קטגוריות
האמנות כדימוי וכסמל

כל אנשי המזוודות

                          כל אנשי המזוודות

מפגשי הראשון עם הדימוי הטעון של המזוודה היה ב- 1972, בתערוכת-יחיד נהדרת שהציג אורי ליפשיץ בגלריה "גורדון", עם שובו מאירופה. כאן חזרו מספר ציורי שמן של "משפחה" (כולם צוירו ב- 1971), ובמרכזה – האב – דמות זעיר-בורגנית ארכיטיפית, בחליפה, מגבעת ומזוודה ביד. זכרתי את "מיסטר רבינוביץ" – הזעיר-בורגני הנצחי של ליפשיץ מ- 1968, אך הלה לא החזיק מזוודה. עתה, גלגולו של רבינוביץ' בציורי "משפחה" השלים את הדימוי הסטריאוטיפי, בו אשוב ואפגוש בשנים הקרובות בעיקר בהצגות תיאטרון: כגון בהצגת "יעקובי וליידנטל" של חנוך לוין, 1974, כאשר איתמר יעקובי נכנס לבמה, מזוודה בידו, ואומר:

"…אני ער. והשעה רק שבע וחצי. מה קרה לזמן היום? אלך לטייל קצת, וכשאחזור אני מאד מקווה שתהייה כבר השעה עשר, ולישון בעשר זו כבר לא בושה. כדי להיראות אדם עסוק שממהר לאיזשהו מקום אלך עם מזוודה."

IMG_5105.JPG

המזוודה של יעקובי ריקה, כמובן, בדומה לכל הווייתו הקיומית נטולת האותנטיות. באותם ימים, שקד המחזאי הרומני-צרפתי, אז'ן יונסקו, על מחזהו "האיש עם המזוודות", שאותו ראיתי מוצג ב- 1975 בתיאטרון "אָטֶלייה" שבפאריז: על גדת הנהר סָן עומד איש עם מזוודות ומצפה לסירה שתעבירו לצד השני. מסעו של האיש עם המזוודות הוא מסע אבסורדי אבוד למציאת זהותו, והמזוודה היא הזהות הריקה. בהמשך, תתמלא הבמה בהמונים החולפים ביעף עם מזוודות בידיהם, בעוד האיש יושב דומם, מוקף בעוד ועוד מזוודות הסוגרות עליו.[1]

 

מה לי נדרש לפתע למזוודות? כמובן, בעקבות תערוכתה של ראידה אדון במוזיאון ישראל, תערוכה שנפתחת עם מזוודה גדולה, המכילה בתוכה בית מיניאטורי שלם, ונמשכת בסרט-וידיאו המאוכלס בפליטים, גירוש, אסונות ו…מזוודות. עתה, כבר הומרה המזוודה הזעיר-בורגנית במזוודת הפליט (הפלסטינאי, אך גם כל פליט אחר), מוטיב מאד מוכר באמנות המודרנית בכלל ובאמנות הישראלית בפרט. ואני נזכר במיצב מ- 2003 של מיטש אפשטיין במוזיאון "וויטני" בניו-יורק – מזוודה סגורה מונחת על מזרון, או במיצב-המזוודות המרשים שהציג חליל רבאח במוזיאון ישראל מתישהו בשנות ה- 90 (אוצר: יגאל צלמונה).

 

היכן נפתח – בערימת המזוודות העצומה במוזיאון אושוויץ, הר המזוודות של המגורשים שנספו? או, שמא נפתח בציורו הנודע של אדוארד הוֹפֶּר מ- 1957, "מוטל וֶוסטרן", בו יושבת אישה גלמודה בחדר-מלון קר ומנוכר, לא רחוק ממזוודותיה? ואולי, בתיבות-האבל הכמו-מזוודותיות של כריסטיאן בולטנסקי מ- 1988? כך או אחרת, מזוודה היא סמל משומש למדי של נדודים, פליטים, גירוש ואובדן. אפילו כשמרסל דושאן יצר (בין שאר "מזוודותיו") בשנים 1940-1935 את מזוודת הרפרודוקציות שלו, הוא ביקש לסמן הפצה, משמע "נדידה" של אמנות והפקעתה, אם מהמוזיאון ואם מה"הילה" של המקור האישי. לימים, בתחילת שנות ה- 90, תבוא אריאלה אזולאי ותציע את ה"מזוודה" של אמני גלריה "בוגרשוב".

