איזה ציורים אוהב אריסטו?
אין, כמדומני, שום ספר אחר שיכול להתחרות ב"פואטיקה" של אריסטו (330 לפנה"ס) בכוח-השפעתו על תולדות התיאוריה של הספרות בכלל והספרות הדרמטית בפרט. זכור לי בעברי הרחוק קורס שנתי באוניברסיטת תל אביב, בו דשנו, בהדרכתו של מנחם ברינקר הבלתי-נשכח, בגלגוליה והשפעותיה של "הפואטיקה" לאורך מאות בשנים ועד למאמרו של ארתור מילר מ- 1940, "הטרגדיה והאיש הפשוט". כמי שהורה תיאוריות דרמטיות באוניברסיטה העברית במשך 11 שנים (1981-1970) – נדרשתי פעמים רבות ביותר לספרו הדגול של אריסטו. אך, מעולם לא ניסיתי להפיק ממנו מסקנות לגבי האמנות החזותית. להלן, אנסה לעשות זאת, כלומר – אבחן, אחת לאחת, את התבטאויותיו הנדירות של אריסטו בנושא הציור והפיסול (ולא אעסוק במושג היופי, שהוא סוגיה בפני עצמה).
מאמר לשוחרי פילוסופיה ולאלה המוכנים למאמץ אינטלקטואלי קל.
אריסטו לא היה מעריץ גדול של האמנות החזותית. מהרצאותיי על ה"פואטיקה" זכור לי, שהממד הפלאסטי של ההצגה הטראגית, מה שאריסטו קורא – "החיזיון" – הוא הפחות נחשב בעיני הפילוסוף, גם אם מנה אותו על שישה חלקי הטרגדיה:[1]
"…הנעימה היא החשובה שבתבלין. והחיזיון מניע אמנם את הנפש אך הוא אי-אומנותי ביותר ופחות מכל הוא קרוב לאומנות-הפיוט. שכן כוחה של הטרגדיה קיים אף בלא הצגה ובלא שחקנים. נוסף על כך, לגבי הכנת כלי-החיזיון יפה כוח-האמנות של עושה-הכלים מזו של הפייטנים."[2]
לאמור: הפן המוזיקלי (ה"נעימה") נתפש על-ידי אריסטו כחשוב ביותר בין חלקי המופע הטרגי, בעוד הפן החזותי (ה"חיזיון" – מה שכיום היינו קוראים תפאורה, תלבושות, אביזרים, מסכות), הוא השולי ופחות-הערך היחסי: שכן, טרגדיה תוכל להתקיים גם ללא תפאורה, מה גם שאין למשוררים מעמד ביצירת העיצוב הבימתי, שכן זה נוצר בידי אומנים.
האמנות החזותית לסוגיה היא סוג של חיקוי, "מימזיס", שלדעת אריסטו, הוא מעשה המהנה בני אדם באורח אינסטינקטיבי:
"כשם שיש מחקים דברים הרבה (אם באומנות ואם מתוך שגרה) על ידי שעורכים את דמותם בצבעים או בצורות, ואילו אחרים – באמצעות הקול, כך האומנויות האמורות לעיל, כולן יוצרות את החיקוי במקצב, במילה ובניגון, או באחד מהם או בצירופיהם."[3]
האמנות החזותית נבדלת מהאמנויות האחרות בהבדל שבין החזותי לבין הקולי. כלומר, אריסטו מבחין בין האמנויות לפי החושים המפעילים והמופעלים בהן. ועוד מוסיף אריסטו לקראת סוף "פואטיקה":
"…מאחר שהפייטן הוא חקיין כדוגמת צייר […], מן ההכרח הוא, שיְחָקה תמיד באחת משלוש דרכי החיקוי הקיימות, דהיינו: או כמות שהיו וכמות שהם, או שהם כמות שאומרים עליהם וכמות שהם נראים, או כמות שהם צריכים להיות."[4]
קוראי ה"פואטיקה" יודעים אל-נכון, שבכל הקשור לסוגה הטרגית, אריסטו ביכר ייצוגן של דמויות "נעלות", מופתיות, "כמות שהן צריכות להיות" (להבדיל מהקומדיה, שמיוצגות בה דמויות "נחותות"). לפיכך, סביר להניח, שגם בתחום הציור-פיסול, יבכר אריסטו את ייצוג "נעלה" על פני ייצוג המציאות ה"בינונית" ולמטה ממנה (מה שהריאליסטים נוטים להעדיף). ואומנם, מעט מאוחר יותר, יבהיר אריסטו:
"…ייתכן, שמן הנמנע הוא, שיהיו אנשים כאלה, כמו שציירם זאוכסיס, אך ציורו טוב יותר, ומן הדין הוא שיעלה הטופס המופתי על הקיים."[5]
מכאן, שאריסטו אינו יכול לקבל את עקרון החיקוי כפשוטו (במובנו האפלטוני: כבבואה של המציאות). ואכן, מושג המימזיס האריסטוטלי לעומקו אומר משהו שונה בתכלית מריאליזם: הוא אומר תהליך של הגשמת אידיאה בחומר ובצורה, הוצאתה מהכוח אל הפועל, תוך נאמנות לחוקי ההכרח וההסתברות. מימזיס שכזה אינו מחויב אפוא להעתקה מדויקת של המציאות, כי אם לניסוחה מחדש לאור האידיאה המנחה וחוקי המבנה.
