קטגוריות
אמנות יהודית

מולטי-גדיא

                 מולטי-גדיא: 3 מאמרים לפסח [א]

 

פה ושם, לא פעמים רבות מדי, נדרשו כמה מאמני ישראל ל"הגדה של פסח". סקירה של דוד שפרבר בנושא זה פורסמה ב"ערב-רב" עוד ב- 26 במרץ 2010. נזכיר בהקשר זה את עניינו הגדול של אריה ארוך (ב- 1955, 1966 ו- 1967) בהגדה, וב"הגדת סאראייבו" בפרט[1]; את טיפולה הסרקסטי והניאו-קונסטרוקטיביסטי-רוסי של זויה צ'רקסקי ב"הגדה של אאכן" (2004); את עיבודה של רות קסטנבאום ל"הגדת הציפורים" (גם נגיעותיו של מיכאל סגן-כהן בנושא); וגם את פרשנותו האקטואלית-ביקורתית של לארי אברמסון (2012) בנושא עינויי אסירים ביטחוניים ל"ויענונו" שמתוך ההגדה.

 

אך, מאחר שהנושא כבר נידון, כאמור, אבקש לעיין להלן בפן מרכזי לא פחות של טיפולים אמנים ישראליים ב"הגדה של פסח" והוא – איורים ל"הגדה", בבחינת נטילת חלק במסורת היהודית ה"מעשית". דהיינו, עיצוב ההגדה לשימוש בליל-הסדר. אכן, שורה ארוכה ונכבדה מאד של אמנים ישראליים התגייסו לעיצוב זה לאורך המאה ה- 20, מראשיתה ועד סופה. כל אמן נשא להגדה את שפתו ואת השקפותיו ההיסטוריות-לאומיות. על זאת אבקש לעמוד בשלושה מאמרים, שאותם אני מקדיש לזכרו של ידידי הנערץ, יוסף חיים ירושלמי ז"ל, מי שפרסם ב- 1975 בפילדלפיה את "הגדה והיסטוריה" (באנגלית), מחקר מונומנטאלי, הסוקר את תולדות ה"הגדה של פסח" באמצעות ניתוח רפרודוקציות מההגדות ההיסטוריות המרכזיות.

 

                                 *

ההגדה הראשונה שנידרש אליה היא זו שעוצבה בברלין בין 1917-1916 בידי יוסף בודקו, הגם שראתה אור בהוצאת לאוויט, וינה וברלין, לא לפני 1920. בודקו, יליד פולין (פלונסק), יצר בברלין, קודם לעלייתו ארצה (לשמש כמנהלו הראשון של "בצלאל החדש"), והתמחה בטיפוגרפיה ובהדפס, ו"אחד מניסיונותיו הראשונים לעצב אות עברית הוא הגדה של פסח מאוירת […] שעיקר ייחודה הם העיצוב הטיפוגרפי וסגנון האותיות הרישיות [מה שקרוי "איניציאלים"/ג.ע]."[2] בודקו שילב טיפוגרפיה עברית מקורית (המושתת על אותיות מהמסורת היהודית; לימים, "כתב בודקו") עם רישומים (תחריטים?) מיניאטוריים ושילב בין האותיות והדימוי באמצעות אורנמנטיקה פרחונית סבוכה. כך, כריכת ההגדה מאוירת במלבן מוזהב של אורנמנט משתרג, המקיף עיגול, בו מאירים כוכבים סביב צמד עצי דקל המסוככים יחדיו על גביע-קידוש גדול.

 

קרל שוורץ, מי שניהל באותה עת את המוזיאון היהודי בברלין (לימים, יהיה מנהלו הראשון של מוזיאון תל אביב), תיאר את ההגדה של בודקו בכותבו:

"[בודקו] מציג בפנינו את הספר היהודי המודרני הראשון. בהגדה שלו האותיות העבריות מיוצגות בפעם הראשונה כאותיות אינדיבידואליות, האותיות הרישיות שלו והקצוות עשויים על פי המסורת, אך בעת ובעונה אחת באמצעות אורנמנטציה אישית. הן [האותיות] מוגברות עד לנקודה של אפקטים תמונתיים עצמאיים והאיורים, שאינם גדולים מגודל בול, נכללים בצורה כה כישרונית עם הטקסט, כך שהכלל יוצר יחידה אמנותית מושלמת."[3]