היה זה זמן קצר לאחר תערוכת "מסלולי נדודים", שאצרה שרית שפירא במוזיאון ישראל, ובה הוצגו, בין השאר, שלוש עבודות-מזוודה, חפצי מסע: האחת, עבודה מ- 1988 של פנחס כהן גן, שהניח על ארבע מזוודות ארבעה תגזירי קרטון מצוירים באברי-פנים: מעין פרצוף המפורק למזוודות: כהן גן הרבה להגדיר עצמו כ"פליט", שנפלט ממרוקו לישראל ותר אחר זהותו האבודה. באותה תערוכה, הוצגו גם שתי מזוודות-פח שעליהן צייר עידו בר-אל ב- 1990 תצורות מופשטות. והוצג גם תצלום שחור-לבן שיצר חיים מאור ב-1978, "מזוודתו של קין" (עוד נודד רדוף, שהעסיק את האמן בסדרה שלמה של עבודות) – בחור מזוקן, בנדנה למצחו, והוא רץ-נמלט בשדות. מאוחר הרבה יותר, ב 2008, ייצור חיים מאור את "המזוודה של אבא" – מזוודת-עץ מנוקבת במספר-אסיר-חנה-הריכוז של אביו. מה שמחזיר אותנו לערימה מאושוויץ.

 

כתבה שרית שפירא בנושא המזוודות:

"מזוודה היא מאפיין מובהק של הנווד בן-זמננו, דמות הנושאת את כל חפציה עמה […]. לפיכך, המזוודה מציינת עקבות של מקום אחר (שהיה או שיהיה), הימצאות בשולי המערכת, בדידות או שהייה של הכרח בנכר. המזוודה היא תחליף עכשווי לצרור הנדודים, לצקלון או לאמתחת, אטריבוט של דימוי הנווד בכלל ושל דמות היהודי הנודד בפרט. […] לניידותה של המזוודה מימד אנושי, כמטונימיה של הנווד או של הפליט: האדם הנוסע נושא אותה עימו, היא מצויה בסמיכות לגופו, היא בית מיטלטל במקום הבית היציב שאיננו. כמיכל הנושא מספר חפצי בית בנכר ונוצֵר בתוכו את ניחוחו, המזוודה מתפקדת כפֶטיש המעלה זיכרון אבוד ונוסטלגיה."[2]

המזוודה כסמלו של הפליט – היא היא זו שהתנחלה באמנות הישראלית, בין ביצירות אמנים יהודיים ובין ביצירות אמנים פלסטיניים. שהלא, כל אחד מהצדדים נושא עמו את משקעי הפליט והקורבן. וכך, בסביבות שנת 2000, התאריך המדויק אינו זכור לי, הציג מיכאיל גרובמן, מי שעלה ארצה מבריה"מ ב- 1971, מיצב של כעשר מזוודות פתוחות הגדושות בתצלומים של דימויים יהודיים, קומוניסטיים (לנין, מרקס, וכו'), רוסיים (גורבצ'וב, ועוד), רפרודוקציות של ציורים (שאגאל וכו'), תצלומי פרחים, תצלומים משפחתיים, ועוד ועוד. ובמרכז המיצב הציג שתי מזוודה ועליה המילים באדום: "איטבח אל יהוד". שמבחינת גרובמן דאז, מסע נדודיהם של היהודים לא תם גם בישראל.

 

זכור מאד לטובה מאיר פיצ'חדזה, שבסביבות 1997-1996 צייר סדרת ציורים ריאליסטיים, שבמרכזם מיוצגת דמותו עם כובע-מצחייה, יושבת או פוסעת בשדה אפלולי וריק (לרקע אופק מואר בתאורת ספק-שקיעה-ספק-זריחה) ובידיה מזוודות וספרים. כאילו אישר פיצ'חדזה את האידיאה של פרנץ רוזנצווייג ואדמונד ז'אבס, לפיה הטריטוריה של היהודים היא הספר, וגורלם הוא נדודי אין-קץ. על מזוודותיו של פיצ'חדזה כתבתי:

"…הנה הן ארבע המזוודות לרקע חשכת הנוף. דפיו הלבנים של הספר הפתוח ריקים ועונים את תשובת האבסורד והאין-תשובה לחשיכה הקיומית. והנה היא רק מזוודה אחת, ארבעה ספרים לידה […]. המזוודה לעולם סגורה וחתומת סוד. היא עשויה לשמש 'שולחן' לסעודת עניים של לחם וירקות, כשהיא אפופת חשיכה ושום איש אינו מסב לסעודה. היא עשויה להשתדך לקערת לימונים ולעציץ פרחים, אף לספרים […]. אכן, אם המזוודה הזו היא מטפורה לאמן הנעדר, הרי שהיא מעין ארון המתים שלו."[3]

 

ועדיין בנושא הפליט, תצוין סדרת עבודותיה של אורנה בן-עמי, שבתערוכתה מ- 2017, "חיים שלמים באריזה" (תערוכה שפתחה מטעם האו"ם בז'נווה את "יום הפליט הבינלאומי"), שילבה פסלי ברזל של מזוודות בתצלומי שחור-לבן גדולים של פליטים ומהגרים. עתה, כבר התייחסו המזוודות גם ובעיקר לגל האדיר של פליטים מאפריקה, סוריה וכו', המציפים את אירופה, אם לא טבעו בדרך.

 

ועוד זכורה המזוודה שהציג דוד טרטקובר ב- 2013 במוזיאון תל אביב בתערוכה הקבוצתית "מארח ואורח". התערוכה טיפלה בנושא הכנסת האורחים – אירוח והתארחות ( נושא מוכר מכתבי דרידה, בעיקר, אך שורשו כבר אצל קאנט), וכך "מזוודה מס' 27" של טרטקובר, מזוודה ישנה ומשומשת מאד, כוסתה על פני כל חזיתה בהמוני תצלומים מודבקים, המייצגים ("מארחים") תועפות זיכרונות-חיים מאינספור זמנים ומקומות, כולם בתנועה אל ומן ביתיות.

 

המזוודה היא החיים. המזוודה היא הקיום האנושי. המזוודה היא אובדן הזהות ואובדן הבית. המזוודה היא גלות והיא המסע הנצחי אל אופק בלתי ידוע. בסיום מחזהו של חנוך לוין, "אורזי המזוודות" (1983), אנחנו נמצאים בבית-קברות ומתבוננים באלחנן המחזיק מזוודה בידו:

"[אלחנן מביט רגע החוצה, לכיוון האוטובוסים, אחר-כך מוותר, מניח את המזוודה, יושב עליה. מחשיך, נעשה לילה. לאט עולה הבוקר. שני החסידים נחפזים בהולים לבית-הכנסת תוך מלמול]

חסידים: מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה. רבה אמונתך.

[מפינות שונות מופיעים נינה, אלישע הוקר, בלה, זיגי, אנג'לה הופקינס ואלפונס חוזלי, כולם עם מזוודות. הם עומדים בשקט ליד מזוודותיהם]

הניה: בוא, ילד, בוא לטייל עם אביך ואמך.

אלחנן: כל אלה שחצצו ביני לבין המוות מתו. ביני לבין המוות לא חוצץ עוד כלום.

הניה: בוא אלחנן.

אלחנן: עוד מעט, עוד מעט.

[נכנס אבנר צחורי עם עגלה קטנה ועליה מזוודה, אחריו בובה עם המזוודה הקטנה שלה, שניהם לבושים כמו תיירים, הולכים שמחים ומאושרים]

אבנר: המזוודה האחרונה.

אלחנן: עוד מעט אבוא."[4]

 

 

[1] גדעון עפרת,"האיש עם המזוודות", "מושג", מס' 9, פברואר 1976, עמ' 74-72

[2] שרית שפירא, "מסלולי נדודים", מוזיאון ישראל, 1991, עמ' 159.

[3] גדעון עפרת, "מאיר פיצ'חדזה", גלריה "דן", 2008, עמ' 40-39.

[4] אני מודה לעוזר-המחקר שלי, מ.ח., על תרומתו למאמר זה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s