קטגוריות
Uncategorized

משהו קורה בירושלים

                         משהו קורה בירושלים

 

מילות שירו של דני רובס מתנגנות בי:

"משהו מתחיל מתגלגל ברחובות
משהו אחר יורד במדרגות
משהו קורה, תופס לו בזנב"

 

אולי זה בהשפעת הנגיף, אבל, באורח משמעותי (שמדענים טרם פצחוהו), התחלתי – לא להאמין – לההנות מתערוכות. הנה כי כן, זוהי לי הפעם השנייה ברציפות שאני מגיע ל"בית-הנסן" שבירושלים ומגלה שם תערוכה עוצמתית. רק לאחרונה, היה זה איתמר מנדס-פלור, שבחלל התחתון של הבניין, מחולל קסמים עם מים, שאותם הוא מנביע, מנקז, מפעיל ומקרין, כמו היה משה המוציא מים מן הסלע. הוסיפו לזה את תערוכת "רשמים" המרשימה, שהוצגה בבית האמנים, והרי לכם כותרת הרשימה: משהו קורה בירושלים!

 

זה שמשהו קרה פעם בירושלים אנחנו – יוצאי שנות השבעים – יודעים גם יודעים, ותערוכת "גלריה משלה" במוזיאון ישראל מזכירה לנו זאת. אבל, זה שנים לא מעטות שאנחנו מהלכים בעיר שוממה והולכת, שרבים מאנשי התרבות עזבוה, שחנויות ספרים (לא משומשים) ספורות נותרו בה, שגלריות (לא תיירותיות) נטשוה, שהמחול גלה ממנה. על תיאטרון אני פסול מלהעיד.

 

והנה אני מגיע לחלל התערוכות בקומה-הכניסה של "בית-הנסן" על-מנת לצפות בתערוכתה של בר דביר רחמים, תל אביבית, ילידת 1987, בוגרת "בצלאל" 2012, בעבר – ציירת סמי-פיגורטיבית בצבעי שמן על בד. לתערוכתה הנוכחית היא קוראת "ואֵזוֹב תולעת ושָני", שזהו ציטוט מ"ויקרא" י"ד, 4, בנושא טקס טיהור מצורעים בידי הכהן הגדול. ואם, במקרה, שכחתם, "בית-הנסן" הוא, לשעבר, בית המצורעים.

 

בדין אמונתי הגדולה בדיאלוג המפרה שבין טקסט ואמנות, הקפדתי לקרוא על קיר-המבוא את הדברים שכתבה אוצרת התערוכה, נועם סולימרסקי מורן, אף היא אמנית שלמדה ב"בצלאל, התמחתה במוזיקולוגיה ב"סורבון" והשלימה תואר שני באוצרות ב"בצלאל". שמתי לב למשפט שכתבה במרשתת: "מבחינתי, האוצרוּת היא תהליך גיאולוגי ואני באה לספר את הסיפור הדינאמי שלה." וספק אם ידעה נועם, שעה שניסחה את המשפט הזה, שבקרוב תאצור תערוכה "גיאולוגית" (למרות, שמדובר, כמובן, בשתי גיאולוגיות שונות). ומכיוון שמצאתי את הטקסט הקירוני של האוצרת אינטליגנטי ומעניין, אצטטו במלואו:

" איסורים חלים על הגוף החולה. הגבולות מיטשטשים וגוף האדם הופך לחפץ דומם, לדבָר בין דברים. שכבות עור חיצוניות מתקלפות בגוף ההולך ונאכל, ההופך לצל. העולם הבריא אינו מאמין בצל. אנו חומקים ומאמינים כי הוא שקרי ואשלייתי – אנו מרחיקים את החולה המזכיר לנו את המוות הלא נודע. התריסים המוגפים וקירות האבן העבים מכסים ורומזים על תאוות כמוסות וחיים הכרוכים בהריסת הגוף הנקי ההופך למלוכלך, לאסוּר המופרש מן המערכת ומנודה ממנה. בבית המרוחק בו נמצאים השוליים המזוהמים שוכן האובייקט, מכוסה בתכריכים לבנים המקלים על כאבי גופו וליבו שעדיין פועם. המחלה מתפשטת לכל עבר. מראה העובש כמראה הנגע החתוך והפצוע עליו הבריאים מטפסים, מציצים אל שערי האסור, אל פנים הגוף למקום נסתר – תהום פעורה בין המקום הגלוי, הגוף החי ובין המקום הנסתר, פצע החולה. אל המקום הזה יגיעו רק חוצי גבולות: המשוגעים, המכושפים או המתים. בר דביר רחמים מהרהרת מחדש על מעשה הציור. הציירת מורידה את הציור מטה, אל הרצפה, מקום אליו היא מבקשת להיכנס לשאול ולצייר מתוכו. העבודה נולדה מתוך רצפת האבן ששימשה את בית המחסה לחולי הצרעת, בית הנסן בירושלים. הקרקע נעה תחתינו למעלה, שכבות של זיכרונות מוסתרים מתערבבים עם חומר הציור והחלל ההופכים לאחד. דביר רחמים מציירת את מה שהוטבע וקפא בבית, אך הציור-מאובן שלה משתנה ללא הרף. היא מתערבת ומזינה אותו כפעולה מתמשכת, היא מצביעה על ההשתנות של הציור כסימן לחיים – הציור אף פעם לא נשלם וממשיך לבלוע לתוכו את פעולות גופה של הציירת המייצרת סימנים של קילוף וזליגה של החומר ושל הזמן הנאגר בחלל."

