זמן העין החכמה
זהו זמנו של המבט החדש, מבט חד, מדויק, ממוקד, מדוקדק, נקי, מבט אכזר מאין כמותו: מבט עינו של הטיל המונחה בהנחיה אופטית (עם או בלי סיב אופטי). שום עין-נץ לא תוכל לו, שום עוף מרחיק-ראות לא ישווה לו, לבטח לא עין-אדם. זהו מבטם של טיל השיוט הבליסטי, של הפצצה החכמה, של הטיל האנטי-טנקי וכל השאר – המבט שיגבר על כל מרחק, יקלע לחוט-השערה, ימית ויחריב, ישרוף ויכָָָלה.
פעם, לפני שנות-דור, אפשר שמעתם, הייתה עין אנושית והיה מבט אנושי. כן, גם זו העין ידעה לחסל, אולי לא בממוקד, אך ידעה להמית בחרב, בכידון (ואפילו מבעד לכוונת הרובה, שהייתה כבר עין משודרגת). אך, כל עוד הייתה זו עין אנושית, מבטה לא היה נוקב ולא היה מנקב. כי המבט האנושי של פעם היה מבט זע, רוטט (רק מבט המצלמה יקפיא אותו); מבט שנשא בחובו את "עיוורונו" – את הכתם האפל – את הבלתי-נראה; מבט של פשרה דו-עינית (שלעומתו, הקוד הבינארי של העין הדיגיטאלית "נועל" את הדימוי באחדות פיקסֶלית); מבט המתקשה לבודד פרט ממכלול, לבטח ממכלול נע; מבט רך על-פי-רוב, שמתרכז במוקד, תוך שכולל את שולי הדימוי בדרגת חדות נמוכה יותר (המצלמות האנלוגיות החריפו זאת, עת התמקדו על חשבון טשטוש השאר); מבט שהיה מושפע מהכרה ורגש של המביט.
זוכרים את המבט האנושי הזה? זהו המבט שהוריש לנו את תולדות האמנות.
הו, המבט האנושי הזכור לטוב! האם הוא הולך ומוכרע "נגד עינינו" על-ידי המבט החדש, מבטן של עין אלקטרונית, עין-לייזר ושאר עיניהן של טכנולוגיות-על? הבה נודה: יותר ויותר, אנו משתעבדים להתבוננות מבעד לעינית ה"אַי-פון" (תיעודי סמארט-פון, סלפיז…), יותר ויותר משתעבדים לצפייה ברמת High Definition; יותר ויותר מתנהלים על-פי עיני לוויינים ("ווייז"), יותר ויותר, אנו חיים תחת עיניהן האלקטרוניות הבולשות של מצלמות ברחובות, במוסדות, בחנויות, על בתינו (ובתוכם), בגני-ילדים… עיניים חדשות וחכמות סורקות את מוחנו וגופנו (CT, MRI), עיניים טכנולוגיות שלעתים עושות יד אחת עם קול (אולטרה-סאונד), עם דרגות פליטת-חום (שלא כעין האנושית המופרדת משאר החושים) ועם קרני-אולטרה למיניהן. אנו מתבוננים בעיניים החדשות ואנו מושא להתבוננותן.
הנה כי כן, עין חכמה הולכת ומדיחה את העין האנושית. זוהי העין המפשפשת בגופנו ובחפצינו בנמלי-תעופה; זוהי העין שמתעדת אותנו בתעודות-זהות חדשות, ברישיונות, במעברי-גבול. זוהי עין-המצלמה הדיגיטאלית שמוצמדת לחזהו של כל שוטר, או שמותקנת במכוניתנו. עין שלישית.
