צילום אוטו-רפלקטיבי

                   צילום אוטו-רפלקטיבי

 

ב"מרכז אדמונד דה רוטשילד" (שד' רוטשילד 104, תל אביב, פינת שיינקין) מוצגת תערוכה מעניינת מאד בשם "פני שטח הכרחיים". את התערוכה אצרה אילנית קונופני הצעירה, שכדאי לעקוב אחריה. מה שמיוחד בתערוכה הקבוצתית הזו, שהיא באה מהצילום על-מנת לצאת מהצילום הלאה. מייחדת את התערוכה הזו גם העובדה, שאחד-עשרה המציגים (שמונה מתוכם – נשים) – כולן וכולם בגרו לא מכבר בתי ספר לאמנות בישראל, מחלקות צילום בעיקר, חלקן/חלקם בגרו בהצטיינות.

 

כמו בכל תערוכה קבוצתית, יש כאן עבודות מרתקות יותר ומרתקות פחות. בין היותר חזקות, שמחתי למצוא פה את עבודתה של צליל דקלו, מי שבלטה מאד לטובה בתערוכת הסיום האחרונה של המחלקה לצילום ב"בצלאל", וזאת בכוח האקספרימנטאליות המרחבית של צילומיה. הרשימו אותי גם עבודותיה של חמוטל אתר, בוגרת "שנקר", המציגה סדרת רישומי עיפרון רגישים ואינטימיים, בהם רשמה חדרים, שאותם צילמה מתוך אתרים פורנוגראפיים "חיים" ברשת, ברגע בו יוצאת מהם האישה "המענגת" ומותירה את החלל בסימן הטעון והביקורתי של נוכחותה הנעדרת.

 

אך, אם בחרתי לכתוב על תערוכת "פני שטח הכרחיים", הרי שזה בעיקר בזכות אותן עבודות שבהן אבחנתי מהלך אוטו-רפלקטיבי, דהיינו – מהלך של צילום החושב על מהות הצילום.

 

יש לי עניין מיוחד בצילום ישראלי אוטו-רפלקטיבי, שאביו הרוחני, כמדומני, הוא חיים דעואל לוסקי עם מצלמות-הנקב החכמות שלו. באורח פחות ספקטקולארי, הייתי מונה גם את יאיר ברק בקטגוריה של הצילום האוטו-רפלקטיבי, ועל כך ארחיב מעט להלן. באותו כיוון מושגי, אף כי בנתיב שונה וביקורתי-פחות, אמקם גם את אסף שחם, עוד מאז התפעלותי ב- 2013 בגלריה "רוברטו רובאטו" (שנסגרה, לצערנו, בדרום תל-אביב) מצילומיו האינטליגנטיים, שבראו תצורות גיאומטריות-מינימליסטיות מתוך תהליכים מכאניים של פעולת שני סורקים ((scanners, פירוט בהמשך. ועוד אכלול באותו מסלול של צילום אוטו-רפלקטיבי את עבודתו המסקרנת והמתוחכמת מאד של ינון כלפון, המציג בתערוכה הנוכחית בשד' רוטשילד. פירוט להלן.

 

זה הרגע לציין תערוכה שהוצגה בחיפה בחודש מאי 2015 (בגלריה ע"ש מורל דרפלר במרכז האקדמי ויצ"ו) ושמה "בחזרה לחומר החדש". התערוכה, שלצערי, לא זכיתי לראותה (ואני למד אודותיה מהרשת), נאצרה על-ידי חנה שביב והציגה צילומים של אוהד מטלון, ינאי טויסטר ואסף שחם, כולם עוסקים ב –

"טיפול בתוך תנאי המדיום הצילומי, […] בחומרי היסוד של הצילום: הזמן, החלל והאור. [… צילום ה-] פוקח עין על אופן ההתהוות שלו…".

