קטגוריות
Uncategorized

שיסגרו!

                                   שיסגרו!

נוישטיין שלח לי סרט-וידיאו קצר, בו משוטטת המצלמה בסמטאותיה הנטושות לגמרי של ונציה. ונציה אהובתי, ונציה אשר כה הרביתי להלך בין גשריה וכיכרותיה, ונציה של קמפרי ב"פלוריאן" האגדי לצלילי תזמורת ומול להק-יונים, אותה ונציה מקסימה, שנמנעתי ממנה בעשורים האחרונים מחמת גודש מחניק של נחילי תיירים – ונציה שלי התרוקנה. אפילו גוסטב פון אשנבך המזדקן כבר אינו יושב בה ונועץ מבט בטדז'ו, הנער היפה. כי מוות בוונציה. בעצם, כל הסיכויים שאשנבך נדבק והוא שוכב משתעל ומחרחר בחדרו שבמלון ואיש אינו בא לעזרתו.

 

מוזיאון "לובר" שבפאריז נסגר. ה"אופיצי" שבפירנצה נסגר. ה"קונסט-היסטורישה" שבווינה נסגר. מוזיאון ישראל נסגר. מוזיאון תל אביב סגור. המשכן לאמנות בעין-חרוד סגור. תערוכות מבוטלות. הצגות תיאטרון, קונצרטים, מופעי מחול – כולם בוטלו. "תרבות ופנאי", כך צוּוֵנו, חדלו שניהם באחת. העיר תֵבּאי סגורה ומסוגרה, הספינקס הנורא טורף כל יוצא ובא:

"הלא תראה כי סוערה העיר כולה,

ולא תישא ראשה מתהום אובדן חרוץ,

[…]

אבלו-נבלו ציצי ארצי הפורייה,

[…]

כי אל האש נָגַף

בדֶבֶר את עירי, הֵעיר חרון אפו."[1]

 

"תרבות ופנאי", היֵלכו שניים בלתי אם נועדו: היכל התרבות וחדרי-כושר, התיאטרון הלאומי ופיצריות, "סוזן דלל" ו"בלומפילד", מוזיאונים וקניונים.

 

"תרבות ופנאי", "תרבות ובידור", תרבות וספורט" – מבלי משים, נטעו בנו את המשוואות הקלוקלות הללו בתוכניות רדיו, בטלוויזיה, בעיתונות וברשתות. מבלי תת-דעת, השלמנו עם הדין הפוסט-מודרני של ריבוי הניגודים, של מיזוג הגבוה והנמוך, של טשטוש השולי במרכזי ולהפך. זהו ה"בון טון" בתרבותנו ההמונית בה הפכו תוכניות-בישול לנותנות הטון, זהו ה- culturally correct השורר. רק תהין להטיל ספק, ובאחת, אתה סנוב אשכנזי פריבילגי ומוקצה. וכבר שנים, שהִסְכנתָ לזילות ולצו ה"רייטינג" כצו מוסדות התרבות, ובהתאם, למחזמרים בתיאטראות רפרטואריים, או להפיכת מוזיאונים למקומות בילוי של בתי קפה, חנויות מזכרות ו"אירועים", או לדיבורים על ספורט בתוכניות תרבות. אם רצית בכך ואם לאו, התרבות השילה מעליה אליטיזם ואקסקלוסיביות בשם דמוקרטיה רב-תרבותית, פריפריה וגרעונות, תוך שמעלה על נס את "העממי" ומנתצת קאנונים, מעמידה על מישור אחד את י.ס.באך ושוברט ואת הארוויזיון או הזֶמר הים-תיכוני. מִנֵיה וּבֵיה, מול עיניך ואוזניך קיפדה הפופולריזציה את גובה התרבות של פעם ופוררה בַּמֶדיה את שרידי התרבות בהבלי רכילויות וסנסציות.

 

כן, ככה זה, כש"תרבות" הפכה ל"פנאי" ולבידור, משמע – לא עוד צורך בסיסי, כמו מזון, כמו תרופות, שאותם אנו מקפידים להמשיך ולספק גם בנסיבות מחמירות. ואכן, כאשר ידועני אינסטגרם ודוגמניות, סַפָּרים וטבחים כמוהם כמשוררים, כאמני וידיאו, כמנצחי תזמורת וכבמאי תיאטרון או כפַסלים – מה כל כך נורא בנעילת שערי מוסדות תרבות?! שיסגרו!

 

אם כן, בלי קפה ומאפה ובלי מוזיאונים. נשב לנו לבד בחדרנו, נקרא ספר, נקשיב למוזיקה מוקלטת ונצפה ב"נטפליקס", אולי ב"ארטֶה". רובנו נשרוד. לבד ולחוד. מיעוטנו, 2-3%, אתם יודעים…

 

והפיינשמעקערים? שייחנקו עם אנינותם היועז-הנדלית, הללו עם המנוי לפילהרמונית – הרי אפילו חצי-מנדט לא ייצא מהם בבחירות. וקשישי ההרצאות, האופרה ו"קול המוזיקה"? – בלאו הכי, ניפטר מהם בקרוב.

 

                               *

מתוך "הדֶבר" של אלבר קאמי:

"…בדואט הגדול של אורפאוס ואורידיקה, במערכה השלישית […] עברה באולם הפתעה מסוימת. וכאילו לא חיכה הזמר אלא לזיע זה של הקהל, […] הוא בחר שעה זו להפסיע לעבר שפת הבמה באורח גרוטסקי […] ולקרוס בתוך המכלאות של התפאורה. […] אותה שעה עצמה נָדַמה התזמורת, יושבי האולם קמו והחלו מְפַנים לאטם את התיאטרון, תחילה בשתיקה, […] אולם מעט מעט הואצה התנועה, הלחישה הייתה לקריאה וההמון נהר לעבר היציאות ונדחק שם, ובסופו של דבר פרץ במהדפות, תוך צעקה."[2]

 

[1] סופוקלס, "המלך אדיפוס", תרגום: שלמה דיקמן, מוסד ביאליק, ירושלים, 1963, עמ' 52.

[2] אלבר קאמי, "הדבר", תרגום: יונתן רטוש, עם עובד, תל אביב, 1967, עמ' 161.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s