קטגוריות
הגיגים על האמנות

על העיוני

                                       על העיוני

 

הייתה שבת סגרירית, ועם הפְצע-השחר, שמתי פעמיי (רוצה לומר, גלגלי-מכוניתי) צפונה, לקיבוץ כברי. בחדר מחדרי "סטודיו שֶמי", מה ששימש את יחיאל שמי לפסליו, המוצגים לראווה מלגו ומלבר, התקבצו עשרות איש, רובם ותיקי כליל הסמוכה, ונוספים מהקיבוץ ומיישובי האזור. קהל איכותי מזה לא תמצאו. סיבת ההתקבצות הייתה מיכאל סגן-כהן, אשר לא מכבר מלאו עשרים שנים לפטירתו, ומבחר צנוע מיצירתו נתלה על קירות החדר בידי ידידיו ומוקיריו, יורם ורטה (יוריק) וזלי גורביץ'. אוצרים אוהבים מאלה לא תמצאו.

 

באתי לדבר על "העיוני" באמנותו של סגן-כהן ובאמנות הישראלית בכלל. אבהיר: איני מחשיב את מיכאל סגן-כהן כצייר, אך אני מחשיבו עד מאד כאמן, כאיש תרבות וכאדם חכם. את דבריי פתחתי בהתייחסות לציור-הענק של "לוויתן", שאותו צייר מיכאל ב- 1983 – מסה אדירה של גוף אפור – חומר (שישה וחצי מ' אורך) – שבבטנו יושב איש ומעיין בספר. מיכאל נתן צבע רק לידיו ולראשו של הקורא, שספרו לבן – "רוחני" – כולו. את גוף הקורא הותיר רק כרישום, משמע – יד וראש כדואליות אמנותית מבוקשת. זלי, שישב לידי, העיר הערה יפה, לפיה – האיש הקורא נראה כמי שנוהג במכונית, דהיינו מנהיג ומוביל את הגוף החומרי העצום בכוח היד-ראש שלו. וגם הצביע זלי על עין זעירה נוספת של הלוויתן, שמצוירת בטבור זנבו המפותל ומתייחסת לעינו של הקורא בספר. אך, לעניין העיניים נשוב עוד מעט-קט.

 

כי, ראשית כל, חשבתי על המילה "הגות", הקשורה באותו איש קורא בתוך הלוויתן: "הגות" משורש "הגה", שהוא גם – צליל הדיבור (המילה, האות) והוא גם כלי הנהיגה, ההולכה. ואכן, הגותו של האיש הקורא בבטן הדג הלמה להפליא את טיעונו של מיכאל סגן-כהן בדבר ה"עיון": הצעתו להמיר "ציור" ב"עיון". ש"עיון" הוא העין הרואה, אך גם העין הקוראת וחושבת. כלומר, הוגה ומנהיגה.

 

הדואליות של ה"עיון" צמחה,כמובן, מאותה צומת היסטורית שמתוכה נולד מיכאל סגן-כהן כאמן, אז בשלהי שנות ה- 70: רגע השיא ותחילת שקיעתה של האמנות המושגית, שהוא גם רגע שובו של הציור הפיגורטיבי. מיכאל, שכבר השלים אז לימודי אמנות ופילוסופיה, שכבר פרסם ביקורות ב "הארץ" והחל בכתיבת דוקטורט (כלומר, מי שטבל עמוק בעיוני), הוא גם זה שקלט בניו-יורק (בה התגורר מ- 1972) את בשורת "הציור הרע", שעה שהתרשם במיוחד מציוריו של צ'רלס גרבדיאן, שבאותם ימים עשה לו שֵם.

 

אך, נחזור ל"עיון" ובעיקר ל"עין" שהיא מבט והיא מקור, מעיין, והיא גם "מעיינים" (מחשבות!) והיא… "מעֵין", דהיינו כאילו… ואם שכחנו, ראִיה היא גם ראָיה, והרואה הוא גם נביא (ולמיכאל סגן-כהן היה עניין גדול בנביאים, ראשונים ואחרונים, שמְסִפריהם העתיק פרקים תמימים ואף סיגל לעצמו הופעת "נביא").

 

ב"עיון" חיבר סגן-כהן בין הראִיה לבין המילים. במאמר שפרסם ב- 1995 ב"סטודיו", בנושא אתונו של בלעם, טען, שהאתון דיברה כדי שבלעם העיוור יראה!