 

כך, האור, ששימש את מטלון ושחם בצילומיהם, הוא זה של הסורק או מכשיר-ההגדלה (בחדר-החושך, הזכור לטוב), ואילו טויסטר השתמש בפילטרים לצורך פירוק האור הצילומי למרכיבי גווניו. תוזכר גם עבודתו של אוהד מטלון, שיצר במחשב תרשית של ריבועים מתוך פיקסלים אקראיים, ואז הדפיס את הדימוי, קיפלו לאורך קווי התרשית ואז צילם את המושא מחדש… אבסטרקט דיגיטאלי היודע את עצמו מתוך עצמו.

 

המגמה האוטו-רפלקטיבית בצילום העכשווי חובקת את תולדות הצילום מראשיתו ועד למכשור הדיגיטאלי המעודכן ביותר.

 

אמנם, את מצלמת-הנקב הראשונה שלו יצר חיים דעואל לוסקי (להלן, חד"ל) עוד ב- 1977, אך פריצתו המושגית המשמעותית יותר התרחשה ב- 1998, כשיצר את "המצלמה האופקית" הראשונה. עתה, הועצם והובהר עניינו האידיאי בהשלכות החברתיות-פוליטיות של "הלשכה האפלה" (מה שהכרנו בעבר כ- camera obscura). אני נעזר בניתוחה המרשים של אריאלה אזולאי את "הצילום האופקי" של חד"ל:[1]

"שאלת היחס בין המכשיר למי שמפעיל אותו, בין כוחו של המכשיר להפעיל את מפעילו, הכרה במגבלות הקשורות בשליטה במכשיר, ומשמעותה, היכולת לראות, לצד גבולות המבט, השליטה בחדירת החוץ לפנים, ניהול היחס בין המבט האנושי למכשירי, והיחס בין מי שמפעיל המצלמה לבין האחרים."

 

בעבור חד"ל, עיקר המסר של מצלמת-הנקב בהיותה מצלמה ללא צלם, בהיעדרה של עדשה שדרכה מביט צלם ורואה עולם. כאן, הלשכה האפלה מצלמת בכוח עצמה, ובזאת מערערת על ההגמוניה בין הצלם למצולם. בעשרות "המצלמות האופקיות" (פה, ההנחה האופקית של הנגטיב בלשכה האפלה יוצרת רצף אופקי בין קצה התשליל לבין הנקב והחוץ) שבנה חד"ל לאורך למעלה מארבעים שנה, הוא גם פעל לשבש את אופן התנהגות האור באמצעות מערכות אופטיות שונות, וכל זאת במטרה לערער את "משטר הראיה", כניסוחה של אזולאי.

 

יאיר ברק מצטרף לעניין בצילום האוטו-רפלקטיבי כאשר הוא כותב:

"עבודתי במהלך 15 השנים האחרונות היא מחקר דיאלקטי של מערכות שונות. באמצעים מגוונים של צילום, וידיאו ומיצב אני מעלה שאלות בנוגע להיסטוריה, למנגנוני כוח, אסתטיקה מערבית והמדיום הצילומי וגבולותיו. […] בעבודתי המבוססת על זמן […], מצלמה סטאטית מכוונת למסמנים איקוניים דואליים ושנויים במחלוקת. ההתרחקות מהדבר בו אתה מתבונן היא מאמץ אפי לדון בכישלון הנרטיביות של הצילום ביחס להיסטוריה ולזיכרון…"[2]

 

בעבודות הצילום והווידיאו המעניינות מאד, שהציג יאיר ברק ב- 2016 במוזיאון הרצליה, ובהן סרק לרוחב את לוחות-הלביד (המוכתמים עד תום בשרידי צבע), שכנגדם נהג אורי ליפשיץ לצייר את ציוריו, פעולת ההתרחקות הוחלפה בהתקרבות. תיארה קרן גולדברג:

"…בעבודות הנוכחיות הצילום מגביל את הדימוי, תוחם וקוטע אותו, הצלם מתקרב אליו 'יותר מדי'. […] בעבודת הווידיאו ,לאחר מעשה (אופקי)' (2016), המצלמה לא מוותרת. היא מתמידה בחקירה האופקית, הסרקנית האוטומטית, הכמעט-אוטיסטית של מושא הצילום […] תוך כדי תנועה רציפה מטווח אפס. בהצבה הצילומית 'לאחר מעשה (אנכי)' (2016), […] הקיר המלא נחשף בפני [הצופה] במלוא הדרו, אך גם כאן נחשפים לעין רק שאריות וכתמי צבע. […] לא הוד וללא הדר, אלא שולי ההיסטוריה שגם מבט מרוחק, גם פרספקטיבה אנכית וגם הצבה ממורכזת לא יצליחו להרכיב מהם תמונה קונקרטית."[3]

 

בארבע עבודות בשם "Full Reflection" העמיד אסף שחם שני סורקים, האחד מעל השני, והשניים סרקו זה את אורו של זה. המכשור הצילומי התכנס אל תוך עצמו וברא את עצמו מתוך עצמו. התוצאה: משטחים מופשטים-גיאומטריים, המזכירים-משהו את ציורי מונדריאן. הסקנוגראמות הללו הוצגו בסוף 2015 בגלריה "יוסי מילו" בניו-יורק ומבקרת האמנות של ה"ניו-יורק טיימס" מיקמה אותן בהקשר לפוטוגראמות הזכורות מהצילום המודרניסטי. באותה תערוכה הציג שחם, בין השאר, גם את העבודה הכפולה האחרת שראינו ב- 2013 ב"טמפו רובאטו" – תצלום גדול של קופסת נייר-צילום ("אילפורד") ששובץ בו דימוי מסרטו של אנטוניוני "Blow-Up" (שתרגומו לעברית – "יצרים" – הוא בלתי-נסלח), בו תפקיד מכריע היה לחדר-חושך ולתהליך ההגדלה הצילומית.

 

על רקע כל זה יש לראות את העבודה שמציג ינון כלפון בתערוכת "פני שטח הכרחיים": הוא נטל מצלמה שמעולם לא צילמו בה, פירקה לכל מרכיביה, צילם כל פריט כפוטוגראמה, סרק את הפוטוגראמות, יצר מהן קבצים דיגיטאליים, חילץ מהקבצים את הקוד הבינארי שלהם, ועתה – כשבידיו ה- DNA הדיגיטאלי של רכיבי המצלמה האנאלוגית –

"כמו במגילת סתרים, כלפון מרכיב את המצלמה מחדש ושוזר לתוכה את הקוד הבינארי. באמצעות מצלמה שלא צילמה וצילום שנעשה ללא מצלמה הוא מנסה לחשוף את מנגנון המצלמה, את תנאי הראייה ודרכי יצירת הדימוי הצילומי."[4]

 

ינון כלפון מצטרף אפוא למגמה המושגית של הצילום העכשווי, זו הבוחנת במכשירי הצילום את מדיום הצילום, נוקטת באמצעי צילום "פרימיטיביים" (מצלמת-נקב, פוטוגראמה) ובאמצעי צילום מתוחכמים ועדכניים במטרה ליצור עבודות של פירוק והרכבה צילומיים, מעין מערכות אוטרקיות המקיימות את עצמן מתוך סך עברן ומנגנוניהן. ייצוג מגמה מתוחכמת זו בתערוכת "פני שטח הכרחיים" הוא פן מפניה המורכבות של התערוכה הטובה הזו, המטעימה אותנו ביצירתיות הרבה המאפיינת את מדיום הצילום העכשווי: שילוב צילום ופיסול, שילוב צילום ומחקר אנתרופולוגי, תנועה בין צילום אנלוגי לצילום דיגיטלי ועוד.

 

[1] אריאלה אזולאי, "צילום אופקי", רסלינג, תל אביב, 2014.

[2] מתוך האתר של יאיר ברק.

[3] קרן גולדברג, "על צילום קרוב מדי", "ערב-רב", כתב-עת מקוון, 13.9.2017.

[4] אילנית קונופני, מתוך קטלוג תערוכת "פני שטח הכרחיים", ללא מספרי עמודים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: