קטגוריות
מודרניזם ישראלי

ולבסוף, אורי אליעז

 

 

נמנענו ממנו בהתמדה עיקשת. הנחנו לו לצייר ולפסל בביתו שביפו העתיקה, מבלי שגילינו בו כמעט כל עניין. עשרות על גבי עשרות שנים. אפילו מהמכירות הפומביות חמק; גם בגלריות של תל אביב לא נכח. וראו זה פלא: ללא שמץ מרירות ורטינות, השלים אליעז עם מצבו זה וכל שביקש הוא להמשיך וליצור בשלו ולעצמו ובשקט. גם אני, אודה, בעוונותיי המצטברים, נמנעתי. ואם בשולי זיכרוני הבהבה מדי עת נורת אורי אליעז (ובפרט, במהלך השנתיים האחרונות, משהגיעו פניות מצד מספר ידידים/חסידים של האמן), הקפדתי לכבותה. סברתי, שה"דחלילים" ה"אליליים" שלו, אותם אסמבלאז'ים, הבנויים מחומרי-מצַאי משומשים ומִתְבלים בעץ ובמתכת, אינם מתעלים מעל ליצירתיות חביבה על גבול ה"ארט-ברוט". וגם כשיואב דגון הציג ב- 1987 את הפסלים הללו במה שקרוי היום "מוזיאון הרצליה", נותרתי מרוחק. והציורים? אודה ואתוודה: אף הם לא נטלו אותי הרחק מהחן הדקורטיבי שאיבחנתי בהם. לאחרונה, אצרה ורדית גרוס ב"ארטפורט" תערוכה קבוצתית ובה סביבה דחוסה-"ממוחסנת" של 60 מהבובות/דחלילים/טוטמים/פסלים של אליעז, ולא טרחתי להגיע. הסתפקתי בתצלומים. ורק עכשיו, לאחר שישראל פיילר שלח לי סרט בן 18 וחצי דקות, שיצר על אורי אליעז ואמנותו, רק עכשיו – כשהאמן כבר נושק ל- 90 וגופו אינו כתמול-שלשום, אף כי רוחו בהירה ומחודדת ואישיותו כובשת – אני מואיל להתרצות ומבין, ששומה עלי לעשות מעשה ולתקן דרכיי.

 

כי אורי אליעז (1931- ), אמן אינדיווידואלי, עצמאי ואחר ככל שהינו, בהחלט ראוי להימנות על פלג הציירים, בו אני ממקם את שמואל בונה, דוד משולם ויוסל ברגנר, בין השאר; ואפילו קרבת-מה לנפתלי בזם אני מוצא ביצירת אליעז (ואיני שוכח, שב- 1953 שימש בזם כמורו, לצד יעקב וכסלר, בקורס לציור בגבעת-חביבה). ולא, לא משום שתגלו ביצירת אליעז עניין בשואה, בגלות, בעקירה, או בטרגדיה אישית-משפחתית; לא, אלא רק משום תחבירו האיקוני-ביזנטי, המרחב החלומי-הפיוטי, שמץ העממיות, התיאטרליות והזיקה המסוימת למארק שאגאל. והרי, את סך האפיונים הללו שייכתי, בשעתו ("מושג", מס' 5, 1975) למי שכיניתי "אמני הציור הציוני". אך, אמהר להבהיר ולהדגיש: ציורו של אליעז אינו "ציור ציוני", כי אם ציור אישי מאד, שכל-כולו בסימן הערגה לאהבה והרמוניה.

 

ב- 1947 הספיק ללמוד מספר חודשים ב"בצלאל" בטרם פרצה המלחמה (אותות "כתב-היד" של יוסי שטרן ואיזידור אשהיים, מוריו ב"בצלאל", יאותרו ברישומיו). אך, למעשה, אורי אליעז – כדבריו – אוטודידקט. בנו של המשורר והמתרגם הנודע, רפאל אליעז ("רומנסרו צועני" של לורקה, בתרגומו, מלווה אותי שנים ארוכות. ואת "זמר אהבה לים" שלו איני חדל לנגן בפסנתר), היה חבר קיבוצים שונים ואף שימש בנחשון רועה-צאן (את הכבשים ואת הרועה תמצאו לא אחת בציוריו, ראו להלן), ומאוחר יותר – בחיפה – אייר ספרי ילדים ואף עיצב תפאורות בתיאטרון העירוני. האם מכאן משיכתו לתיאטרלי, לדימויי מופע ול"בובות"?

