קטגוריות
תרבות עברית

החיים ללא "סטודיו"

                   החיים ללא "סטודיו"

 

לא זו בלבד, שאין לנו יותר את "קו", "סטודיו" ואפילו לא את "ציור ופיסול", – גם "המדרשה" חדל להופיע, ואפילו שְנָתוֹני המוזיאונים הגדולים בירושלים ובתל אביב – אף הם חדלו. וכן, גם הירחון "Arts Magazine" פסק לראות אור ב- 1992 בניו-יורק, וזאת לאחר 56 שנות הופעה, ואילו "אינטרוויו" המפורסם שבק חיים ב- 2018 בניו-יורק לאחר 50 אביבים. שקיעת המגזין לאמנות היא תופעה עולמית, חרף המשך הוצאתם לאור של "ארט-פורום", "אוקטובר", "ארט-ניוז", "ארט אין אמריקה", "פלש-ארט" ועוד. כי האמת היא, שכל כתבי-העת הללו ודומיהם (מרביתם נוסדו בשנות ה- 60) איבדו את הקסם המופלא, שכה פעל עלינו בעולם ובישראל בעשורים 90-70. וכי כיצד אפשר לשכוח את האובססיה דאז, האמוק ממש, של ביקוש ובליעת המגזינים לאמנות. באותה עת, להיות אינטלקטואל-אמנות פירושה היה להתעדכן במאמרי המגזינים, שעה שהללו תפקדו כבימות התחכום העיוני-אמנותי הגבוהות והמובילות. אם לא היית שם – לא היית!

 

הזמנים הללו חלפו. כיום, היצור הנדיר, הקרוי "אינטלקטואל-אמנות", לא עוד צומח מכתבי-עת.

 

למותר להזכיר את סופו של גל כתבי-העת האלטרנטיביים, ה"מחתרתיים", ההם הדקים, עם ההדפסה זולה ועם עבודת-היד העצמית, שראו אור, בארצות המערב בעיקר, במחצית השנייה של שנות ה- 70 ואשר הדהדו את הפלורליזם הפוסט-אוונגרדי. אלה אך הדגישו את המגמה ההפוכה – את הברית העזה ששררה עד אז בין כתבי-עת מובילים, דוגמת אלה המצוינים בראש המאמר, לבין האוונגרד. וראו דברים שכתב גרגורי באטקוק ב- 1970 ב"ארטס-מגזין" בנושא הקשר-בל-יינתק בין אמנות מושגית וכתבי-עת:

."התיעודים דלהלן מעלים שאלות רציניות באשר לתפקידו של כתב-העת לאמנות בסביבת האמנות המושגית. […] הטקסטים [של מל בוכנר, דניאל בורן, סול לוויט ולורנס ווינר/ג.ע] הפכו הם עצמם לאמנות […], הדפים הבאים הם יצירות אמנות. שום רפרודוקציות. שום ביקורת. שום אסתטיקה. רק אמנות.[…] הם טשטשו את הגבולות המסורתיים בין ביקורת ספרות, תיאוריה ושעתוק […] ותרמו לזהות-מחדש האולטימטיבית והמאוחרת של מדיום המגזין לאמנות."[1]

 

הברית הזו בין טקסט לאמנות התפוגגה והיא גררה מטה עמה את מעמדם האינטלקטואלי של המגזינים לאמנות בכלל.

 

אך, לא הכול שותפים להספד על כתבי-העת לאמנות: ב- 29 בספטמבר 2015 פרסמה גליה יהב ב"הארץ" מאמר על כתבי-העת הבולטים בעולם האמנות המערבי. ובטרם תפרט את סגולותיהם אחד לאחד, כתבה:

"כתבי-העת לאמנות לא נעלמו – הם פורחים כיום ברשת ובפרינט ומתרחבים לתחומי תרבות אחרים […]. תעשיית כתבי-העת לאמנות, למרות השמועות על מותה, משגשגת."

 

ואף על פי כן, עם כל הערכתי העמוקה לחשיבתה ושיפוטה המחודדים של יהב ז"ל, אני שב ואומר: תור-הזהב של כתבי-העת לאמנות – מאחורינו. עמודי מאמריהם של השורדים, מכובדים ככל שיהיו, אינם עוד בבחינת העמוד שלפני המחנה, קולם לא עוד מתווה את הדרך.

 

האם משום שאין עוד "דרך" באמנות העכשווית? שמא קשורה התופעה בירידה של תקשורת ה"פרינט" בכלל? ואולי קשורה התופעה במנטאליות של המדיום הדיגיטאלי, שאליו עברו לא מעט כתבי-עת? אני מבקש להציע אפיק אחר.