 

אז, כיצד נראית התצוגה? מעֵין הפשטה חומרית סביבתית: קרום רחב-ידיים מתפשט על פני רצפת האולם – קרום דמוי בטון אפרפר-לבנבן. פה ושם מתוך הקרום מגיחות גבשושיות ממאירות: בד מקומט שנצבע-נטבל בשחור-זפת, בוורוד בשרני, באבקת קוורץ (?) ומי יודע במה עוד. הגבשושיות פורצות מהקרום בדומה לכיב פתוח ומקנות לקרום הרצפתי נוכחות גופנית נגועה, המקרינה תחושת חולי נורא, וזו חורגת בהרבה מהאסוציאציה ההיסטורית למצורעי הבית. כי הסביבה האמנותית הזו היא מטפורה למצב קיומי, חברתי, תרבותי. ואין הכוונה לירושלים בלבד.[*]

 

בימי הבראשית של האמנות הארצישראלית יוצגה האדמה בציורים ובעיצובים גראפיים כברוכה, פורייה, ארוטית, אדמה שמצמיחה מתוכה חלוצים מונומנטאליים שראשם בשמים (אריה לובין, ראובן רובין), שתפרחות מלבלבות מתוכה ואשר קימוריה הרכים מפתים לזיווג אדם-אדמה (ישראל פלדי, נחום גוטמן). אלא, שעשרות השנים האחרונות מאשרות ייצוג אמנותי שונה בתכלית של אדמת הארץ: האדמה הומרה בבוץ והברכה הומרה בקללה: ביצות טובעניות (יהודית סספורטס, גלעד רטמן, ביצת-החולה של גל ויינשטיין ועוד), קרקע מזוהמת ורעילה (גלעד אפרת, אורי ניר).[1]

 

ועתה, הקרום הנגוע של בר דביר. הכתובת על האדמה.

 

לא רחוק מדי מ"בית-הנסן", אני נכנס לבית האמנים ומוצא את עצמי מתרשם מאד מפסלי גבס וקרמיקה של אברהם קריצמן (יליד 1983, בוגר "בצלאל" בהצטיינות ב- 2011, תואר שני ב"רויאל קולג'" הלונדוני ב- 2014, מלמד ב"מחלקה לאמנות ב"בצלאל"). לא אהבתי במיוחד את ציוריו הקטנים התלויים על הקיר (את חיתוך-העץ האפל דווקא אהבתי), אבל פסליו – משהו בין יציקה לתבנית לבין כאוס היולי – עשו לי את זה, ובפרט שכבר נתפסתי להם פעם (ב- 2018, ככל הזכור לי) בגלריה "חזי כהן" התל אביבית, כאשר אלה דימו שרידים ארכיאולוגיים בלתי-מפוענחים. כאלה הם הפסלים שבבית-האמנים: יש בהם מונומנטאליות ואינטימיות בה בעת, יש בהם מאחדותה של תבנית-התיבה ושל סער מתפתל, אמורפי, נעלם ומסתורי, שהאוצר – עמית שמאע (בוגר לימודי המשך ב"מדיניות ותיאוריה של האמנות" ב"בצלאל", ומי שכבר הוכיח עניין בארכיאולוגיה בתערוכה שאצר ב"בית-הנסן" ב- 2018) – מחבר למיתוס. קלוד לוי-שטראוס כתב ("החשיבה הפראית") על קטבי הסטרוקטורה והאירוע, ושניים אלה אמנם נאבקים ומזדווגים בה בעת בזיווג השכל והיצר. וחשבתי על פסלי העבדים המשתחררים של מיכלאנג'לו. אברהם קרצמן, מצדו הוא, הצהיר:

"נקודות המוצא שלי לרוב הן במסעות רגליים, שעוקבים אחר מסלולים היסטוריים (כגון צירי עלייה לרגל) שערכתי במקומות שונים בעולם, […]. העניין שלי במסעות האלו לא נובע מהילת הקדושה, העילה הרוחנית או החוויה הטרנסנדנטלית שאופפות אותם. אני מתייחס אליהם כאל מקורות תרבותיים והיסטוריים קדומים, שמאפשרים מפגשים קונקרטיים וטקטיליים עם סמלים, מבנים, מחוות ואובייקטים, הנטועים בתוך רצף זמן ספציפי, ובכינון מערכות ההיסטוריה שלנו.[…] הפסלים עצמם, מונוכרומטיים וגסים, מדמים שרידים ארכיאולוגים או מאובנים משונים. זיכרון העשייה והמחוות הידניות טבוע בהם, הם אוצרים בחובם את הגוף, אך כל זכר לדימוי נמוג. הם נהפכים לארטיפקטים. הציורים והפסלים נמצאים בדיאלוג מתמיד – הם משכפלים, מהדהדים או מפרקים זה את זה, במעין תרגום מדיומלי, שבו הדימוי המופשט מלכתחילה מתפרק לגורמים ומתגבש חזרה לסירוגין."

 

כן, משהו קורה בירושלים. משהו קורה בי (מבנה אישיות דו-קוטבי?):

"רגע של שלווה, אני עוד פה לבד
זוג צעיר עובר, מחזיק לו יד ביד
מעבר לפינה פנים, חיוך רחב
משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו…"

 

[*] על אמנות ישראלית "נגועה", ראו:  גדעון עפרת, "ל כ ל כ ת ם", בתוך אתר המרשתת הנוכחי, 7 באוקטובר 2017.

[1] גדעון עפרת, "ברכת הארץ וקללתה", בתוך אתר המרשתת הנוכחי, 23 בדצמבר 2010.