יוסף בודקו 1917.jpg

 

חלק מאיוריו של בודקו להגדה לבשו צורה המזכירה כיסויי מצות בליל-הסדר. כך, האיור "ליל שימורים" נראה כמפית עגולה, ממוסגרת באורנמנטיקה יוגנדשטילית צפופה של ענפי גפן ובה המילים "ליל שימורים", שעה שמרכזה העגול מייצג את אוהל-מועד בלב אוהלי בני ישראל (במדבר סיני, תחת שמים זרועי כוכבים), שמקדקודו קורנות קרני המילים – "אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך". האיור ל"מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים…" הוא מיניאטורה מרובעת, במרכזה (המוקף, פעם נוספת, באורנמנטיקה דחוסה של ענפי גפן משתרגים) שתי טבעות טקסטואליות המקיפות בעוביים שונים את הטבור העגול, המייצג את משה ובני ישראל לקראת חציית ים-סוף.

 

גם האיניציאלים של בודקו שילבו אותיות ורישום פיגורטיבי, כגון פתיחת "חד-גדיא" במלבן המקיף את אותיות "חד", שסביבן מיוצג גבר בגלימה מזרחית תנ"כית מושך גדי. או פתיחת "הא לחמא עניא" בשני ריבועים ובתוכם האות "הא" והאות "אלף", בראשון רישום של איש בלבוש מסורתי היושב ואוחז במצה, ואילו בשני רישום של מצות ו"לחם עוני".

 

אך, לצד עירנותו למסורת היהודית, יוסף בודקו הברלינאי תפקד, בין השאר, כאמן בשירות התנועה הציונית. כמי שמודע מאד ביצירתו למתח גלות-גאולה, אייר את הפסוק "…שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו…" ברישום (תחריט?) של קשיש יהודי בלבוש אורתודוכסי ומעיל הפוסע בישימון שלג אינסופי וצרורו בידו – "היהודי הנודד". מנגד, כשאייר את "ובנה ירושלים עיר הקודש…", רשם (חרט?) יהודי המתפלל בסמוך לכותל המערבי. בודקו יגיע לירושלים רק ב-1934. שני רישומים אלה חפים מעיצוב טיפוגרפי או אורנמנטי, ובדומה לשאר רישומי ההגדה, הם מאשרים ריאליזם אקדמי. הפן התחבירי האחר של בודקו – זה האקספרסיוניסטי – נעדר מאיורי ההגדה ויעלה ביצירות האמן (בחיתוכי עץ, בפרט) לקראת 1920.

 

 

                               *

ההגדה השנייה, שנפנה אליה מבטנו, היא זו שעיצב יעקב שטיינהרדט בברלין בשנת 1921 (הוצאת פריץ גורליט, ברלין), לצד הטיפוגראפית המהוללת פרנצ'סקה ברוך. בדומה לבודקו, גם שטיינהרדט הוא יליד פולין (ז'רקוב), שהגיע לברלין ב- 1910 ללמוד טכניקות הדפס אצל הרמן שטרוק. אך, שלא כבודקו, שטיינהרדט אכלס את ההגדה שלו בעשרים חיתוכי עץ דרמטיים, שעובדו על פי תחריטים שיצר קודם לכן.[4] כל הדפסיו של האמן ליליים, החל מסילואטה של בתי עיר מתחת לשמי-כוכבים, שבהם מרחפת המילה "קדוש", וכלה בשלדו של מלאך-המוות המוכה ארצה לעת ליל בברקים שמימיים, שבטבורם אותיות שמו של הקב"ה. גם נס חציית ים-סוף התרחש, על פי שטיינהרדט, לעת לילה. עוד בולט בהדפסי ההגדה של האמן הדגש על דמות היהודי הקשיש בעל הקלסתר המזרח-אירופי. כי, ברוח כלל יצירתו של שטיינהרדט דאז, האדם המיוצג בציוריו, רישומיו והדפסיו הוא היהודי הפולני הבא-בימים, שאותו ראה האמן ברחובות ברלין ואשר אותו פגש בעיירת הולדתו, אליה שב לביקור. כך, נס חציית ים-סוף מגדיל מאד את דמות משה המוביל את העם, שעה שמשה נראה כאחד מאותם קבצנים "אוסט-יודניים" מרחובות ברלין. וכאשר מייצג שטיינהרדט את יעקב ובניו יורדים מצרימה, יעקב הוא ישיש יהודי נכה המובל בעגלה בידי בניו הזקנים אף הם…וכאשר מאייר שטיינהרדט את "…וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם" – הדמויות הזועקות לשמים האפלים כולן קשישים יהודים מזוקנים, בעלי אף יהודי מודגש. הפאתוס הטראגי, שבניגודי אור-חושך עזים מאד, בתנועת הזרועות הדרמטיות ובמבע העיניים המלודרמטי – הפאתוס הזה נח על כל הדפסי ההגדה הנדונה, כפי שנח על יצירת שטיינהרדט בכללה.