 

ב- 1963 וב- 1965 הציג תערוכות-יחיד ראשונות ב"צ'מרינסקי" היוקרתית שבתל אביב, אך הֶמְשֵכן, ברובן, בגלריות שוליות ביפו, ערד ובבאר-שבע. הרחק ממרכז הזירה. מאז שלהי שנות ה- 80 כמעט שחדל להציג ורק הסתגר בביתו שביפו העתיקה, תוך שגודש את חלליו בהמוני ציורים ופסלים, הנעים בסגנונם בין פיגורטיביות (סמלית ופיוטית, לא אחת) לבין הפשטה (גיאומטרית). ומבלי חשש מדקורטיביות. האם – בעדינותו – חרד מכוחניות העולם שם בחוץ? שמא חשש מהתמודדות?

 

עכשיו, אני מתבונן ביצירותיו של אורי אליעז מתוך "תא-קורונה" שלי ובזכות סרטו המרתק של ישראל פיילר. תחילה, אני מבודד מה שנראים לי כציורים מוקדמים, שנות ה- 50 אני מניח, הללו הריאליסטיים יותר והטובלים בצהוב עכור: הנה, ציור אישה יושבת, מסבה בצדודית לשולחן, בידיה קנקן, ראשה שחוח. ציור עשוי היטב, נוטה לריאליזם ומלנכולי, גווניו נעים בעיקרם בין צהבהב לירקרק, ותפיסת האור "רמברנדטית"-משהו.   והנה ציור ריאליסטי-מלנכולי נוסף (באורח נדיר מצוין בו התאריך 1955), שצויר במהלך שהייה קצרה נוספת ב"בצלאל": תנור-פחמים, שרפרף וקומקום. עדיין צהבהבות (מהולה בירקרק-אדמדם), עדיין הרוח המתכנסת.

 

בהדרגה, הריאליזם פינה מקומו ליתר אכספרסיוניזם מתון, דוגמת ציור גֵז הטבול בהרבה צהוב ולבן. או ציור צהוב נוסף בסימן המרעה והצאן: ציור עגול, בתחתיתו שרוע הרועה באל-גוון לבן, באמצע – במאוזן – שורת כבשים, ולמעלה – ראש איל. אך, יותר מחוויה אידילית/פסטורלית של רועה-הצאן, נושא הילדים חדר לציורי אליעז: שני ילדים רוכבים על אופניים תלת-גלגליים, או ילד וילדה חזיתיים (פרח בידו, זר או שרשרת בידה), או נער מסב לשולחן עגול ומצייר, וכו'. הילדות כמרחב של תום, אך גם של תוגת-מה. ולפיכך, תמיד, שלטון הצהוב העכור, תמיד המלנכוליה, חרף הבהירות.

 

אני מתרשם, שבמהלך שנות ה- 60 התרחב אופק נושאיו של אורי אליעז, שעה שהאישה תפסה מקום מרכזי: הנה, ציור האם והבן, בו מעוצבת האישה כדמות מאדונה, בעוד הבן שרוע בזרועותיה בנוסח ציורי "פּיאֶטה" קלאסיים. או, ציור שלוש נשים בעיר: הנשים בקדמת הבד, גבוה מעליהן בנייני העיר כמֶחְבּר גיאומטרי-מופשט הנגוע בדקורטיביות. ועדיין, שפת הייצוג שטוחה ופרימיטיביסטית ונוטה לצהבהב. או ציור אישה עירומה ושור: האישה חזיתית, במרכז, נענית על-ידי השור האופקי, עבודת המכחול דינאמית וצפופה והיא צובעת גוונים פסטליים בתכלת-לבן-ורדרד-ירקרק. אכן, גם לוח-הצבעים של אליעז מתחיל לפרוץ את גבול הצהבהבות לטובת יתר עושר פסטלי-רך וענוג. ציורו מאשר יתר חושניות, יתר חיוב חיים.