מזה מאות בשנים שאנחנו משדרגים את העין האנושית: תחילה, העדשות, לאחר מכן – המשקפת, ואז הטלסקופ והמיקרוסקופ, ואז המצלמה. וכיום, דומה כי הגרזן קם על מניפו, והעין הטראנס-אנושית הולכת ומייתרת את העין האנושית. עין טכנולוגית, אימפרסונאלית, חסרת-לב, חפה מכל מטעני רגש; עין מונחית-מטרה (שלא כעין האנושית המרפרפת. שלא לומר, ההתבוננות האסתטית המבקשת להשתחרר מ"מטרות" ותכליות); עין חכמה שרואה-כל, שאין בה שמץ עיוורון; עין שלא עוד מבחינה בין מרכז ושוליים, בין עיקר ותפל, באשר היא מקנה איכות חזותית שווה לכל שדה המבט שלה, אלא אם כן, כוונה לנקודה אחת – ליעד החיסול; עין חדשה שמוטענת בידע אחד בלבד – הידע האלגוריתמי (זה המזין מראש את הטיל, או שמזין את עצמו במהלך השיגור באמצעות חזרת אותות מהמטרה); עין שתדע "לראות" בחדות את הגוף הנע ("פטריוט").
העין האנושית הייתה מוסרית-לכאורה, אבל רק באופן מטפורי: "עין טובה" או "עין רעה". העין החדשה, החכמה, היא בת-בריתנו ה"טובה" כל עוד דואגת לבריאות (צילום שיניים), לתקשורת (סקייפ), לתיעוד (הסורק), לבידור ("טיק-טוק") וכו'. אך – לא אחת – נזהה את העין החדשה כבת-בריתו של הרע, כעינו של "אח גדול", אף של אויב: עין זדונית (כשהיא נושאת פצצה), אורבת (כשהיא מודדת מהירות נהיגה), עוקבת ומשגיחה (מרחובות העיר ועד לתא העציר), ומביאת הבשורה המרה (שעה שאיתרה בגופנו את ה"גוש", הדימום, הפוליפ או – חלילה – הגידול הבלתי-שפיר).
במשך אלפי שנים, העין האנושית, זו הישנה, ה"טיפשה", שימשה את האמנות. היא למדה ולימדה להבחין בין דו-ממד לתלת-ממד, היא לאמץ את התנועה ואת הפרספקטיבה, לגלות את סוד הצבעים המשלימים. בתור שכזו, היא חוללה את נסי הציור הרנסנסי והברוקי, את הציור האימפרסיוניסטי והניאו-אימפרסיוניסטי. וזו גם העין שמרדה כנגד עצמה בציור האקספרסיוניסטי, הקוביסטי והמופשט.
ודומה, שלנוכח העין החדשה, זו הטכנולוגית וה"חכמה", האמנות נקראת לשידוד מערכותיה: לצד מרכזיותם העולה של הצילום הדיגיטאלי והווידיאו, שהשפיעו ומשפיעים על היצירה החזותית בכלל וחוללו מהפכות גם בתחומי העיצוב והארכיטקטורה, אפשר שהייצוג הריאליסטי החדש (לבטח, ההיפר-ריאליסטי והפוסט-צילומי), עם שדה-המבט החד שלו, המקנה ערך חזותי שווה לכל פרטי המיוצג – אפשר שהוא מבט High Definition. ובה בעת, אפשר שמגמה רווחת נוסח הציור הניאו-פרימיטיבי מבטאת תגובה מרדנית נגד הטוטליטריות הרודנית של המבט הטכנולוגי והחכם. ובכלל, ייתכן, שהציור כיום (אם להכליל), במו דבקותו באינטימי, באישי, ברגשי, בפנטסטי, אף במינורי – עונה בדרכו ל"עין החכמה", שהיא קולקטיבית, לא רק כשהיא משרתת את הממסד השליט, אלא גם כשהיא משגרת דימויים פרטיים ברשת החברתית (ואז היא גם נתונה, מבלי-דעת, למניפולציות שיווקיות ופוליטיות של אתרי-על).
זהו זמן העין החכמה, זמן כניעתה של העין האנושית, אך גם זמן המרד האמנותי כנגד העין החדשה. עין תחת עין.