steinhardt-hagadah.jpg

משמעותי הרובד ההיסטורי-אקטואלי שפעפע שטיינהרדט לחיתוכי העץ של ההגדה. כך, למשל, הדפס "ארבעה הבנים", לצד גיל-העמידה של "הבנים" (גם זה "שאינו יודע לשאול" ואשר אמור להיות ילד, נראה כננס מבוגר), מאפיין את "התם" באמצעות כובע-ליצן, ואילו "הרשע" – שהוגדל מכל הרביעייה – מאופיין במדי חייל בצבא הפרוסי, קסדה לראשו וחרב בידו. יצוין, שכבר ב- 1919 עלה בגרמניה הקיסרית הקול הנאצי האנטישמי, ושטיינהרדט עונה לו בדמות הרשע ה"גרמני".

 

ב- 1920 יעקב שטיינהרדט כבר מגויס לתנועה הציונית, אך טרם עלה ארצה (רק ב- 1934 יגיע, במקביל לבודקו). בהתאם, נופי כנען הנשקפים פה ושם בהדפסי ההגדה אינם חורגים מהקלישאה של גבעות שוממות וקומץ עצי תמר. את ציונותו ביטא שטיינהרדט בהדפסי ההגדה בדמות המלך דוד, בו בחר כאיור לקטע תהילת המלכות האלוהית ("אין לנו מלך גואל ומושיע פודה ומציל ומפרנס ומרחם…"). שום רמז למלכות דוד לא נמצא בקטע הנדון, ואף על פי כן, הצבת המלך המנגן בנבל ("כינור דוד") על גג ארמונו לעת ליל – מלמדת על תקוות שיקומה ההיסטורי של מלכות דוד. בה בעת, דוד של שטיינהרדט הוא דמות טראגית-משהו: זהו קשיש מזרח-אירופי נוסף, שהכתר שלראשו עטור מין להבים ומבע פניו המיוסר מופנה לשמים אפלים.

 

סיכומו של דבר, "ההגדה של פסח" של יעקב שטיינהרדט רחוקה מלחגוג אביב ו/או לצהול בצהלת יציאת-מצרים. להפך, נחה עליה רוח תוגה (שלא משה מיצירתו של שטיינהרדט מאז הזעזוע שחווה כחייל במלחמת העולם הראשונה), שמגיעה לשיאה באיורי "חד-גדיא", שאינם אלא שרשרת של עונשים, טריפה ושחיטה.

 

[בפרק הבא: ההגדות של זאב רבן, נחום גוטמן, שאול רסקין ואריה אלואיל]

 

 

.

[1] גדעון עפרת,"בספרייתו של אריה ארוך", בבל, תל אביב, 2000, עמ'  .

[2] אליק מישורי, "לצייר בעברית", עם עובד, תל אביב, 2006, עמ' 62.

[3] Karl Schwartz, Jewish Artists of the 19th and 20th Centuries, Philosophical Society, New-York, 1949, p.110.

הציטוט מובא על-ידי אליק מישורי בספרו, שם, עמ' 63-62.

[4] זיוה עמישי-מייזלש, אחרית דבר ל"הגדה של פסח" של יעקב שטיינהרדט, דביר, תל אביב, 1979, ללא מספרי עמודים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s