 

עתה, לרקע הפרק החיפאי של אליעז, החל התיאטרון מחלחל לבּדי ציוריו: הנה, ליצן מרקד (בצדודית) אל מול אישה מעורטלת-למחצה, על עיניה מסכה כחלחלה. בין השניים, שלוש חיות מנומרות (ספק חיות-טרף) בצבעי כחול, כתום וצהוב. מסך מימין, רקע גיאומטרי-מופשט. תמונת קרקס? או, ציור נוסף של ליצן מחוֹלל (בצדודית), חישוק קטן בידו, והוא מעוצב לרקע מסגרת אובָלית כחולה המוקפת צהוב. או ציור אכספרסיוניסטי של ארבע דמויות חזיתיות, המרקדות עם חיות (סוס, עז, יונים). או ציור דו-קומתי, מעין בימה על בימה, שתיהן דחוסות בדמויות חזיתיות, מעין סצנה תיאטרונית רבת-משתתפים. הגוונים פסטליים-בהירים. עוד ועוד ציורים עם ליצנים, נשים וסוסים, חלקם לרקע חזיתות בתים עם דמויות בחלונות. זיקה ליוסל ברגנר של שנות ה- 60-50, אנחנו מציינים לעצמנו. אולי גם משהו מרוח ציוריו של דוד משולם.

 

יותר ויותר, התמסרו ציורי אורי אליעז לחלום, אף כי לא לסוריאליזם, אלא יותר לפנטזיה פיוטית-אידילית. כאן, כך נראה, עידית יצירתו, וכאן זיווג האדם והסוס:

 

 

(*) חזית בניין. חלונות קשתיים, מתוכם נשקפים ראש-אישה (חזיתי, איקוני) ובני-זוג במשגל. בקַדמת הציור צמד נשים עירומות. כל הנשים חובשות שביסים. ראש של סוס כחול מוגדל בחלקו העליון של הציור, כמו בוקע מתוך הבניין. שלושה סוסים קטנים יותר, בגווני תכלת ואדמדם מצוירים בתחתית הבד. הגוונים פסטליים, הרמוניה נסוכה על הציור בצורה ובתוכן, האווירה פיוטית, חלומית.

 

(*) אישה וסוס (פסטל על נייר): האישה בתכלת, ראשה איקוני, חזיתי, שטוח. גופה מסוגנן-מתומצת בתצורה מופשטת. מימין, ראשו של סוס ורוד מכסה במעט את ראש האישה. הרקע לבן ובמרכזו חלון עם ירח אדום הנשקף בעדו. משמאל, דמות אישה נוספת, זעירה יותר, לבנבנה, עיניה לוטות מסכה צהובה, ואולי אף רמז לכנף.

 

(*) איש וסוס: ראש-האיש חזיתי, ירקרק. ראש הסוס בצדודית, לבן. מכסה בחלקו את פני האיש. הרקע – מכחול דינאמי כחול, נגוע באדום.

 

(*) עלם וסוס: כובע רחב-תיתורת פרחונית לראש העלם. פלג-גופו העליון "כבוש" כולו על-ידי ראש-סוס לבן, שרעמתו תפרחת. פרח גדול בטבור בטנו של העלם/סוס. רקע סגול בהיר המשתלב בגוונים הפסטליים של הדמות והסוס.

 

דימוי הסוס, סמל מיתי מוכר לחירות ולנשמה טהורה, הוא בן-בריתו של אורי אליעז, ואף אפשר שמתפקד כמין אלטר-אגו בעולם החלום, המבטא אהבה וארוס. זהו עולם מיתי, בו בוטלו הדיכוטומיות בין בני-אדם, חיות ופרחים, וכולם גם יחד מתגלגלים אלה באלה.