אך, לצד עקרון החיקוי במשמעותו המסוימת, אריסטו מקנה חשיבות עליונה לעניין המוסרי כתוכן הכרחי באמנות החזותית:
"…מחקים הפייטנים – או נפשות טובות ממנו או גרועות ממנו או כמונו, כמעשה הציירים. שכן פוליגנוטוס ערך דמויות אנשים מעולים, פַאוסון – גרועים מן האיש הרגיל, ודיוניסיוס – דומים לו."[6]
בהערת-שוליים אני קורא, שפוליגנוטוס היה צייר מפורסם במאה ה- 5 לפנה"ס, מי שקישט, בין השאר, בפרסקאות את טור העמודים (סטיו) שבשוק אתונה. פאוסון היה צייר אתונאי ידוע במחצית הראשונה של המאה ה- 4 לפנה"ס ומי שצייר בסגנון נטורליסטי, בשונה מסגנונו האלגורי-מוסרי של פוליגנוטוס. בהתאם, גם ב"פוליטיקה" של אריסטו, מוצגים פוליגנוטוס ופאוסון כמנוגדים זה לזה, כאשר נכתב:
"יש ללמד את הצעירים לא להתבונן ביצירות של פאוסון, אלא באלו של פוליגנוטוס, או בכל צייר או פסל אחרים המבטאים אידיאות מוסריות."[7]
את התביעה המוסרית בציור ואת זכויותיו של פוליגנוטוס בהקשר זה נפגוש גם ב"פואטיקה", כאשר אריסטו טוען:
"…כזה הוא, למשל, אף מבין הציירים זאוכסיס ביחסו לפוליגנוטוס: בעוד שהאחרון הוא צייר-מידות טוב, הרי בציורו של זאוכסיס אין כל מידה."[8]
זאוכסיס, כזכור, הוא הצייר האתונאי המפורסם, שהצליח להוליך שולל את הציפורים, שבאו לנקר בענבים המצוירים שלו. ללמדנו, שזאוכסיס היה צייר ריאליסטי, עוד דוגמא לסוג הציור שאריסטו כיבד פחות לעומת הציור "המוסרי".
אריסטו תבע מהציור (במקביל לתביעתו מהטרגדיה) את אחדות החיקוי. הנושא המחוקה ראוי שיהיה נושא אחד:
"…מן הצורך הוא, שכשם שבשאר אומנויות החיקוי, החיקוי הוא אחד, כשהוא חיקוי נושא אחד, כך סיפור המעשה."[9]
נוסיף, שמושג האחדות של אריסטו פירושו, שאם יוצא ממנו אחד מחלקיה – "יתפרק ויתמוטט 'הכול'."[10]
החיקוי, בין באמנות החזותית ובין באמנויות אחרות, מחויב להרכבה מסודרת ומדוקדקת של החלקים. ובהתאם, מציין אריסטו:
"וקרוב לכך הוא המצב אף באומנות-הציור : אם ימשח צייר בלא-סדר סממנים היפים ביותר, לא ייהָנה במידה שייהָנה מי שיערוך דמות בצבע לבן בלבד."[11]
במונחי זמננו, נאמר: עדיף ציור מינימליסטי-נזירי (לבן על לבן) על פני ציור מורכב ועשיר יותר שאינו בנוי ומובנה.
דרישה חשובה אחרת מהאמן היא זו של "ייפוי" המציאות:
"…על הפייטן לנהוג כדוגמת ציירי-דמויות טובים. שכן, הללו, כשהם מוסרים את צורתם המיוחדת של הדברים, הם עושים אותם כמו שהם ומציירים אותם יפים יותר."[12]
גם מחשבה זו של אריסטו תומכת באנטי-ריאליזם שלו ובציפייתו מהאמנות (ומהטרגדיה) לייצוג על-מציאותי.
