם […]. נופי פריון, בהם מתיישבים יהודיים מסורתיים (האישה, על-פי-רוב בהיריון) מָָפרים את האדמה הצחיחה…"[2]

 

 

אלה הם הציורים שנשא נפתלי בזם גם ל"הגדה של פסח" שלו. פרטים מציורים אלה הוגדלו ושימשו רקע לפסוקים ומילים מההגדה, כאשר לאלה הוסיף הצייר ציורי שמן ורישומי דיו חדשים, ואלה ייצגו בפיגורטיביות "בזמית" (שילוב של איקוניות וגרוטסקה) את בני המשפחה המסבים לשולחן הסדר לרקע גבעות ומתחת לעץ, או פולמוס של יהודים דתיים, או את סבלם של העבדים העבריים (עדיין במתכונת דמויות יהודיות אורתודוכסיות, משמע – שלאחר קבלת התורה בסיני…), או את עשר המכות, או את כוס-אליהו והגעתו לפתח הבית, או יהודי מסורתי הנושא בידיו גדי לשחיטה ("ובכן ואמרתם זבח פסח"), או שלשלת חד-גדיא (במבנה של שלבים אנכיים, מלמטה כלפי מעלה), ועוד.

 

                               *

d151-768x799.jpg

את "הגדת אליהו" צייר אליהו (אריק) בוקובזה בשנת 2014, השנה בה הוצגו ציורי ההגדה בתערוכה ב"מוזיאון בר-דוד" שבקיבוץ ברעם. 60 הציורים צוירו בין 2009-2008 בצבעי מים ודיו יפני על נייר, עת מכולם נושבת רוח היתולית וכשלאורכם "מככב" בן-דמותו הקבוע של הצייר, מין היבריד סמי-קריקטורי של מבוגר-ילד (משופם ומזוקן…). בוקובזה אינו חדל להשתעשע: חד-גדיא שלו מבותר ומשופד על גריל; הכלב והחתול מ"חד-גדיא" מופיעים כצמד חברים טובים שהגיחו ישירות מסרט אנימציה של דיסני; "שמונה ימי מילה" מאויר בדמות גיבורנו העירום האוחז במספריים אדירות המכוונות לאברו; "עשרה דיבריא" מאויר עם אותה דמות קבועה, שעקודה לאורכה (בבחינת הכבלים שכופים עלינו החוקים); יציאת מצרים מיוצגת על-ידי שש נשים בלבוש מוסלמי אולטרה-אורתודוכסי הגוררות, לרקע פירמידות, עגלה ועליה עגל הזהב; הבן הרשע (מ"ארבעה הבנים") מופיע בדמות ניאו-נאצי קרח (כרבולת-שיער זעירה לקדקודו), בעל כתובות-קעקע, פירסינג, גופיה אדומה עם דימוי של גולגולת, ואָלַה כבדה בידיו…; וכו'.

 

                               *

יציאת מצרים.jpg

את מסענו נועל שי אזולאי, שה"הגדה של פסח" שלו ראתה אור ב- 2020 בהוצאת כתב-העת הניו-יורקי-יהודי, "טאבלט". אזולאי שיבץ ב"הגדה", שבעברית ובאגלית, כ- 20 ציורים (בצבעי שמן ובדיו על נייר) מתוך כמאה שנוצרו לאורך שנה וחצי. ציוריו מאיירים את הטקסט בשפתו האמנותית הפרדוקסאלית של האמן – שילוב של פרימיטיביזם ו"תמימות" וירטואוזיים, המטובלים בחוש הומור. כך, אקוורל-דיו בנושא ביעור חמץ מייצג שלוש צלליות של יהודים האוחזים נר ענק, נוצה אדירה ומטאטא גדול. ציור כרפס הפך לפיגורה/שמלה ירוקה הניצבת בגאון בטבור קערה. ציורי ההגדה של אזולאי נחלקים לציורים צבעוניים, הממלאים את מלוא-העמוד, ולדימויים מיניאטוריים המלווים את פסוקי ההגדה. גם אלה האחרונים מאופיינים בתחביר החזותי הנ"ל ובהומור: שמונה אנשים אוחזים במצה גדולה מכל עבריה, כמי שמחזיקים יריעת בד לקליטת קופץ מקומה עליונה. או: הדלת הנפתחת לאליהו (תחת השלט – "ברוך הבא אליהו") מגלה ריק… או: סיום טקסט ההגדה (רגע לפני השירים) באקוורל-דיו המייצג מסיבת ריקודים בסגנון דיסקוטק…

 

מרשימים במיוחד הציורים הצבעוניים הגדולים יותר, כגון ציור יציאת מצרים: מרחבי הישימון האדיר נפרשים תחת שמים בהירים, שעה שבקדמת-הציור צועדת שיירה צפופה מאד של מסמני-אדם מיניאטוריים. או: "מובייל", פרגוד-שרשראות, שלאורכן תלויות מיניאטורות של ראשי יהודים, לוגמי יין ואחרים, ופירמידות, ובקבוק, ונחש וכו'. או ציור ארבעה הבנים: בעצם, ארבעה דיוקנאות שאין להבחין בהם רשעות, חוכמה, תום וכו' (בציור באותו נושא, שלא נבחר להגדה, חיבר אזולאי את ארבעה ראשי הבנים ליחידה אחת). או: ציור מכת החושך: משטח כחול-אפל, שמתוכו בוקעות המוני עיניים כנגד יד האוחזת בנר דולק.

 

בשונה משאר ציירי ההגדה, שאותם פגשנו לאורך טרילוגיית המאמרים, שי אזולאי הוא אמן שומר מצוות. גישתו ל"הגדה של פסח" כמוה כגישתו אל ציוריו בנושאי תנ"ך, קרי – כיבוד מסורת יהודית. אפשר, שהדבר מסביר את הימנעותו בציורי ההגדה  מהיסחפות לפנטזיות אבסורדיות, מהסוג המוכר מציוריו ה"חילוניים".

 

                             *

בשעה טובה, סיימנו את המסע. לשנה הבאה בירושלים הבנויה. ואולי אפילו בתל אביב.

 

 

[1] מתוך: אתר הבלוג "עונג שבת" (עורך: דוד אסף).

[2] גדעון עפרת, "נפתלי בזם", אבן חושן, רעננה, 2005, עמ' 76.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s