קטגוריות
מודרניזם ישראלי

שבֶּרְתָה אוּרְדָנְג האמיתית תקום!

                 שבֶּרְתָה אוּרְדָנְג האמיתית תקום!

 

בשנת 1982 נערכה במוזיאון ישראל תערוכת "מחווה אמנים לברתה אורדנג". את התערוכה אצרו יגאל צלמונה ויהודית שפיצר, והציגו בה אריה ארוך, לארי אברמסון, מיכה אולמן, אביבה אורי, ג'ורג'ט בלייה, זיגי בן-חיים, מיכאל גיטלין, מיכאל גרוס, משה גרשוני, בר-כוכבא דוקטורי, נחום טבת, מרגלית מנור, ג'ררד מרקס, זליג סגל, יעקב קאופמן, משה קופפרמן, סרג' שפיצר, ועוד ארבעה-עשר אמנים ניו-יורקיים שאינם קשורים בביוגרפיה שלהם לישראל.

 

מאז חלפו שמונה-עשרה שנים, והתערוכה הנוכחית במוזיאון ישראל, "גלריה משלה – מחווה לברתה אורדנג" (אוצרת: רונית שורק) היא הזדמנות מצוינת לבחון כיצד נבנה סיפור אמנותי, או כיצד מגבשים נבחרת, את מי מאשרים, או מוסיפים, או משמיטים. זהו מאמר עם המון שמות, אך המאמץ אולי שווה.

 

ברתה אורדנג (2001-1912) היא אלופת ישראל בתערוכות-מחווה: ב- 1995 הציגה דפנה נאור בגלריה שלה את התערוכה "מה נשמע, ברתה אורדנג, בחירת האספן: המבט של ברתה אורדנג משנות השבעים ועד היום". האמנים שזוהו בתערוכה זו עם מפעל-החיים של אורדנג היו:

 

מיכה אולמן, רפי לביא, אריה ארוך, מירה וינשטיין, אבי אדלר, שלמה קורן, בני אפרת, משה קופפרמן, אהרון גלוסקה, יוסף זריצקי, שלווה סגל, מרגלית מנור, שרון פוליאקין, מיכה לורי, נחום טבת, אירית חמו, צילה פרידמן, אביבה אורי, אורית אורן-יצחקי, בן-ציון אביבי ואלדד שאלתיאל.

 

חכו, זה עוד לא הסוף:

 

ב- 1997 הוצגה בגלריה "ארטספייס" בירושלים תערוכת "מחווה לברתה אורדנג ליום הולדתה ה- 85". ומי הוצג בתערוכה זו? מיכה אולמן, מיכאל גרוס, שרון פוליאקין, אפי רוסק, בני אפרת, יהושע נוישטיין, זליג סגל, משה קופפרמן, אלדד שאלתיאל, אירית חמו, מירה וינשטיין.

 

אתם שמים לב: הרשימות משתנות מאד מתערוכה לתערוכה.

 

עוד מעט, נכתוב מילה על האמנים שנעלמו לנו לחלוטין מהזיכרון הקולקטיבי ועל כאלה שלא נעלמו, אך – משום מה – נוּפּו מה"קאנון" הנבנה ומהודק סביב "אסכולת אורדנג".

 

ועכשיו, תערוכת המחווה הנוכחית לברתה אורדנג במוזיאון ישראל. עבודה קטנה ושולית של פימה (אפרים רויטנברג) בפינה [ואגב, פימה היה פיגורה מרכזית והגמונית, אף היועץ, בגלריה "רינה" בשנות ה- 60! כאן הפך להערת-שוליים], ולאחריה – לאו דווקא בסדר הזה – האמנים הישראליים (כולל אלה שחיים בניו-יורק עשרות רבות בשנים) – יוסף זריצקי, אריה ארוך, רפי לביא, אביבה אורי, יהושע נוישטיין, פנחס כהן גן, נחום טבת, משה גרשוני, בני אפרת, משה קופפרמן, מיכה לורי, שלמה קורן, זליג סגל, הנרי שלזניאק, בוקי שוורץ, מיכאל גרוס, אהרון גלוסקה, זיגי בן-חיים, בר-כוכבא דוקטורי, מיכה אולמן, שלווה סגל. שאר האמנים בתערוכה – ניו-יורקיים מבטן ומלידה.