דיונו של אריסטו בחינוך המוזיקלי, בספר השמיני של "פוליטיקה" תומך ומרחיב את האבחנה הזו. לאריסטו ברור כאן, שהאמנות והמדע בכוחם לעצב את הגוף והנפש של האדם; אך הוא ממהר להדגיש, שאותן אמנויות שאינן משמשות לטיפוח המידות הטובות הן "וולגריות". שלושה אפיקי חינוך מנסח אריסטו: א. קריאה וכתיבה. ב. תרגילי התעמלות. ג. מוזיקה. ד. רישום [שרטוט, מן הסתם]. "מבין אלה", הוא מוסיף, "קרוא וכתוב ורישום נחשבים כשימושיים לתכליות החיים."[13] בהמשך, יציין, ש"הרישום שימושי לשיפוט נכון יותר של יצירות אמנות."[14] ועוד בהמשך: "….אפשר ללמד רישום […] כיון שהדבר עושה אותם לשופטי יופייה של הצורה האנושית."[15]
לא חלפו שורות רבות, ואריסטו שב לעניין זיקת האמנות החזותית והמוסר: כך, באמצע דיונו בקשר בין קצב (ריתמוס) ומלודיה לבין רגשות ונשמה, נדרש הפילוסוף לפיסול דווקא, ובטרם ימליץ לצעירים להעדיף את ציוריו ה"מוסריים" של פוליגנוטוס על פני אלה הנטורליסטיים של פאוסון, הוא מבהיר:
"…אם אדם כלשהו מתענג למראה פסל רק בגין יופיו, נובע מכך בהכרח שמראה המקור [האדם שעל פיו נוצר הפסל/ג.ע] יהיה נעים לו. לשום מושאי חושים אחרים, כגון טעם ומישוש, אין זיקה לאיכויות מוסריות. למושאים חזותיים יש רק מעט מאלה, מאחר שישנן צורות הניחנות באופי מוסרי, אך רק במידה זעומה […]. שוב, צורות וצבעים אינם חיקויים, כי אם סימנים של מנהגי מוסר, רמזים שהגוף מסמן ביחס למצבי רגש. הקשר בינם לבין מוסר הוא מועט."[16]
פסל שנוצר אך ורק כחיקוי מציאות במובן האפלטוני – משמע, דומה למקור – הוא זה שיופיו הוא ביטוי ליופיה של הדמות המפוסלת. אריסטו, כאמור, לא גילה עניין בסוג זה של חיקוי, מה גם שגם קריטריון היופי לא היה מכריע בעבורו. והרי אנחנו יודעים, שבהחלט ייתכן פסל יפה להפליא של אדם מכוער. אלא, שאריסטו ביקש אחר סוג אחר של אמנות ושל חיקוי, כזה שמעמיד בראש את התכלית המוסרית, אף כי לא בדרך דידקטית, כי אם בדרך של היטהרות רגשית.
רוצה לומר: האמנות החזותית, הפיסול במקרה זה, עשויה להתקרב למעלת המוזיקה בכל הקשור לאפקט הרגשי, הגם שכוחה של האמנות החזותית בתחום זה פחות בהרבה מזה של המוזיקה. בדין יתרונה זה, עדיפה המוזיקה על הציור-פיסול ככלי להוראת המוסר. ויודגש: אריסטו מקשר במפורש בין תנועה רגשית מסוימת לבין שיפור מוסרי. הן, זהו הקתרזיס המפורסם, שאודותיו פירט ב"פואטיקה": זיכוך הרגשות באמצעות חוויית פחד ורחמים. למוזיקה הכוח לייצר חוויית קתרזיס בשומעיה, בעוד הציור-פיסול – אפשר שיצליחו, אך רק בנדיר.
[1] אריסטו, "פואטיקה", תרגום: מרדכי הק, מחברות לספרות, תל אביב, 1964, פרק ו', b1449, עמ' 36.
[2] שם, פרק ו', b1450, עמ' 42.
[3] לעיל, הערה מס' 1, פרק א', 1447a, עמ' 7.
[4] שם, פרק כה, b1460, עמ' 130-129.
[5] שם, פרק כה, b1461, עמ' 138.
[6] שם, פרק ב', a1448, עמ' 12.
Politics, Trans. Richard McKeon, Random House, New-York, 1941, Book 8, ch.5, 1340, 36-37, p. 1312.
[8] "פואטיקה", לעיל, פרק ו', a1450, עמ' 39.
[9] שם, פרק ח', a1451, עמ' 47.
[10] שם, עמ' 48.
[11] שם, פרק ו', 1450a, עמ' 40.
[12] שם, פרק טו, b1454, עמ' 77-76.
[13] לעיל, הערה מס' 5, פרק 2, עמ' 1306.
[14] שם, פרק 3, עמ' 1307.
[15] שם, עמ' 1308.
[16] שם, פרק 5, עמ' 1312.
