קטגוריות
אמנות יהודית

מולטי-גדיא [ב]

                             מולטי-גדיא [ב]

 

ב- 1925 עיצב זאב רבן, מהמורים המרכזיים ב"בצלאל", "הגדה של פסח", שלא ראתה אור מעולם [נסייג: ב- 1977 הוציאה הוצאת "סיני" התל אביבית "הגדה של פסח" עם איורים אקלקטיים של רבן, חלקם גרסאות ליתוגרפיות לאיורים מ- 1925 וחלקם ציורים מאוחרים של רבן משנות ה- 60. בין אלה האחרונים, צביעה ססגונית של ציורי "עשר המכות", שב- 1925 נותרו בגוון מונוכרום-סֶפְּיה בלבד]. האיורים והציורים המלווים צוירו בצבעי מים, והם שילבו בטקסט תמונות מקראיות הקשורות להגדה: "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו" (מרים מתבוננת במשה שבתיבה), אברהם ושלושת המלאכים, הברית בין הבתרים, בת פרעה על גדת היאור, משה מכה את המצרי, משה והסנה הבוער, משה ואהרון בפני פרעה, חלום יעקב, מאבק יעקב והמלאך, ועוד. בנושא ההגדה של רבן, קראנו:

"ב- 1924 שהה רבן במצרים חודש ימים לקראת איור ההגדה של פסח. השפעתו של כתב-החרטומים המצרי ניכרת במתווה שיצר עבור דף השער. הטקסט הראשי נכתב ביד על-ידי סופר סת"ם, הודבק על קלף וקושט בידי רבן בסלסולי אותיות. תמונות עלילות-דרמטיות על-פי-רוב, למשל בתיאור אברהם ושלושת המלאכים. בתיאור הטקסים הדתיים מעמיד רבן חיץ בין ממלכת השמים לממלכת הארץ באמצעות עננים. […] יוצאי דופן בהגדה הצבעונית הם איורי הסֶפְּיה בגון חום-אדמדם לעשר המכות,המשקפים את רתיעתו של רבן מאלימות שניכרת גם ביצירותיו האחרות."[1]

IMG_20200406_124616.jpg

 

ב- 1925 – שנתיים אחרי :"שיר-השירים" – היה זאב רבן בשיא גיבוש שפתו האמנותית, זו הממזגת ריאליזם אקדמי באידיאליזציה, נטייה "גוטית" (להארכת דמויות אוריינטליות: וראו, למשל, דמותה של מרים הצופה בתיבה השטה), משקעי יוגנדשטיל ואורנמנטיקה. כך, בדפי ההגדה, "קדש" ו"הבדלה", לדוגמא, נמצא את דמות המלאך המרחף ("שש כנפיים לאחד") בסגנון יוגנדשטילי, ומתחתיו דימויים ריאליסטיים-אקדמיים של יהודי מקדש על היין או מקיים טקס הבדלה עם בנו. ענפי גפן משתרגים באורנמנטיות יוגנדשטילית סביב הדימויים הללו. בדף אחר – "ברוך שומר הבטחתו לישראל" [ראו התצלום לעיל], דחס רבן מסביב לטקסט שלוש תמונות צרות – שתיים אנכיות ואחת אופקית – עקידת יצחק, ברית הבתרים וביקור שלושת המלאכים – כך שייצוג הפיגורטיבי-אוריינטליסטי לבש הוא עצמו אופי קישוטי במו דחיסת הדימויים.

 

איורי ההגדה של רבן ספוגים בהווי עדות: דומה, שבציור "רבותינו! הגיע זמן קריאת שמע של שחרית", שילב האמן דמויות תימניות בסצנה האמורה להתרחש בבני-ברק מאות שנים קודם לעליית יהודי תימן… האנכרוניזם הנדון מקבל ב- 1925 צביון אקטואלי כלשהו, שעה שאת דמות ה"רשע" מבין ארבעת הבנים עיצב רבן בלבוש ערבי (לעומת הופעתם ה"יהודית" המובהקת של שלושה האחים האחרים, ששלושתם עם פאות). הומור קל ננסך בשידוך הבן "שאינו יודע לשאול" – ילד לבוש בטלית קטן – עם חמור…

