קטגוריות
ציור ציוני תרבות עברית

מלכות ישראל

 

בימים טרופים אלה של מלכות עברית, יש יאמרו קיסרות, ואפילו – חלילה – שושלת, ראוי אולי לבחון את מעמדה של המלכות בתרבות ובאמנות הישראליות לדורותיהן.

 

כבר אלבר קאמי הורה, שהגעגוע למלכות הוא מאָשיות מצבו הקיומי של האדם.[1] את ההמחשות המופלאות לערגה קיומית פתטית זו למלכות מצאנו, כזכור, אצל נסים אלוני, החל ב"הנסיכה האמריקאית" (1963) וכלה ב"אדי קינג" ( 1975). מה פלא, שמָלְאה הארץ "מלך הפלפל", "מלך השטיחים", "מלכת יופי", קולנוע "ארמון", קולנוע "רקס", אולמות "היכל", סיגריות "רויאל", אפילו חוף-רחצה "רויאל ביץ'"… הוי, כמה שאנחנו כמהים למלכות! אך, בבחינת מוטיב באמנות ובספרות, המלכות הדהדה ממלכתיות, קרי – ריגוש ציוני המבקש לפגוש בתנ"ך (צבי מאירוביץ', "מלך עברי", צבעי שמן, 1950 בקירוב).

 

untitled.png

                               *

ימי שחר הציונות עמדו לא מעט בסימן מלכות: פעמים מספר, עיצב אפרים משה ליליין את חוזה מדינת היהודים – "מלך היהודים" – בדמות מלך מקראי – כדוד הפוסע עם "כינורו", כחזקיהו ועוד. ב- 1907, עיצב ליליין את המתווה ל"שטיח וולפסון", שנארג ב"בצלאל", בהמשילו את נשיאה השני של התנועה הציונית (דוד הנושא לאישה את פרומה) למלך ומלכה אשוריים בטקס חתונתם. ב- 1909 בקירוב יצר מאיר גור-אריה (הורודצקי), בעודו תלמיד "בצלאל", תבליט-אבן המעתיק רישום של דוד ובת-שבע בלהט תשוקתם, שרשם א.מ.ליליין מעט קודם לכן. בהתאם, לא במקרה, "קלפים עבריים", שעיצב זאב רבן ה"בצלאלי" ב- 1925 בקירוב, כללו את קלפי המלכים – "דוד", "שלמה", "שאול", "אחשוורוש" ו"מלכת שבא". המלך שלמה, נוסיף, צויר רבות בידי רבן כאיורים לאגדות תנ"כיות, דוגמת שלמה ומלכת-שבא, ואחרות, כפי שנחום גוטמן ירבה לאייר ברישומיו מ- 1933 את אגדות המלך שלמה של ח.נ.ביאליק.

 

Ephraim_Moses_Lilien.jpg

רבן.jpg
זאב רבן, המלך שלמה, 1925 בקירוב

ברם, היה זה המלך דוד, הוא ולא אחר, שזכה למעמד-על בראשית פריחתה של התנועה הציונית, ולו רק בדיון חזון חידושה של מלכות בית-דוד. הדים לכך נאתר בתחום הספרות ("יעקב כהן, המחזה "דוד מלך ישראל", 1921), אך בעיקר בתחום האמנות החזותית: זהו דוד, המככב בסדרת חיתוכי לינולאום, שיצר פ.ק.הניך ב- 1949 תחת הכותרת – "דוד מלך ישראל", ובהם הפך דוד ללוחם הרואי במלחמת העצמאות. וזהו דוד "אדמוני עם יפה-עיניים" כפי שצויר בפסטל ב- 1952 בקירוב בידי אבל פן (בדמות בנו, שנפל ב- 1948 בקרבות גוש-עציון). וזהו דוד הקשיש, אף טראגי, הפורט בנבל, "נעים זמירות ישראל", כפי שעוצב בחיתוכי-עץ ב- 1921 בידי יעקב שטיינהרדט ("הגדה של פסח") ויוסף בודקו ("תהילים"). וזהו דוד הנער המנגן לשאול המדוכדך, כפי שצויר בצבעי שמן ב- 1944 בקירוב בידי משה קסטל. מאוחר יותר, בשנות – 70-50, הירבה שלום רייזר להידרש לדוד ברישומים ובציורי גואש, שבחלקם משמשים דוד ובת-שבע משל לאמן ולאהובתו, ומישל.

פ.ק.הניך, דוד מלך ישראל, 1949
יעקב שטיינהרדט, 1921

 

pan_wa.jpg
אבל פן, דוד, 1952

לא מעט פסלים נוצרו בישראל בסימן דוד: דוד פולוס הציב ב- 1938 בקיבוץ משמר-דוד פסל-ארד של "דוד הרועה", היושב ומנגן בנבל, כבשה ומגן למרגלותיו. אחיעם שושני (שהתנסה בשנות ה- 60-50 במספר מלכים, בהם "מלך עצוב", "שלמה", "שאול") עיצב את דיוקנו של דוד בגרניט ובסגנון ארכאי (הראש קטום בנוסח ברנקוזי וכולל חריטת עיניים גדולות). יעקב לב, מורה ב"בצלאל החדש", יצר ב- 1956 את פסל הארד, "דוד" (הניצב כנער בשמלה קצרה).

דוד פולוס, דוד הרועה, 1938

גבורתו של דוד משכה את לבם של ה"לאומיים" שבאמני ישראל: אריה אלואיל, למשל, ייצג ב- 1950 בחיתוך-לינוליאום (אחד מאיורי "מגילת רות") את דוד הדורך על ראש גוליית. באותה שנה, ב"הגדה של פסח", שב ועיצב (במקור בפסטל) את דוד, עם כתר ונבל, כשהוא רומס את העמלקים של זמננו – היטלר, סטלין ו…ערבי.

אריה אלואיל, דוד המלך, 1950

לא אחת, נטה לבם של האמנים אל הטרגדיה של שאול, אולי גם בהשראת שירו של טשרניחובסקי. וכך, פסל-ארד מופשט-למחצה של ראש שאול נוצר בידי צבי אלדובי ב- 1959. שמואל בונה – מי ששב וצייר מלכים לאורך כל דרכו האמנותית – עיצב (במסגרת "ל"ח שערים לתנ"ך", ליתוגרפיות, 1983) את שאול עדין-הנפש כניגודו של דוד "הברוטאלי יותר", בלשון האמן (בשיחה עם המחבר).

 

דוד של האמנות הישראלית נע בין האיקונוגרפיה הקדומה של אורפאוס, המנגן בנבל, לבין האיקונוגרפיה של פסל "דוד" למיכלאנג'לו. זוהי דו-קוטביות של הספרא (המנגן) והסייפא (הגיבור המכה בגוליית). אברהם נתון, יוסי שטרן, שרגא וייל, אבשלום עוקשי, ליאו רוט, יהושע קוברסקי ורבים נוספים ציירו את דוד, בעוד אחרים פיסלוהו. ראובן רובין, למשל, הוציא לאור ב- 1971 אלבום תריסר ליתוגרפיות צבעוניות על סיפור המלך דוד. מוכרים לי לפחות שבעה ציורים ורישומים של דוד המלך, שצוירו מאז 1941 בידי ראובן, ובכולם אידיאליזציה של המלך – כמרקד לפני הארון, כנכנס לירושלים על סוסו הלבן ומניף חרבו, כיושב על כס – נבל מימינו, אבישג העירומה משמאלו, או ככובש ירושלים על חמור לבן ובידו הנבל – כך בציור-שמן מ- 1970 ובוויטראז' במשכן נשיאי ישראל מ- 1974. עתה, זהו כבר דוד המשיח, משיח בן-דוד.

ראובן רובין, המלך דוד נכנס לירושלים, ליתוגרפיה, 1971

 

אני מרחיב על דוד זה, מאחר שנוכחותו מאפילה באמנות הישראלית על שאר המלכים. אך, בעוד סגידה ואידיאליזציה של דוד מאפיינת את מרבית דרכה של האמנות המקומית, משהו שונה בתכלית התחולל בתחילת שנות ה- 80: בסדרה גדולה של ציורים מהשנים 1984-1982 המשיל איוון שוובל את עצמו לדוד, מיקם את המלך/כלומר את עצמו במרכז ירושלים המודרנית, תוך שצייר סצנות של דוד התנ"כי כאלגוריות על חברה של חטאים ובגידות (דוד ובת-שבע, דוד ואוריה החתי), או על אקסטאזה של קדושה נטולת קדושה (דוד המפזז לפני הארון), או על אכזריות (דוד המתעמר בשאול), וגם על שליט שבנו מת בדין חטאי אביו. בעקבות מלחמת לבנון הראשונה, מיזג שוובל את סיפור דוד עם עקידת יצחק, כאשר צייר ב- 1982 את "תפילה לאיל", ציור בו נראה דוד (בדמות האמן) מתאבל לבדו בהרי ירושלים.

איוון שוובל, דוד ואוריה, 1983

באותן שנים, 1984-1981 נדרש משה גרשוני לדוד, תוך שאף הוא ממשיל-בעקיפין את עצמו למלך. בין אם בהקשר של דוד ואבשלום – האב והבן המת – צייר גרשוני את "למנצח על מות לבן מזמור לדוד", או את "אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי" (קינת דוד לאבשלום, כזכור). בהקשר הומו-ארוטי, צייר גרשוני את "צר לי עליך אחי יהונתן, נעמת לי מאד" (קינת דוד ליהונתן, כזכור), כשם שכלל בסדרת ציורי החיילים היפים והנחשקים שלו ציור בשם "אדמוני עם יפה-עיניים"… בכל הציורים הללו, העיסוק האמנותי בדוד מפגיש אהבה ומוות, והציורים – שהם וידויים פרסונאליים – הם ציורי-אבל.