 

משותפת לרבים מציורי אליעז הנטייה לדחיסת דמויות וחיות. אופיינית לחלק ניכר מציוריו גם בהירות האחראית לאור מופז, לזיו טרנסצנדנטי-כלשהו. וראו ציור ראש איקוני הזוהר על רקע אפרפר-ירקרק-תכלכל ומתחתיו כף-יד גדולה זוהרת אף היא. או ציור טקס-חופה עם דמויות לבנות ואור צהוב בוהק מתחת לכנפי עוף מופשט. וכאמור, השאגאליות, המתגלה בדימויים החלומיים, הטובלים בכחול ולבן והמאוכלסים בנשים, מנגנים, חיות בית ופרחים.

 

שונים מאד פסליו של אורי אליעז. שכמעט כולם מייצגים דמות בודדת, ניצבת, דו-ממדית. עיקרם חזית, כולם אסמבלאז'יים ומופשטים-למחצה, פיקאסואיים בשורשם, שעה שהדואליות של "אלילים-דחלילים" (כשמה של תערוכת פסלי אליעז ב"מוזיאון הפתוח" בתפן, 1989) מצביעה על הפן הפולחני ועל היפוכו בבובה מוליכת-השולל. כאן גם ההומור הנלווה לפסלים ואשר אינו נוכח בציורים. אורי אליעז פנה אל הפיסול לא לפני שנות ה- 80, וזאת בעקבות חומרים מתבלים, שהיָם נתן בהם סימניו, ואשר בהם נתקל על חוף יפו, הסמוך לביתו. תאוותו לחומרים הביאה אותו אל ידיות של מברשות, אל שיערות מברשות למיניהן, אל גרוטאות עץ, גזרי עץ שלבשו צורת חלוקי-ים, גרוטאות ברזל, אבני-חן, לוחות שולחן, רשתות ועוד, שאותם הרכיב במבנים טוטמיים משתנים, תוך שנקט פה-ושם גם בצבע ואף בדימויים קרמיים (פרי לימודי קרמיקה מוקדמים בירושלים, אצל הדוויג גרוסמן). יצירתיות משחקית אדירה שולטת בפסלים הללו, שברגעים הטוטמיים הסמי-פיגורטיביים היא בשיאה. כך נולד, למשל, פסל של שני ראשי נשים, מעוצבים בקרמיקה (בפרימיטיביזם איקוני), שמשולבים בהם חבל ("צמות"), בד, שרשרת ברזל, מסגרת עץ ("חלון") וכלי-שחמט גדול. וכך נולדה פיגורה נשית חזיתית, המורכבת מחלקי רהיטים ותיק-עור (המתפקד כ"בטן") ואשר מאחדת בסגנונה פרימיטיביזם ו"פופ-ארט" (וכאמור, פיקאסואיזם). לחילופין, נמצא גם דמות ניצבת ושטוחה העשויה כולה מריתוך גזרי גרוטאות-פח. ועוד ועוד: אינספור "אלילים", אינספור "בובות", אינספור "דחלילים", אינספור "טוטמים".

 

 

הנטייה למבנה הטוטמי נוכחת גם בציורי אליעז במו הרכבת חלק מדמויותיו כמקבץ אנכי של פרגמנטים. אפשרות מקבילה: ציור שכולו נדבכים – טור כבשים, מעליו טור פרחים, מעליו טור יונים, מעליו טור דגים, מעליו טור בני-אדם שרועים, ועוד.

 

וישנן גם, כזכור, גם ההפשטות הגיאומטריות, שבהן מגיעה לשיאה נטייתו של אליעז לדקורטיביות. בעשור האחרון, שיכלל יצירה ב"פוטו-שופ" שבמחשבו, כשהוא משלב ציורים שונים שלו בהפשטות קולוריסטיות ודקורטיביות מתמיד.

 

הנה כי כן, אורי אליעז פעל ופועל הרחק מה"כוחות" המובילים, מבודד מרצון מה"עכשווי", ומחוץ לטווח השפות האמנותיות ומרחבי הדימויים של האמנות הישראלית ההגמונית. כך, מתוך נאמנות מתמדת לעצמה, יצירתו שרדה את מגמות ההפשטה הלירית, את השכלתנות המושגית, את האירוניות דלות-החומר ואת הפוסט-מודרנה הישראליות. לאורכה, דבקה יצירתו אך ורק בכוח המדמה, בתום ובהומאניות, ערכים שעליהם משלמים כיום מחיר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s