 

המשכתי והרחבתי על יחסי אמנות ואידיאה במחשבת המערב לדורותיה, וכל זאת במטרה להגיע ל"ראש הגדול" של מיכאל, שמימש את צו ה"עיון" בטקסטים נועזים שחיבר בנושאי תרבות ואמנות (כגון, "הנחות בדבר אפשרות לידתה של אמנות ישראלית-יהודית", 1977), וכמובן, בציוריו שהם בסימן "קריאתם" ("לצייר בעברית", ניסח זאת איתמר לוי במאמר שכתב ב"הארץ" על מיכאל ב- 8 באפריל 1994). והספר כגשר אל הציור וממנו ("ציור צריך שייגמר בספר", אמר מיכאל). ולכן, מפות של סמלים ו"מקרא", ואותיות, ופסוקים, ומדרשים המכוננים את ציוריו של סגן-כהן.

 

 

ראש "עיוני" גדול: צייר שאִתגר את עצמו בסוגיות ייצוג האינסוף האלוהי המופשט; בדילמות של שייכות, מקום וזהות; בשאלות תפקידו של האמן בחברה, ועוד. הנושאים הגדולים.

 

ומדוע טרחתי והגעתי עד כברי בכדי לדבר על ה"עיוני"? כמובן, מתוך כבוד למיכאל סגן-כהן ז"ל; אך, גם ואף יותר מזה, למען לקונן על היעלמות ה"עיוני" מהאמנות הישראלית.

 

כי התבוננתי סביב בעולם-האמנות שלנו בעשורים האחרונים ותהיתי: להיכן נעלמו המאמרים העיוניים? להיכן גזו כתבי-העת המודפסים? מדוע התמעטו הקטלוגים? מה קרה למילים במרחב קמצנות-המילים ב"וואטס-אפ",ב"טוויטר", בתקצירי ה"וויקיפדיה" (שהמירו את הקריאה בספרים), בהעדפת "אימוג'ים" על פני כתיבה?

 

"עיון?!" – מושג כמעט-מגונה בחברה שמוקיעה את האליטה האינטלקטואלית שלה כאשכנזיות שמאלנית רחמנא-לצלן, שמפקירה את החינוך בכלל ואת מדעי-הרוח בפרט, שמתמכרת לשעשועוני-טריוויה ולתוכניות-אוכל, שסוגדת לנראות ולתדמיות ומשלימה עם ה- FAKE. ה"עִיוני" הפך ל"עָיוּני"…

 

"עִיון?!" – הציור הישראלי העכשווי מסוגר בתוך דימויי פנטזיה נרקיסיסטית, בין אם באקוורליות "מינורית"[1] ובין אם ב"ציורי-פרע"[2], וגם בערוצי הריאליזם ההסתכלותי ובניאו-הפשטה – גם בהם הצורה נפרדה מהאידיאה האפלטונית (שפעם הייתה מזוהה עמה). לאמנות הישראלית העכשווית בכללותה אין עניין בהגותי, במילולי, בטקסטים (הקומץ שעודנו מגלה עניין באלה נמנה על ותיקי הזירה). מילים מסולקות מחללי תערוכות – החל בקיר-המבוא, המשך בכיתובים המלווים וכלה בקטלוג, כאמור – כמו היו נגיפי קורונה. דיבור בשיח-גלריות? אמצעי יחצ"ני ושיווקי, בעיקר.

 

                               *

ערב נסיעתי ההיסטורית לכברי, טלפנה אליי ליאורה לאור, רעייתו של מיכאל (איני סובל את המילה "אלמנה" או "אלמן"), וסיפרה לי, שהמילה "עמדה", המודפסת מעל שער הכניסה למוזיאון לאמנות ישראלית ברמת-גן, היא יצירה של מיכאל סגן-כהן. העמדה הצבאית, הממוקמת על הגג שמעל הכניסה (עוד מאז מלחמת-העצמאות), הפכה בידי מיכאל לתביעה אמנותית לנקיטת עמדה רעיונית.

 

המוזיאון ממתין לפתיחתו-מחדש. גם ה"עמדה" ממתינה לאמנים.

 

 

[1] גדעון עפרת, "האקוורליסטים של שנות האלפיים", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 19.10.2013.

[2] גדעון עפרת, "ציור-פרע", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 30.8.2016.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s