 

מעניין מאד: תחילה, אתה תמה לאן ומדוע נעלמו אמנים רבי עניין וערך, כמו ג'ורג'ט בלייה (שהייתה אמנית מושגית נועזת בתחילת שנות ה- 70), סרג' שפיצר[1], ג'ויס שמידט (שהדפסיה ועבודותיה בנייר ידני וענפים היו מרשימות מאד), ג'רי מרקס (שפעולותיו המושגיות והמיצגיות היו אבן-דרך באוונגרד של שנות ה- 70), הרמן זיינסטרא (פסל מינימליסטי הולנדי, שפעל בישראל עם חבורת אורדנג)[2], לארי אברמסון, שרון פוליאקין, אירית חמו, הצלמת מרגלית מנור, מעצבת התכשיטים דגנית שוקן, משה ניניו, יוסי אשר, אלדד שאלתיאל, מירית כהן כספי ונוספים – כולם אמנים שהציגו תערוכות אצל ברתה אורדנג, בין בניו-יורק ובין בירושלים. והרי עסקינן באמנים רבי-זכויות!

 

כן, ישנם אמנים אורדנגיים, שדָהו, בדרך פלא, מתודעתנו: אבי אדלר, מירה וינשטיין, אפי רוסק, אורית אורן יצחקי, בן-ציון אביבי. כולם הלכו אל ברתה ואצלה ישבו, ולפחות בתודעתי – אבדו עקבותיהם. ומי יודע, אפשר שמדובר באמנים נפלאים. אבל, בסדר, כזה הוא דין ההיסטוריה של האמנות. גם נוכל להבין את ההחלטה האוצרותית שלא לכלול בתערוכת המחווה את ציוריהם של אהרון כהנא, מרדכי אבניאל, אייקה בראון וג'ורג' שמש – כולם אמנים שהציגו בגלריה "רינה" בשנות ה- 60 וחורגים מאד מ"השורה" האורדנגית המבוקשת.

 

ושלא יובן לא נכון: אין תרעומת בדבריי, אלא השתאות נוכח הדינאמיקה האוצרותית ההיסטורית, המתגלה בתהליכי ניפוי המגבשים "נבחרת". ואין ספק: הנבחרת האורדנגית הנוכחית במוזיאון ישראל היא נבחרת משובחת והיא מורכבת מציורים ופסלונים מענגי-עין ומוח. אף הייתי מוסיף ואומר: שבחירתה האיכותית של רונית שורק הצליחה לכנס תחת גג תחבירי די-משותף אמנים, שנהוג להפרידם אצלנו בין תל אביב לבין ירושלים, בין "דלות החומר" לבין "רישום מעל ומעבר", בין ותיקים מאד לבין ותיקים פחות. אם תרצו, על קירות התערוכה מוגשת לנו קלאסיקה של המודרניזם הישראלי. אף כי, על נקלה, ניתן היה לשזור בקלאסיקה זו גם את רישומיו המוקדמים של אברמסון, את רישומי הפעולות של שפיצר, את פסלוני הנייר וענף של שמידט ועוד, ולא ממש ברור מדוע אלה אינם כאן.

 

מה שברור יותר ומרתק יותר הוא המכאניזם של הברירה הלא-טבעית של "כתיבת" ההיסטוריה: ברתה אורדנג של מוזיאון ישראל 2020 זוקקה וטוהרה מכל אפיון אמנותי שיחרוג מאותו קו-מינימליזם רגיש, מאותה הפשטה ספק-לירית-ספק-הכרתית. ולא חשוב, שבחירותיה האמנותיות האמיתיות של ברתה אורדנג היו הרבה יותר פלורליות, מורכבות, רבות-פנים, רבות סתירות.

 

[1] ראו מאמרי עליו, "סרג' שפיצר היה פה ועזב", באתר המרשתת הנוכחי, 8 במרץ 2018.

[2] ראו מאמרי, "השיבה לזיינסטרא?", באתר המרשתת הנוכחי, 7 מאי 2019.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s