 

ב- 1993 פרסם היסטוריון-האמנות האמריקאי, תומס קראו ((Crow, מאמר ב"ארט-פורום" בנושא מעמדם של כתבי-עת אמנותיים. בניגוד ל"שעתם היפה" של המגזינים לאמנות (לפי קראו, בין השנים 1975-1965) –

"במידה רבה, הומר המאמר החודשי בירחון במאמרים עתירי-יגע ברבעונים אקדמאיים ואסופות בכריכה קשה ובמהדורות מלומדות. מסגרת הזמן בין חיבור טקסט לבין פרסומו יימדד כיום בשנים ולא בשבועות…"[2]

 

ובהתייחסות ישירה ל"ארט-פורום" (בו משמש תומס קראו חבר מערכת), ציין היסטוריון-האמנות:

"במידה שלא ניתן כיום לשוב ולמצוא את 'ארט-פורום' בכרכים הישנים, הרי זה משום שלא ניתן לעשות זאת ביחס לשום מגזין: כל כלכלת הכתיבה על אמנות השתנתה, כיון שכלכלת האמנות השתנתה בהיקפה ובאופייה היסודי. קהילה מקומית במהותה, כזו המקושרת באינטרסים הכרתיים, אינה מהווה עוד כל תחרות לכלכלה הגלובלית העולה בסקטור-המותרות הטוען לשם 'אמנות'."[3]

 

דהיינו, לא עוד קהילייה אינטלקטואלית במנהטן, שמצדיקה כתב-עת עיוני, אלא מציאות גלובלית המותנעת על-ידי בעלי הון, אספנים וסוחרים.

 

מה שונה המצב בישראל: בין כתבי-העת לאמנות ולבין ציבור הקוראים לא התקיים בישראל מעולם קשר מעמדי-כלכלי של "סקטור-מותרות". כי צרכני כתבי-העת הללו מעולם לא היו זהים ברובם עם האלפיון האוסף ורוכש יצירות אמנות בגלריות ובמכירות הפומביות. קוראי "קו" ו"סטודיו" היו בעיקרם אמנים ו/או אינטלקטואלים הנמנים על המעמד הבינוני.

 

כמובן, שלכלכלה תפקיד מרכזי באפשרות הוצאתם או אי-הוצאתם לאור של כתבי-עת לאמנות, ודי בהיקף מוגבל של מנויים כסיבה מספקת לסגירתו של כתב-עת. ואף על פי כן, בהכירנו "משוגעים לדבר", שתמיד יימצאו ושניתן לגייסם למימון מיזמים בלתי-רווחיים; ובהכירנו את עובדת היעדרותם של מבקרי ומאמרי אמנות מרוב עיתוני ישראל ("שָאפּוֹ" ל"הארץ", המעסיק שלושה מבקרי-אמנות); ובעיקר, בהכירנו את הנטייה האנטי-עיונית, המוצהרת לעתים, של מבקר אמנות זה או אחר, את היעלמותם היחסית של קטלוגים מתערוכות בגלריות, ואת המגמה העכשווית הנוהגת של כתבי-עת לאמנות בסימן מינימום טקסט ומקסימום תמונות[4] – ברי לנו, שלא שיקולי כלכלה, מסחר ושיווק הם הסיפור האמיתי שמאחורי שקיעת המגזינים לאמנות.

 

כי, הנה היא הסיבה האמיתית: ירידה תלולה בעניין האינטלקטואלי באמנות (ובתרבות בכלל). חרף כל התרחבותו של קהל-האמנות, העניין שמעוררת האמנות בציבור, לבד מהיבטיה החווייתיים-אסתטיים, מוגבל ברובו לתחום הסנסציוני: אקט פוליטי רדיקלי של אמן, שערורייה במוזיאון, מחיר בלתי-נתפש של יצירה, ביקורת קטלנית במיוחד, מחאה של אמנים, אקסצנטריות של אמן, התפטרות/מינוי של אוצרים, וכיו"ב. די לצפות במה שעוסקות תוכניות התרבות בטלוויזיה, שעה שמואילות לגעת (אם בכלל) באמנות החזותית. שלא לדבר על רמת הדיון. ומי כמוני יודע, שפרסום מאמר עיוני (חלילה – פילוסופי, חס ושלום – היסטורי) בבלוג הנוכחי ייקרא רק על-ידי קומץ זעום ביותר של קוראים (כן, לשירותי עומדת סטטיסטיקה יומית של מספר כניסות-קוראים בהתאם למאמרים השונים). ומנגד, מאמר ארסי על תערוכה עכשווית, או על מנהלי/אוצרי מוזיאון יביא בעקבותיו עד לאלפי (!) כניסות ביום, כולל הפצה ויראלית ב"פייסבוק, ובקיצור – תהילת-עולם למשך 24 שעות… למותר לציין את תסכולי בהקשר זה, שמוציא כל רוח ממפרשיי, המתיימרים להפליג לאופקים אחרים וממאנים לתפקיד ה"מבקר".

 

באווירה אנטי-עיונית שכזו (שאין להפרידה ממה שקוראים בארץ "מהפכת האליטות"), לרבים אין עוד צורך ב"קו" וב"סטודיו", ואפילו לא ב"ציור ופיסול". האם נדידתם של המגזינים לאמנות מה"פרינט" לרשת הדיגיטאלית – "ערב-רב", "הפרוטוקולים", "הרמה" ועוד – עונה על החלל העיוני שנוצר? ומהו מעמדם של אינספור הבלוגים האינדיווידואליים? על כך במאמר נוסף.

 

 

[1] Gregory Battcock, "Documentation in Conceptual Art", The Magazine, ed. Gwen Allen, Whitechapel Gallery, London, 2016, p.67.

[2] שם, עמ' 34.

[3] שם, עמ' 35.

[4] גדעון עפרת, "ללא מילים", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 5 בספטמבר 2017.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s