משה גרשוני, למנצח על מות לבן מזמור לדוד, 1981

 

                                 *

אני חוזר לנושא הכללי יותר של "מלכות", "מלך", ו"כס" באמנות הישראלית. אם משהו משותף לטיפולים האמנותיים המודרניים (הללו שלאחר העידן ה"לאומי") בנושאים הללו, הרי זה ההקטנה ואף הביזוי של המלך והמלכות. אכן, מלכים מודחים מכיסאם באמנות הישראלית המודרנית: מאז המחצית השנייה של שנות ה- 50, יוסל ברגנר שב וצייר "מלך" (יש יאמרו, הד למלך ראוויטש, אביו) המגורש מביתו ביחד עם בני משפחתו ונידון לגלות אינסופית. ה"כתרים" שחובשים "אנטי-גיבורי" ברגנר לראשם הם כתרי-נייר. כס-מלכות הופך בציוריו לכיסא-גלגלים. ב- 1964 יצר יגאל תומרקין את "Rex" –תבליט אסמבלאז', בו דימוי של כתר (קטע רהיט דמשקאי) ממוקם בראש מבנה של צליבה, פציעה (בד חתוך), דם ושאר מסמני שבר וייסורים. ב- 1968 צייר אורי ליפשיץ בצבעי שמן ודיו על בד את "מלכים", ציור בו דמויות גרוטסקיות ומכוערות פוערות פה ולוטשות שיניים, מקיאות ואבודות-צלם-אנוש, שעה שדימוי של כתר צף ביניהן. בתחריט מ- 1966, "מלך על כיסא", איש עירום, שמן ומוזנח-גוף, ראשו מעוות ונפוח. בספרי על אורי ליפשיץ[2], ציינתי בהקשר לסדרת ציורי "הסכיזופרנים" ממחצית שנות ה- 60:

"חרפת המין האנושי, וביזויו התהומי בולטים גם במו הענקת מעמד המלכות לחלק מהדמויות (כזכור, הד לעיסוקו של ליפשיץ בתחריטי "מלך"). הכתר או כס המלכות (הכורסה הברוקית) המגביהים, עניינם, כמובן, גימוד והשפלה של גוש הבשר המעוות-מיוסר-חולה ומעורר תיעוב האמור לסמן אדם. בניגוד משווע לכל-יכולתו של מלך, מי שחירותו מוחלטת-לכאורה, האדם הליפשיצי חף מכל חירות: הוא פאסיבי, הוא קורבן גמור והוא כלוא בחדר המינימליסטי-גיאומטרי הסוגר עליו כניגוד אלים לאורגאניות הגופנית של האסיר […]. במונחים אקזיסטנציאליסטיים, ליפשיץ מציג אפוא בפנינו מלך מודח, מלך שאיבד את כיסאו (בנוסח "המלך נוטה למות" של יונסקו, "הנסיכה האמריקאית" ו"בגדי המלך החדשים" של נסים אלוני וכו' – מחזות אבסורד שעלו על הבימות בראשית שנות ה- 60 ובהחלט תומכים בתפיסת האנטי-מלכות של אורי ליפשיץ)."

יוסל ברגנר, מלך, 1990 בקירוב
יגאל תומרקין, REX, 1964
אורי ליפשיץ, מלכים, 1966

 

מה פלא, שציוריו של רפי לביא מ- 1958 בנושא "מלך" ו"מלכה"[3] , שלא לומר ציוריו המעט-מאוחרים יותר (1963-1962) בנושא "הנסיך הקטן", הללו שצוירו בזיקה מסוימת לספרו הנודע של סנט-אכזופרי[4], מזווגים מלכות עם התיילדות – שרבוטי סלסולים, כתר-משולשים ועוד. מאוחר הרבה יותר, ב- 2006, עדיין יצייר רונן סימן-טוב בשמן על נייר פרגמנט רישום גדול-מידות בשם "דרוש מלך", ובו נראה המלך, ראשו זב, חובש כתר ואוחז ב"שרביט" עם מגן-דוד בקצהו, בעודו יושב על כיסא מקרטע ומט לנפול…

רפי לביא, הנסיך הקטן, 1962
IMG_5115.JPG
רונן סימן-טוב, דרוש מלך, 2006

 

לא, לא קל למלכים באמנות הישראלית המודרנית. "מלכות" ו"כתר" הם ספירות קבליות, ואילו כתרים של ממש הולבשו אצלנו על ספרי תורה.[5] רק הכבשה של מנשה קדישמן זכתה לכך שהאמן יעטור לראשה כתר-פרחים…

מנשה קדישמן, כבשה, שנות ה- 90

 

 

[1] אלבר קאמי, "גלות ומלכות", בתוך: "הנפילה, גלות ומלכות", תרגום: צבי ארד, ספריית פועלים, תל אביב, 1975-1959, עמ' 83-71.

[2] ראה באתר-המרשתת הנוכחי, "ספר אורי ליפשיץ".

[3] שם, עמ' 22.

[4] דוד גינתון, "לידת ראש: דיוקנו של רפי כצייר צעיר", "רפי: הציורים המוקדמים 1961-1957", מוזיאון תל אביב, 1993, עמ' 22.

 

[5] גם הציור "כתר", שצייר יובל שאול בשנת 2000 בקירוב, שייך לסדרת ציורי תשמישי-קדושה יהודיים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s