 

*

ב- 1930 עיצב נחום גוטמן את "ההגדה של פסח" (הוצאת "אמנות", ארץ ישראל). גוטמן יצר שורה ארוכה של רישומים, ללא טיפת צבע, כולם מייצגים באנלוגיה גמורה את הטקסט וכולם חביבים ומלאי תום. אפילו ה"רשע" של גוטמן, האמור לייצג קלגס, אינו מאיים ממש, חרף חרבו המונפת. וכשמגיע גוטמן ל"ובנה ירושלים עיר הקודש…" – הוא מייצג תמונה של חגיגה עירונית בירושלים דמיונית לחלוטין, עם מנוף, עמוד חשמל, ארובת מפעל, המונים העושים יד אחת במלאכת בניית חומה, אחרים העובדים בגן-ירק, אפילו מטוס החולף ממעל… נזכיר: עסקינן בחודשים ספורים אחרי פרעות תרפ"ט, שכמו ולא התחוללו מעולם על פי רישומי ההגדה הנדונה. כי ברישומי ההגדה של גוטמן, אליהו הנביא מגיע בדמות יהודי קשיש (כך ברישום שעל כריכת ההגדה), ורק ב"שפוך חמתך" רשם הצייר יד מוחצת דרקון בעל שלושה ראשים (אבל, אף הדרקון מזכיר אגדות ילדים יותר משמעלה משקעים היסטוריים-טראגיים). ניתן לומר, שההגדה על-פי נחום   גוטמן שחררה עצמה מלקחי ההיסטוריה היהודית והארצישראלית, שלהם דווקא הגיב האמן באיוריו, שנה אחת קודם לכן, ל"אור זרוע" מאת יעקב הורוביץ[*] .

0010635_-1930.jpg

 

לא כן שאול (סול) רסקין, הצייר האמריקאי היהודי-ציוני, שביקר מספר פעמים בארץ-ישראל, מאז שנות ה- 20,   והרבה לצייר את חלוציה, טיפוסיה המקומיים וכו' (את החלוצים נפגוש בהגדה שלו בתמונת "הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו"). את ה"הגדה של פסח" עיצב רסקין בניו-יורק, ב- 1941, כמעט כולה רישומים ריאליסטיים בשחור-לבן. בתור מי שהכיר היטב את ארץ-ישראל מביקוריו כאן, תמונות ירושלים של רסקין משקפות את הנוף לאשורו. אלה הם ימי מלחמת העולם השנייה, אך לא נאתר ברישומי ההגדה של רסקין כל אות לנאצים ו/או למצבם של יהודי אירופה (אפילו ה"רשע" של האמן הוא קלגס רומי זדוני, ללא כל מסמן אריי). עם זאת, ציוניותו הנלהבת של האמן גרמה לו לשוב ולייצג את משה רבנו (באותם רישומים שבהם שמר האמן על עקביות ה- sequence) בדמות העשויה להזכיר את קלסתרו של תיאודור הרצל. בפרט, בולטת הזיקה בתמונת משה המנהיג את בני-ישראל בעת חציית ים-סוף. לצד הריאליזם העשוי היטב של רסקין (ריאליזם "קולנועי"לא-במעט, הממחיש את הדרמטיות של האירוע המיוצג ונוסך בו דינאמיות), שלעתים מסוגנן על הדף במבנה מפותל, ייצוגי הפן המיתי של ההגדה נעים בין ריאליזם לבין על-ריאליזם: להבות הסנה הבוער הופכות לכנפיים, איור "בזרוע נטויה" מייצג זרועה אדירה במרומים, נס-ים-סוף מתרחש מתחת לאש שמימית גדולה. רישומים ריאליסטיים של יהודים אורתודוכסיים אשכנזיים וספרדיים לחילופין מככבים לאורך ההגדה של רסקין, מבלי לסתור רישומים השומרים נאמנות לפיסול מצרי קדום (כך, למשל, בייצוג פרעה בדמות המלך מר-אנ-פתח, כפי שרשום/חקוק על רישום כס "מלך מצרים").

IMG_20200406_124549.jpg

 

אחרונה בהגדות, שבהן נעיין בפרק ב' זה של מסענו, היא זו שעיצב אריה אלואיל והוציא לאור ב- 1956 בהוצאת "סיני". אנו מכירים את אלואיל כצייר בעל נטיות לאומיות חריפות וכמי שאייר ברישומים את החוברת "לחג החירות תש"ח: פרקים למסיבות פסח", כמו גם כמי שאייר בחיתוכי עץ (עם עיבודי דיות סינית וטמפרה) אכספרסיוניסטיים את "הגדה של פסח לחיילי צבא הגנה לישראל" (1949) וגם פיתח יכולת קליגרפית בעיצוב הכתב. אלבום ההגדה המפואר שפרסם ב- 1956 כולל רפרודוקציות של ציורים קירוניים מונומנטאליים, שנוצרו במקור למועדוני חיילים במלחמת העצמאות.[2]

 

ציורי ההגדה של אלואיל נעים בין אידיליות שטופות אור אביבי ברוח בונאר (ההגדה פותחת בתפנים שולחן-הסדר, המגלה מאחור חלון פתוח וחקלאי החולף עם סל תפוזים על שכמו. התמונה המסיימת את ההגדה מייצגת בוורוד, תכלת וצהוב-חום נערה נושאת סל פירות ולצדה גדי, וברקע – נוף העמק הפורה) לבין תמונות קודרות מאד של יהודים בשואה המנוסחות בריאליזם אקספרסיוניסטי עתיר טראגיות. לאלה האחרונות שייכת תמונת מורדי גטו ורשה, או תמונת שיירת פליטים לרקע עיירה העולה באש וכנגד ישיש יהודי הלופת ספר תורה. הדי מלחמת העצמאות וגבורת החיילים העבריים משולבים לאורך ההגדה: חייל מטיל רימון-יד מוקף באותיות "דצ"כ, עד"ש וכו'; חייל פלמ"ח מיוצג עם כובע-גרב ומכנסיים קצרים ותת-מקלע "ברן" בידו; חייל אחר, קסדה לראשו, מחזיר ארצה את מנורת שבעת-הקנים שנשדדה בידי טיטוס; וכו'.

IMG_20200406_124603.jpg

 

אלואיל אינו בוחל באנכרוניזם שיבטיח את הלהט הציוני שלו: יעל, שערפה את ראש-סיסרא, לבושה כחלוצה במכנסיים כחולים קצרים וחולצה לבנה קצרת-שרוול. משה – בדומה לפטרוס הנוצרי – מקבל מפתח ממרומים (המפתח לכנען?) שעה שחייל עברי קורס על רובהו. לפיגורטיביות של אלואיל פנים שונות: לעתים, היא לובשת צורת אנדרטה (כך בייצוג יוכבד הכורעת על גדת היאור בסמוך לתיבת משה, שבמקום כרית צוירו לוחות-הברית לראשו…). מנורת שבעת-הקנים מורכבת כולה כ- tableau של דמויות עבריות לדורותיהן (רישום של מנורה זו בדיוק פורסמה כבר ב- 1949 ב"הגדת פסח של צה"ל").

 

 

[בפרק הבא והאחרון: עיון בהגדות המצוירות של יעקב וכסלר, שמואל בונה, נפתלי בזם, אליהו בוקובזה ושי אזולאי]

 

 

[1] בת-שבע גולדמן אידה, "זאב רבן: סימבוליסט עברי", מוזיאון תל אביב ויד יצחק בן-צבי, תל אביב וירושלים, 2001, עמ' 121.

[*] גדעון עפרת, "נחום גוטמן: חידות 'אורר זרוע' ופתרונן", בתוך אתר המרשתת הנוכחי, 21 בדצמבר 2010.

[2] גליה בר אור, "אריה אלואיל: אות, דמות, נוף", המשכן לאמנות, עין-חרוד, 2015, עמ' 125.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s