קטגוריות
הגיגים על האמנות

משחק הסודות

                            משחק הסודות

 

עוד שבת סגרירית, ואני שם פעמיי אל מוזיאון ישראל. שלשום נפתחו פה ארבע תערוכות חדשות, ואני סקרן ומקווה לטוב. לא אבדה תקוותנו. ברדיו מודיעים בתדהמה על חולי קורונה קוריאניים ששבו מישראל. זמננו קצוב.

 

לא, לא אכתוב ביקורת על התערוכות. שהרי, מהי ביקורת אמנות אם לא ביקורת על עצמך, יותר מאשר ביקורת על מוצגים?! הנה כי כן, אי-התרגשותי מציורים אנינים מאד בתערוכת-המחווה היפה לברתה אורדנג ("גלריה משלה", אוצרת: רונית שורק) – על מה מעידה אי-התרגשות זו שלי אם לא רק על השובע הפרטי שלי מסוג זה של איכות אמנותית?! אסתפק, לפיכך, בציון העובדה, שמתוך ארבע התערוכות החדשות, על אינספור יצירותיהן, נטלתי עמי הביתה בצקלון-נפשי רק שתיים: האחת, קבוצת פסלי-חרס של שני רכס (בוגרת "בצלאל", 2018), שעיצבה באובניים מכלים במבנה של טורסו פגום. סדרה יפיפייה, שנולדה כמדומני ב"בית-בנימיני", תל אביב, ושהעלתה בתוכי רעב לתערוכה מקפת של היצירה הקראמית העכשווית בישראל. אין ספק: המדיום הקראמי עובד עלי חזק ברובד החומרי-חושני העמוק, עד כי מייַתֵר את הפן האינטלקטואלי שבי.

 

אלא, שהפן שהתייתר מול מבני החרס התעורר בי ביתר עוז מול עבודתו של משה ניניו מ- 2011-2010 (זו מוצגת בתערוכת "אמנות וסיפים: אלמנטים של אדריכלות מודרנית באמנות העכשווית", שאצרה איה מירון): תצלום שחור-לבן, שמבט ראשון בו אינו מצית בך, לכאורה, סקרנות למבט שני. כי לפניך תצלום מופשט, גיאומטריסטי ושטוח – מלבן אנכי של זגוגית שקופה, שתחתיתו מוצלבת במלבן רוחבי שטוח באפור-חום כהה. קומפוזיציה בסיסית יפה, כמובן, גם מלנכוליות ואולי גם שמץ מורבידיות מוטמעות בדימוי, אך לא הרבה יותר. אך, ברור לך, שחייב להיות פה הרבה יותר. כי זוהי עבודה של משה ניניו וכי נבחרה לתצוגה במוזיאון. ועוד נקודה: אני מכיר את התצלום הזה, "זכוכית" שמו, שראיתיו ב- 2011 בתערוכה קבוצתית בגלריה "דביר" כשהוא מזווג עם תצלום-תאום, וקראתי דברים חכמים ומעניינים שנכתבו עליו, בעיקר של חיים דעואל-לוסקי ושל חמוטל שטרנגסט. במילים אחרות: אני יודע שזוהי עבודה מרתקת. שהלא, התצלום הזה צולם מתוך תא-הזכוכית שבו ישב אדולף אייכמן במשפטו ב- 1961, ואף יותר מזה, שהוא צולם ממש מכיסאו של הצורר. דהיינו, שהמבט הנגלה בתצלום הוא מבטו של אייכמן, שהומר במבטו של משה ניניו. מממ… אהה!

ניניו, 2010.png

עבודותיו של משה ניניו אתגרו אותנו עוד מאז שנות ה- 90, כאשר שילבו אזוטריות עם תחכום מושגי. ובמסורת האמנות המושגית (ובמידה בלתי-מבוטלת, במסורת פרשנות האמנות בכלל) – הן תבעו מאיתנו הכרת אי-אלה נתונים עלומים כתנאי להבנתן הבסיסית. לא אחת, תביעה זו של הכרת נתונים נסתרים הייתה ועודנה מקוממת, כאשר דרשה ודורשת ידיעת טקסטים נידחים, או ציורים שכוחי-אל ושאר פרטים שאינם נמנים על ציודו ההשכלתי של הצופה, אף המלומד. אלא, שתביעה השכלתית זו – כך למדנו – היא מורשה מודרניסטית מפוארת של ט.ס.אליוט, ג'יימס ג'ויס ועוד, ועלינו להשלים עמה. ולעמול. כן, הפרשנות כעמל.

 

אך, לא אלמן ישראל: כי, עתה, לנגד ה"זכוכית" של ניניו, נשלחת אלינו ישועה מתוך תווית זעירה, הסמוכה לתצלום מימינו. התווית, פרי מקלדתה של האוצרת, מלמדת אותנו, שהדימוי צולם מתוך תאו של אייכמן, מה שמשנה, מהקצה עד הקצה, את תגובתנו לתצלום. הנה קטע מתגובתו של דעואל-לוסקי לתערוכה ב"דביר" ב- 2011:

""כיוון שאנו יודעים שהמוצג שנכח שם הוגדר כפושע, ואנחנו עכשיו רואים את מה שהוא ראה ולא אותו, מתחוללת פעולת המרה המעמידה את הצופה באמבלמה מוסרית: האם אני מוכן לעמוד כאן בחלל הגלריה, חלק מחלון הראווה של האמנות, ולהתבונן ולראות את מה שהוא ראה, לחוש אולי את מה שהוא חש, את הפיכתי ל'מוצג' משפטי, למי שפשעו ועונשו נחרץ עוד לפני שהתחיל משפט הראווה? כל שניתן לראות בעבודה של ניניו הוא שקיפות-מזוגגת ומבט בוהק אל מול לובן מסמא שממולו, ותו לא. האם זה מה שאייכמן ראה? האם האמן מרמז כי אייכמן שהובא לירושלים לא ראה את ירושלים, לא ראה את המשפט, לא 'היה שם' במובן הבסיסי של מעשה הצילום? האם האמן מרמז על המקום החשוך בו נמצא הצלם כשהתריס נסגר בזמן הלחיצה על המשחרר? הקיום שאינו עוד הנחסם העולה מהמבט השקוף של המוות, פועל כמטונימיה לחלל הריק הממלא את המבנים המשיקים המאורגנים סביבו בתצלום. […] ניניו עושה דקונסטרוקציה למעשה המדינה במשפט אייכמן, מציג את המבט האחורי ומביא את הצופה לקו התפר, לגבול שבין האסתטי לאתי."[1]

 

פרשנותה של חמוטל שטרנגסט ב"ערב-רב" הייתה מרתקת אף היא, ועניין מיוחד מצאתי בקישור העקיף שקישרה מבלי-דעת בין עבודתו הנדונה של ניניו לבין… עבודות מצלמות-הנקב של חיים דעואל-לוסקי:

"נקודת-המבט  של הנידון למוות, שאופקו מצטמצם והולך. מן הפרספקטיבה הזו, של מבט מתמעט, התא נעשה לקופסא עם חור: קמרה אובסקורה כלומר צילום במובנו הישן."[2]

 

אך, למרות הפיתוי הגדול להמשיך ולפרש את "זכוכית", לא לפרש את עבודתו זו של ניניו באתי, כי אם לדון בעצם המנגנון הפרשני:

 

כי מסקרן אותי המתח התלותי בין העלמת המידע מצדו של האמן לבין תפקידו של האוצר בחשיפת מידע זה. משה ניניו, מצדו הוא, עושה כל מאמץ על מנת להעלים מאיתנו את הפרט הדרמטי והמכריע של מעשה הצילום מכיסאו של אייכמן החוּצה אל עבר השופטים והקהל שממולו. הוא, שיודע היטב עד כמה הכרחי מידע זה בעבור הצופה, סוגר בפנינו את המקור: "זכוכית" הוא קורא לעבודה, זכוכית-בעלמא, זכוכית כללית שכזו, ללא שום קשר לזכוכית ההיא-ההיא מבית-העם הירושלמי. בהתאם, גם תצלומו חומק מהסגרת רמז מפורש ל"כלוב" ההיסטורי ההוא: תצלומו מופקע, לכאורה, מכל הקשר, מכל זמן ומכל חלל ברי זיהוי. דימוי ערטילאי, סתום, סגור בתוך עצמו, סרבני, שקוף ברמת המסמן אך אטום ברמת המסומן.

 

אלא, שאז נשמעת לעינינו צפירת החילוץ וההצלה של האוצר(ת): בין אם בדף נלווה בגלריה "דביר" ובין אם בתווית קירונית במוזיאון ישראל, האוצר(ת) מספק(ת) לנו את החמצן להצלתנו מהמצוקה. עתה, בזכות המידע הגואל, בכוחנו לשוב אל היצירה האזוטרית ולזרות בה אור. על פניו, משה ניניו אינו תלוי באוצרים, יצירתו אוטונומית. אבל, האמת היא שהוא (בדומה לאמנים רבים, לבטח מהשדה המושגי) תלוי-גם-תלוי באוצרים. תפקודה התקשורתי של יצירתו מותנה ב"חמצן" האוצרותי, שפוֹתֵח את מה שהאמן סגר, שמאיר את מה שהאמן החשיך. אם האמן אָמוּן על סוד כמוס, כי אז האוצר הוא ה"ספוילר"-כביכול. אך, למעשה, יש כאן משחק תפקידים כפול של שני הצדדים, שאינם יכולים האחד ללא השני. כי, ללא האוצר, תשמור היצירה לעד על סודה, אותו סוד שהאמן, בעצם, מאד מאד חפץ בחשיפתו. שהלא, מי גילה לאוצר את הסוד אם לא האמן הוא עצמו… כי האוצר הוא השליח-לדבר-עברה של האמן.

 

נסיר דאגה מלִבֵּנו: הסוד ימשיך לשמור על סודותיו. ככל שייזרה אור על המסומן הקבור, לעולם לא תיחשף הגופה עד תום. וכך, גם משהתגלה לנו (בזכות האוצר/ת) סוד התא והכיסא של אייכמן, עדיין מחכים לנו – במונחי "שער החוק" של קפקא – אינסוף שערים סגורים-פתוחים בדרך אל "החוק", אותו לא נדע לעולם.

 

 

[1] חיים דעואל-לוסקי, "על מה שממול ועל זה שלא נראה מתחת הזיגוג הכפול", "בצלאל" – כתב-עת מקוון, אוקטובר 2011.

[2] חמוטל שטרנגסט, "היה סוד עוד לפני שהיה מה להסתיר ", "ערב-רב" 31.8.2011.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s