קטגוריות
אמנות יהודית האידיאה של האמנות הישראלית פילוסופיה ציור ציוני

אם האסתטיקה המערבית היא נוצרית במהותה, כיצד תיראה אסתטיקה יהודית? [חלק א']

 

בסוגיה הזו, שכבר נדרשתי אליה בעבר[1], התחבטו גדולים וטובים ממני ואת עקבותיה תאתרו, בין השאר, בספרו מ- 1966 של מורי-לשעבר, משה שוורץ, "שפה מיתוס אמנות".

 

איך אציג זאת בפשטות-יחסית: הדת הנוצרית מיוסדת על אחדות הניגודים שבין האב (אלוהים) לבין הבן (ישוע), בבחינת אחדות הרוחני והגופני-ארצי, שהיא גם אחדות האינסופי והסופי. ברית זוגית זו, ששורשיה בהגות היוונית הניאו-אפלטונית, זוהתה על-ידי פלוטינוס במאה ה- 3 לספירה כסודו של היופי. מכאן קצרה הייתה דרכם של הוגים נוצריים בימי-הביניים – אוגוסטינוס ותומס אקווינס בראשם – לנסח את היופי כהתגלותו של האלוהי בארצי. וכך, במשוואה בין האלוהים והבן התגלגלה הפילוסופיה היוונית העתיקה של היפה, זו האלילית, לפילוסופיה האירופית-נוצרית של היפה ושל האמנות.

 

מהלך זה תואר על-ידי משה שוורץ כדלקמן:

"[ההשקפות האסתטיות האירופיות] מזהות את האידיאה האסתטית עם גילומו המיוחד של האינסופי בסופי או בתחום הדברים הסופיים. בהגדרה זו של היפה או של האמנות יש לראות גלגול מיוחד של המוטיב הנוצרי של 'האינקרנציה' או התגלמות היש האלוהי בדמות של הסופיות. […] קישורו של היופי […] כתואר אלוהי אל האישיות השנייה באמונת השילוש (הבן) הוא רעיון שכיח ביותר בתיאולוגיה הנוצרית. תומס אקווינס, בהסתמכו על אוגוסטינוס, משלב את שלושת סימני ההיכר של היופי – השלמות […], הפרופורציה […] והבהירות […] – בתורת השילוש: הבן יפה כמו imago expressa patris [כשלמות הדימוי, כפי שנטען ב"סומא תיאולוגיקה" של אקווינס/ג.ע]. […] בכתביו התיאולוגיים של היגל מתקופת הנעורים נתפש היפה כצורה המביאה ישע לאדם בגואלה אותו מן השניות של האינסופי והסופי, ובמשמעות זו כריסטוס נעשה מייסדה של 'ברית היופי'. […] האידיאל האסתטי החדש התבטא במזיגה האורגאנית של טבע והיסטוריה, אלילות ונצרות, אמנות יוון ואמנות מודרנית."[2]

 

אך, לא זאת בלבד: לצד אבחון האב והבן הנוצריים בשורש האידיאה של היפה, נמצא – ודווקא אצל הוגה יהודי – את הצלב כדימוי-מפתח של האמנות המערבית. הנה כי כן, ב"כוכב הגאולה" של פרנץ רוזנצווייג מ- 1919, ספר שעוד נידרש אליו בהמשך, נכתב:

"…האמנות גוברת רק בעצבה את הייסורים ולא בשוללה אותם. האמן יודע שניתן לו לומר את שהוא סובל. […] על-פי תוכנה, כל אמנות היא 'טראגית', הצגתו של סבל. […] וכך נראה שבאמת היא ממלאת את מקומו של הצלב בתכלית השלמות."[3]

 

זאת, מבלי לסתור את העובדה, שרוזנצווייג מאבחן בלב האמנות גם את הקומי, שפירושו – הצגת זוועות החיים ב"כעין קלות רומנטית-אירונית. […] האמנות מכבידה את סבל החיים וגם עוזרת לו לאדם לשאתו."[4] משהו מסוג הדואליות הניטשיאנית של הדיוניסי והאפולוני.

 

בהסתמך על מחשבות אלו, מחריפה השאלה הנשאלת בכותרת המאמר: מה דינה ההגותי-אסתטי (ואמנותי) של היהדות, דת שאינה מקבלת את שניות האב והבן, את האחדות התיאולוגית של האינסופי והסופי, אחדות הרוח והגוף? כלומר, איזו מין הגות אסתטית בכוחה של היהדות להציע, שעה שאינה מקבל את "ברית היופי"? ומה תאמר היהדות על מעמד ה"צלב" ביצירה האמנותית?

 

מהקל אל הכבד: המטפורה של הצלב אינה מן ההכרח: אכן, הסבל עודנו שורר בלב האמנות, כולל זו היהודית והישראלית. ברם, האומנם זקוקים אנו דווקא לסמל הצלב על-מנת לתמצת את הסבל הקיומי?! מה רע, למשל, בדמותו של איוב? לא, טיעון הצלב של רוזנצווייג אינו מהותי.

 

אם כן, נשוב אל סוגיית האב והבן הנוצריים כתמצית האידיאה של היופי: כלום מסוגלת היהדות להתמודד עמה? כידוע, הוגה דגול דוגמת ג.ו.פ. היגל סבר, שהיהדות – בדין "נכותה" הנדונה – פסולה לאסתטי.[5] עם זאת, טיעונו של היגל, אנטישמי ככל שהינו, נושא בשורה שקשה להמעיט בערכה:

"סוג זה של נשגבות [טרנסצנדנטיות משוללת קונקרטיות/ג.ע], באופייה המקורי הראשון, אנו מוצאים במיוחד בהשקפת היהודים ובשירתם הקדושה. משום שאמנות חזותית אינה יכולה להופיע כאן, כאשר לא ניתן לאפיין כל ייצוג הולם של אלוהים; אך ורק שירת האידיאות, המבוטאת במילים, בכוחה לעשות זאת."[6]

 

נזכיר עוד, שגם הוגים נוספים, יוהאן גוטפריד הרדר בראשם, אבחנו בתרבות היהודית אלטרנטיבה לייצוג היפה, וזאת באמצעות ייצוג "הנשגב" ("הנשגב": חוויית אינסופיות הטבע, הגוברת על כוחות ההכרה של האדם, אך נכנעת בפני התבונה המטאפיזית המתעלה מעל הטבע). בספרו מ- 1782, "על אודות הרוח אשר בשירת העברים",איתר הרדר את "הנשגב" בשירה העברית הקדומה, ב"איוב" בעיקר.[7]

 

אנו, ש"חכמים" מהיגל והרדר ביותר ממאתיים שנה, יודעים שטיעון "הנשגב" אינו הולם את היקף היצירה היהודית לדורותיה. אנו יודעים, שחוויית האינסוף שבטבע, גם אם תאותר פה ושם ביצירה היהודית (וראו, לדוגמא, את ספרי ומאמרי דרור בורשטיין), אינה מייצגת את לב ההצעה האסתטית-אמנותית היהודית, אם כזו קיימת בכלל.

 

בה בעת, היגל והרדר היו קרובים לליבּה המבוקשת, כאשר ראו ב"שירת האידיאות, המבוטאת במילים" של היהודים את המרחב האסתטי-אמנותי האלטרנטיבי. כאן אנו חוזרים אל פרנץ רוזנצווייג ואל "כוכב הגאולה":

 

                                 *

רוזצווייג אבחן בעומק-העומקים של השפה האנושית את יסוד ההתגלות, הגאולה והבריאה. הכוונה היא לשפה בראשיתית, לשון המסתתרת בשפה המדוברת, –

"לשון הקודמת לכל לשון […]. מנקודת-הראות של הלשון החיה היו אלה 'מילות-ראשית', אלה הטמונות בשיתים נסתרים תחת כל מילה נגלית ובה הן יוצאות לאור, אם תמצא לומר, מילים אלמנטאריות המרכיבות את המהלך הנגלה של הלשון. […] 'מילות-ראשית' שלה אינן מילין ממש, אלא 'הבטחות' של המילה הממשית."[8]

 

באותן מילים בראשיתיות של שפת האדם איתר רוזנצווייג את ברית הבריאה וההתגלות, משמע העניק לשפה סגולה תיאולוגית:

"והנה כאן, ביחס זה בין הגיונה של הלשון לבין דקדוקה, כבר מצאנו ככל הנראה את הדבר שחיפשנו, הכורך בריאה והתגלות זו בזו. הלשון, שבמילות-ראשית של הגיונה ניתן לנו לשמוע את היסודות האילמים, ההווים-תמיד של עולם קדמון של הבריאה – הרי בצורות דקדוקה יינתן לנו להבין את מהלך הספירות, ברוֹן התחדשותו-תמיד, של העולם הנוכחי הנצחי."[9]

 

תפישה סמי-מיתית דומה של השפה ביטא ולטר בנימין זמן קצר מאד קודם לרוזנצווייג, וזאת במכתב ארוך ששיגר לגרשם שלום ב- 1916. גם ו.בנימין תר אחר הקשר הראשוני בין השפה לבין הבריאה:

"אני מנסה בחיבור זה להתמודד עם מהות הלשון, וזאת בהקשר אימננטי ליהדות ותוך התייחסות לפרק א' בבראשית…"[10]

 

במהותה, טען בנימין בחיבורו, לשון האדם היא מתן שמות. וכבר באקט-יסוד זה מתממשת זיקת אדם-אלוהים, כי – "בשם מודיעה המהות הרוחנית של האדם את עצמה לאלוהים."[11]

 

זאת,מאחר ש"מעשה-הבריאה של האל נשלם כאשר הדברים מקבלים את שמם מן האדם." זהו ייחודו של האדם: אלוהים ברא את העולם בדיבור, אך אז העניק את מתת המילים לאדם ובכך העלהו מעל הטבע. עם זאת, שלא כאינסופיות המוחלטת והיוצרת של המאמר האלוהי, הלשון האנושית מוגבלת ואנליטית במהותה.

 

לשון הבריאה, ממשיך ו.בנימין, לשונו הראשונה של האדם, לשון גן-עדן, "הייתה בהכרח הלשון המכירה באופן מושלם."[12] רק בחטא הקדמון נולדה השפה האנושית כסימן גרידא, כהכרה מבחוץ וכנעדרת כוח בורא. רק אז הפכה לשון האדם לאמצעי. מאוחר יותר, בעקבות פרשת מגדל-בבל, נתבלבלו השפות והתרבו.

 

אך, חרף הגירוש הלשוני מ"גן-עדן" של השפה, עדיין רוחשת הלשון יסודות מיתיים, כפי שניסחו זאת גרשם שלום וח.נ.ביאליק, שעה שהצביעו על "תהומות הלשון".[13] כאן אנו מגיעים אל השפה העברית וגם סוגרים מעגל עם פרנץ רוזנצווייג. כי חזון אפוקליפטי נורא, אסון במתכונת זה שאירע לקורח ועדתו, לא פחות, נפרש ב- 26.12.1926 במכתבו של גרשם שלום אל פרנץ רוזנצווייג: השפה העברית תפער פיה ותבלע את דובריה החדשים… אכן, נימה נבואית אפוקליפטית רקומה לאורך המכתב. כאן, המילה "התהום" חוזרת לא פחות משש פעמים, ובנוסף לה – ביטויים דוגמת "עד להתפוצץ", "האם לא תתפרץ", "ימצאו את אובדנם", "האומץ הדמוני", "הרת-פורענות", "מלאה עד גדותיה בחומר נפץ", ועוד ועוד. הלהט האקספרסיוניסטי-אפוקליפטי (המונח "אפוקליפטי/ת" חוזר פעמיים במכתב) – עניינו היה להתריע מפני ה"תהומות" שתפער שפת-הקודש העברית מתחת לרגלי דובריה הארצישראליים, המבקשים לעשותה שפה חילונית. כי בשפה העברית, התריע ג.שלום, עוצמה דתית כמוסה והיא הרת-אסון ו"לפעמים מזנקת הקדוּשה מתוך קלון-הרפאים של שפתנו." ומנגד, הדור הפורש מהמסורת ומתכחש לכוח התהומי האפל של הלשון: "והעם חייב יהיה לבחור באחת מן השתיים: להיכנע לה, או להתדרדר לאובדנו."

 

                                 *

הרי לנו אפוא התשובה האסתטית-אמנותית של מספר הוגים יהודים מודרניים לדואליות התיאולוגית הנוצרית של האב והבן: לסינתזה של הרוח והגוף, ענו ההוגים היהודים הנ"ל באידיאה ההתגלותית-בריאתית של השפה האנושית בכלל, וזו העברית בפרט. לאמור: פלג בולט של ההגות האסתטית היהודית פרש מהטבע, מהגוף, מהחומר והתמקד במרחב המילולי, שעה שמתוכו דלה את האינסופי, בעוד ההגות האסתטית הנוצרית ביקשה אחר הסינתזה בין האינסופי והסופי. מרחבו האסתטי-אמנותי של היהודי – לימדה אותנו המגמה הנדונה של ההגות האסתטית היהודית – הוא המרחב הלשוני: ספרות, שירה, הגות, אמנות מושגית, כל יצירה בה למילים מקום מרכזי. מניה וביה, ספרי הנביאים, "תהילים" ו"שיר-השירים", "איכה", "איוב" ועוד – אלה הם אבות התפארת של היצירה העברית-יהודית. כך ברובד הטקסטים הפילוסופיים והתיאולוגיים.

 

האם נוכל להקיש מהמחשבות הללו מסקנות שימושיות לגבי סיווג יצירות ויוצרים כ"יהודיים" או כ"נוצריים"? חוששני שלא. והאם נוכל ליישם את המחשבות הנ"ל על תחיית האמנות היהודית מאז מחצית המאה ה- 19? חוששני שלא. אפשר, שבדין קושי זה התפלגה ההגות היהודית האסתטית לשני מסלולים – מסלול אחדות הרוח והלשון, מסלול שהוצג במאמר זה, לעומת מסלול אחדות הרוחני והארצי, מסלול המבקש דרך פשרה בין האמנות היהודית (המתחדשת) לבין התרבות האמנותית-אסתטית הפוסט-הלניסטית. על כך בחלקו השני של המאמר.

 

 

 

[1] גדעון עפרת, "הרוח, הגוף והבן הקדוש", בתוך: קטלוג תערוכת "הגוף החסר" (אוצר: אירנה גורדון), בית התפוצות, תל אביב, 2012, עמ'36-25. פורסם גם באתר המרשתת, "המחסן של גדעון עפרת", 12 ביולי 2012.

[2] משה שוורץ, "שפה מיתוס אמנות", שוקן, ירושלים ותל אביב, 1966, עמ' 259-258.

[3] פרנץ רוזנצווייג, "כוכב הגאולה", תרגום: משה שוורץ, מוסד ביאליק ומכון לאו בק, ירושלים, 1970, עמ' 394-393.

[4] שם, עמ' 394.

[5] על הנוצריות כמהותית למחשבת היגל, ראה: מיכל סגל, "מסביב למשולש: הבשורה על פי היגל", כרמל, ירושלים, 2018.

[6] Hegel's Aesthetics, Lectures in Fine Art, Trans. T.M.Knox, Clarendon Press, Oxford, 1975, p.373.

[7] יוהאן גוטפריד הרדר, "על אודות הרוח אשר בשירת העברים", תרגום: יוסף האובן (נבו), ירון גולן, תל אביב, 1994, עמ' 50.

[8] לעיל, הערה מס' 3, עמ' 147-146.

[9] שם, עמ' 147.

[10] ולטר בנימין, "על הלשון בכלל ועל לשונו של האדם", בתוך "הרהורים", כררך ב', תרגום: דוד זינגר, הקיבוץ המאוחד, ל אביב, 1996, עמ' 283.

[11] שם, עמ' 286.

[12] שם, עמ' 292.

[13] גדעון עפרת, "בתהומות הלשון", בתוך: "מגילת העצמאות עם תלמוד ישראלי", עורך: ישראל דב אלבוים, בינה, המכון הישראלי לדמוקרטיה וידיעות אחרונות, תל אביב, עמ' 172-170.

קטגוריות
Uncategorized

נאום הגלריסטית

                          

"שמע, משבר עמוק כמו שעוברת האמנות הישראלית בתקופה זו לא זכור לי: עוד ועוד גלריות נסגרות – "נלי אמן", "שטרן", "ג'ולי מ.", ועוד ועוד. אחרות מצמצמות חללים, או שנודדות לחלל זול יותר; גם מחירי אמנות צנחו עמוק. אחרי שמחירי זריצקי, שטרייכמן, סטימצקי, יָנְקוֹ וכל שאר חברי "אופקים חדשים" ירדו פלאים, לשפל המדרגה ממש (סיפור שנמשך בהדרגה כבר כמה שנים טובות), התדרדרו מחיריהם של כל השאר. גם אריה ארוך, צייר שהיו לו מחירים פנטסטיים, ירד. קסטל, שרק אתמול נמכר בעשרות אלפים, נמכר עתה – אם נמכר – באלפים בודדים. ולא רק ציור מופשט: אפילו רובין ירד ביותר משלושים אחוז במחיריו, ולפעמים, גם בארבעים-חמישים אחוז. את לודוויג בלום כבר לא עוד קונים האוליגרכים. גוטמן איכשהו שומר על מחיר. ואתה זוכר את שיגעון המחירים הגבוהים של ציורי אורי רייזמן? ואתה זוכר את מחיריהם של יוסל ברגנר, נפתלי בזם, יוחנן סימון? תשכח מהחגיגה הזאת. אולי רק ארדון, אגם ואריכא שומרים על מחיר, וגם זאת בזכות תמיכת גלריות ואספנים מחו"ל. האמת, יוצאת דופן היא אולי גלריה כמו "גורדון", שמחזיקה מעמד ומצליחה למכור. אני מניחה, שזה בזכות אישיותו של אָמוֹן, בעל הגלריה, שגם השכיל לצמצם הוצאות: פחות עובדים ולא עוד שכר-דירה גבוה, עכשיו כשקנה חלל תצוגה בדרום-העיר. וגם הרפרטואר הרחב של אמנים עכשוויים שמטפח בגלריה. אבל, זהו חריג שמוכיח את השאר.

 

כן, כן, משבר חמור מאד עובר בארץ על הגלריות. ואתה יודע מה, אני מאמינה שהוא יימשך עוד לפחות ארבעים שנה, עד שהציור הישראלי, זה של ראשית המודרנה בישראל, יהפוך כה קלאסי, עד כי ישוב ויהפוך אטרקטיבי. ישנם שמאמינים שתוך שנתיים-שלוש יבוא השינוי לטובה. אומרים, כל עם חוזר לשורשיו, ולכן, אולי, בעוד עשר שנים, ציורים ארצישראליים מוקדמים יהיו מבוקשים עד השמים. אשרי המאמין. נכון לעכשיו, הציור המקומי, זה שקוראים "ארצישראלי", הוא לא עתיק מספיק ולבטח כבר לא עכשווי, ואם ישנם קונים בדור החדש, הרי שאין להם עניין בגיבורי האתמול. היום, הקהל הצעיר רוצה צבעוני וגדול. זהו. גם הבתים היום זה לא מה שהיה: פעם, היו מכסים את הקיר בהרבה ציורים; היום, האופנה זה קירות גדולים עם ציור אחד לכל קיר, לכל היותר. הנה, אתה רואה, אני יושבת לבד בגלריה, איש לא נכנס. לפני שנתיים-שלוש, עוד הייתי מגלגלת מאות אלפי שקלים בחודש. כיום, אם מתמזל מזלי, אני גומרת חודש עם 40,000 ש'; אך, ישנם חודשים שאני חוזרת עם אלפיים שקל, לא יותר.

 

מה קרה?, אתה שואל. ובכן, אגלה לך סוד: עד לפני כשנתיים-שלוש, כסף גדול זרם בגלריות, כסף שחור: אנשים הלבינו כספים שחורים באמצעות קניית ציורים. לרשויות-המס אמרו שקיבלו את הציור בירושה מהדודה… ביחד עם תקנות-המס החדשות – נגמר הסיפור הזה. הכסף הגדול נגמר.

 

והזיופים – אינסוף זיופים של אמנות ישראלית. הם גמרו אותנו. הם גמרו את יוחנן סימון, הם גמרו את משה קסטל.

 

ולא רק זאת: האספנים הגדולים, אלה שהיו מסורים לאמנות ישראלית וקנו אותה כמעט בלי חשבון, – או שחדלו לאסוף, או שמתו. נגמרו היוסף חכמי והעמי בראון למיניהם. אין יותר אספנים אובססיביים. ואלה שהיו, הילדים שלהם סובלים כנראה מאיזושהי טראומה הקשורה באספנות של אבא, והם רק רוצים להיפטר מהאוסף… בכלל, אספנים של אמנות ישראלית במיטבה, מיטב המודרנה של המאה העשרים, הזדקנו והולכים אט אט לעולמם. אספר לך, שלא אחת ולא שתיים, ציורים שארזתי ושלחתי לאספן או לאספנית בחו"ל, הוחזרו אלי עם ההודעה שהממוען מת. זה המצב.

 

אספנים צעירים חדשים? גם אם קונים ציור או שניים, לא עוד מדובר במחויבות טוטאלית, בשיגעון לדבר, כמו שהורגלנו בעבר מצד האספנים המובילים. אם תשים לב, אוסָפים שלמים מוצעים למכירה בשנים האחרונות. ומה לעשות, מה שהולך טוב היום, לצערי הרב, זה רק סוג של אמנות דקורטיבית, שטחית ועליזה, מהסוג שמוכרות גלריות "עדן" בבן-יהודה ובירושלים, או "Forte" בנווה-צדק. גם אני מחזיקה צייר אחד כזה ברוסיה, שמצייר לי ציורים עם הרבה "צחוקים". הזמנתי ממנו עשר עבודות והן נמכרו עוד לפני שהגיעו ארצה… וקצת עוד הולך ריאליזם, כיון שמדבר אל לב הציבור הרחב. השאר בנפילה. תאר לעצמך, שאפילו הכבשים האינסופיות של קדישמן – מחיריהן בשפל, למרות הפופולאריות האדירה שלו. ראה כיצד השתנתה הגלריה שלי: אין סימון, אין וכסלר, אין קסטל…

 

אספר לך: פעם, יכולתי למכור בלי שום בעיה צייר בינוני מאד במחיר גבוה מאד. אלא, שאז הגיע האינטרנט. בהתחלה, הוא פעל לטובתנו: הייתי נוסעת לחוץ-לארץ, לקנדה וכו', לחפש סחורה, כי מצאתי ממש "מציאוֹת" באינטרנט – ב"אִי-בֵּיי", ב"בּיד-ספּיריט" וכו': הייתי קונה בזיל-הזול ומוכרת בארץ בהמון כסף. אלא, שאז הגיע זמנו של הטלפון החכם. ומעכשיו, נכנס לו קליינט לגלריה, אני אומרת לו מחיר, ואז הוא מציץ ב"גוגל", משווה מחירים ומודיע לי כמה אני שילמתי בעד אותו ציור… ובקיצור: הפכנו לחנות-מכולת. אי אפשר לקבוע מחיר שעולה על תקדים כלשהו. יותר מזה: היום, בעזרת האינטרנט, אנשים משווים את שווי האמנות הישראלית לשווי האמנות הבינלאומית ומבינים שיותר כדאי להם להשקיע באמן חו"ל. וככה נמחקו רוב האמנים שלנו. פעם, את צבי שור, למשל, הייתי קונה ב- 400-300 דולר ומוכרת באלף-אלף וחמש-מאות דולר. היום, תמצא צבי שור במכירות-הפומביות במאה דולר.

 

גם המכירות הפומביות בירידה תלולה. בית-מכירות כמו "מונטיפיורי" – סגר את הבסטה. כן, הללו שחבטו בנו ללא רחם ואשר משכו אליהם את רוב הקליינטים שלנו, גם בהם – הרבה לא נמכר, ומה שנמכר – מחיריו נמוכים משמעותית מבעבר הלא רחוק. ושים לב לעובדה, שהמכירות הפומביות הרחיבו את ההיצע של הציור הריאליסטי. זוהי דרך ההישרדות שלהן. וגם אני מתאמצת לשרוד ולכן נאלצת לתלות בגלריה את העבודות הבידוריות עם הצבעים הזוהרים, גם כמה ראשי כבשים וגם איזשהו ריאליסט-מחמד… אלא, שכל זה הוא קָש לטובע. אז, הנה, אתה רואה אותי, יושבת בגלריה, פיטרתי את העובדת, מוקפת ציורים ופסלים, שחלקם אינם כלבבי ואשר איש-כמעט אינו חפץ בהם, מעבירה שעות-על-גבי-שעות בתקווה ללקוח, אך – בתוך תוכי – יודעת שתם ונשלם וכי מוטב אסגור את העסק ואלך הביתה.

 

ממה אני חיה, אתה תוהה? עכשיו חנוכה, אז אני אומר לך: נסים, רק מנסים אני חיה; שמישהו נכנס פתאום וקונה בהמון כסף. זה עוד קורה לפעמים. אבל, זהו נס חנוכה.

קטגוריות
Uncategorized

לגלות (מחדש) את גלי

איני יודע מדוע נזכרתי לפתע בצבי גלי, אמן שהתגורר בעשור האחרון לחייו במוצא, שליד ירושלים, ונפטר ב- 1962 ממחלת הסרטן בגיל 41 (ויש סבורים – 38).מאז ומתמיד הערכתי מאד את צבי גלי כצייר, כקרמיקאי וכמחברם של טקסטים איכותיים על אמנות (ביקורות אמנות שכתב שָבוּ והרשימו אותי ברמתן האינטלקטואלית הגבוהה). מעטים מאד עודם זוכרים את צבי גלי, אך – אני איני חדל להיתקל ביצירותיו: בין אם בקישוטי הפסיפס (בשילוב אבני זכוכית) המופשטים העוטפים את וילה-שרובר ברחוב מרכוס בירושלים (בתוך הווילה עיצב בסגנון גוטי קיר פסיפס של דמות אישה מזרחית האוחזת יונה בידה וניצבת בסמוך לעז. ראו הצילום לעיל), ובין אם בצלחת קרמיקה וקנקן קרמיקה (את השניים קניתי לפני עשרות שנים בתערוכת זיכרון שנערכה לגלי בגלריה "דבל" בעין-כרם והם נמצאים בביתי), או בציור-שמן על דיקט, הנמצא אף הוא אצלי (אגב, הציור, טבע דומם פוסט-קוביסטי-סינתטי, היה שייך במקורו לגיטה שרובר).

 

ועוד: על קירותיי תלוי גם חיתוך-עץ נהדר המייצג עלה צבר פורח, שאותו יצר צבי גלי בהיותו כבן עשרים, כשעדיין נקרא גולדשטיין ולמד תחריט וחיתוך-עץ אצל הרמן שטרוק בחיפה. "צבי", הוא חתם באותיות דפוס בשולי ההדפס. מאותה תקופה אני  מכיר גם שני חיתוכי עץ של פרחים (ריאליזם בוטאני), חיתוך-עץ נוסף של נוף ירושלים (מבט לחומה ומגדל-דוד מכיוון שכונת ממילה) ותחריט של חגב וחרק זעיר (ריאליזם זואולוגי). ראו הצילומים להלן. כל אלה מסגירים ייצוג ריאליסטי קפדני, תיעודי-מדעי-כמעט, כאשר חיתוכי העץ  מודפסים על רקע שחור ונמנעים מייצוג סיבי העץ. 

 

פגישתי הראשונה כאוצר עם יצירת גלי הייתה ב- 1984, כשאצרתי בגלריה של אוניברסיטת חיפה, בה אז לימדתי, את תערוכת "1948 – דור תש"ח באמנות ישראל". כאן כללתי ציור-שמן רחב-מידות של צבי גלי, "קוממיות", שצויר ב- 48 ונמצא באוסף מוזיאון פתח-תקווה. הציור (ראו צילום לעיל) משקף השפעה רבה של "גרניקה" לפיקאסו, הן בדימוי הסוס החוזר בו פעמיים, הן בדמות הקורבן השרוע, הן במונו-כרום השחור-לבן והן בהשטחה הקוביסטית המתונה. הציור הזה, שהוא אחד המרכזיים וה"אנדרטאיים"-יותר שבציורי תש"ח, הבהיר לי שבצייר כריזמטי עסקינן.

 

זמן לא רב לאחר מכן, ביקרתי במרתפי מוזיאון ישראל, כאשר לפתע נתקלתי על הרצפה בשני ארגזי עץ קשורים בחבל ובתוכם ציורים רבים של צבי גלי. "זהו עיזבונו", אמר לי המלווה, איש המוזיאון. לאורך השנים, תהיתי לא אחת אם מישהו טרח להתיר את החבל סביב ארגזי גלי אם לאו. עכשיו, כשאני פוגש מספר ציורים באינטרנט, המלווים בכיתוב "עיזבון האמן, מוזיאון ישראל", אני מבין שהארגזים נפתחו ותועדו, הגם ששום דבר נוסף לא נעשה לגביהם.

 

מי שזכר היטב את גלי היה, מי אם לא אחר, מאשר גבריאל טלפיר, שבספרו מ- 1971, "מאה אמנים בישראל שהלכו לעולמם", הקדיש פרק לצבי גלי. כך תיאר אותו:

"היה דמות סגפנית, גוף צנום, רזה, שבריר, קל-תנועה, פנים שקופות, עיניים עגמומיות, מתלקחות [ראו צילום דיוקנו ברשת ותיווכחו עד כמה טלפיר מדייק/ג.ע]. חי במחסור, בנדודים ובוויתור על חיים שלווים ורווחה. […] הסתפק במועט כדי שיוכל לעסוק באמנות […], היה עתים מסתפק בפת חרבה, ובלבד שיוכל להתמכר לייעודו האמנותי, שבער בו כאש אוכלת…" (עמ' 72)

 

אני מתמצת מתוך הטקסט של טלפיר וממקורות נוספים: צבי גלי נולד ב- 1920 [מקורות אחרים מציינים – 1921, אף 1924/ג.ע] כגולדשטיין בחיפה, בה גדל. כתב שירים בנעוריו, צייר (אביו, הרוקח, "חטא" גם בציור), למד בבית-הספר העממי אצל הצייר פ.ק.הניך, כנער – היה פעיל ב"הגנה" בזמן מאורעות 39-36, ומאוחר יותר, בין 1942-1940, התמחה בהדפס אצל שטרוק, עדיין בחיפה. ב- 1945, לאחר שהיה מגויס לצבא הבריטי במלחמת העולם (וצייר בשעות הפנאי, כפי שמעיד צילום ששלח להוריו ב- 23.10.1942), נשאר באיטליה ולמד אמנות ופרסקו בפירנצה, סיאֶנָה ורומא. לימים, אחרי מלחמת העצמאות, שב לרומא, ולאחר מכן – בין 1953-1952 למד בפאריז באקדמיה לאמנות ו"ביקר אצל פיקאסו בוואלוריס ונתקבל אצלו בחמימות." (טלפיר, עמ' 73)

 

עם שובו ארצה ב- 1954, גלי התיישב  במוצא והחל בקריירה מרשימה כצייר, כאמן קיר וכקרמיקאי. זו השנה בה גם נמשך לארכיאולוגיה ועבד באתר   הארכיאולוגי בטבחה. בינו לבין "אופקים חדשים" לא נוצר כל קשר, חרף הפיגורטיביות המופשטת שלו, שהחלה בזיקה למודרנה האיטלקית (מורנדי, בעיקר: טבע דומם של בקבוקים – ראו צילום להלן) והמשיכה במיזוג עם הקוביזם הסינתטי. אך, עולם האמנות הישראלי הכיר-גם-הכיר בכישרונו: ב- 1956 הציג תערוכות יחיד במוזיאון לאמנות חדשה בחיפה ובבית-האמנים בירושלים. בין 1958-1957 התקין שלושה ציורי קיר בניו-יורק (בין השאר, בבניין "אל-על": ציורי שעווה על לוחות עץ ענקיים, כל לוח מורכב משישה ציורים לפי נושאים תנ"כיים). ב- 1958 ערך תערוכת-יחיד במוזיאון היהודי בניו-יורק (אחד מציוריו נרכש על-ידי ה- MOMA), עיצב עבודות לאניות צי"ם, וכן הוצג בביאנאלה בוונציה. ב- 1961, בימיו האחרונים, בהם נאבק בגרמניה במחלתו הקשה, נערכה במוזיאון לאמנות חדשה בחיפה תערוכה נוספת של עבודותיו. ללמדנו, שצבי גלי היה הבטחה גדולה באמנות הישראלית, הבטחה ממומשת לא מעט ונציג בולט של הדור החדש באמנות המקומית.

 

פירוק טבע דומם או נוף אורבאני לצורות גיאומטריות מושטחות (עם זיקה לבראק, פיקאסו ואף פאול קליי), לצד משיכה לדקורטיביות ונקיטה בצבעי אדמה חמים, בין בז'-חום-כתום-אפור, אפיינו רבים מציורי גלי משנות ה- 50. ברבים מאלה, הנושא החוזר הוא טבע דומם, והתביר הוא קוביסטי-סינתטי (ראו צילום). תחביר זה שלט גם בציורים הקראמיים שלו. אני זוכר קנקן קראמי דק וגבוה שלו מ- 1955 בקירוב, שהצגתי ב- 1991 בתערוכת "ראשית הקרמיקה הישראלית", שאותו קיבלתי בהשאלה מהציירת איווט שצ'ופק (עוד אמנית מרתקת שהלכה לעולמה ונשכחה): בקבוק דמוי אישה עומדת, הממזג צורות דקורטיביות עם ראש-אישה המעוצב בפרימיטיביזם (ראו צילום להלן). כד בדמות אישה חזר במספר עבודות קראמיות, דוגמת כדד-אישה מזרחית הנושאת סל על ראשה (זרועה התומכת  בסל היא ידית-הכד). ה"גוף" מצויר בצורות מופשטות, גיאומטריות ברובן, כולל צמד עיגולי שדיים (ראו צילום להלן).

 ארכאיות ים-תיכונית נחה על עבודות הקרמיקה של גלי, והיו מבקרי אמנות שאבחנו בעבודותיו זיקה לאמנות אטרוסקית. קראו את ישורון קשת (הוא יהושע קופלביץ):

"צ' גלי כאילו הרגיש כי ציור 'ישראלי' דורש קרבת סוג וצביון לציור הים-תיכוני העתיק, וכי דווקא לציור הקירוני שלנו יאה במיוחד ההסתגלות לאופיו המונומנטאלי-דקורטיבי של סגנון קדמוני זה […]. וכשהוא מלביש נושא עברי (מן התנ"ך או מן ההווי הישראלי) לבוש של מגוון ים-תיכוני עתיק זה, הרי הדבר נאה ויאה ומתקבל על הדעת כצירוף מוצלח."("הארץ", 2.3.1956)

 

חשיבות רבה יש למאמר שפרסם צבי גלי בפברואר 1959 ב"אופקים", "אמנות ציורי הקיר וראשיתה בישראל". גלי חזר כאן על תולדות ציור הקיר מאז ימי המערות ועד לרנסנס, אך שם דגש על שניות הפרסקו והפסיפס, תוך שמפרט מעט מן הטכניקות של שני המדיומים. התחדשות ציור הקיר, לאחר שקיעתו ההיסטורית, עלתה בדברי גלי בכפילות של הציור המודרני (פ.פיקאסו, ד.ריברה, ז'.מירו, ה.מאטיס ואחרים, שעסקו בציורי קיר) והתגליות הארכיאולוגיות בארצות הים-התיכון. גלי ביקש לממש שניות זו לאורך שנת 1956 בציורי קיר שיצר בישראל בבניינים ובספינות (כגון, "ציון"). ב- 1956 גם יצר קיר פסיפס מופשט בקפה "ניצה" בתל-אביב, ואילו ב- 1957 עיצב קיר פסיפס בביתן ישראל בתערוכה בינלאומית בניו-יורק. באוסף מוזיאון ישראל תמצאו עבודת פסיפס של טבע דומם שנוצרה בידי גלי ב- 1958. ביקורו בראוונה שבאיטליה בתחילת שנות ה- 50 השפיע רבות על הפסיפסים שלו.

 

אך לקראת 1960 חל מפנה בשפתו האמנותית של צבי גלי: הוא פנה לציור מופשט-חומרי, המשוחרר לחלוטין מכל דימוי פיגורטיבי (ראו צילום לעיל). היה זה במקביל להתנסויותיו של יהודה בן-יהודה באותו כיוון, כמו גם במקביל לשובו של יגאל תומרקין ארצה (עם הפשטה חומרית, בין השאר) ובמקביל להקצנת ההפשטה של "אופקים חדשים" לכיוון ה"אנפורמל" (טאשיזם). גם רפי לביא החל לפזול לכיוון. עתה, שפך צבי גלי חומר פלאסטי אפור ועיצב משטח בעל טקסטורה עבה של "זרמי חומר מתפתלים וזורמים" (עמ' 73), לעתים אף בתוספת בלויי-שק. לעניות טעמי, צבי גלי של ההפשטה החומרית האנפורמלית הרבה פחות מעניין מגלי של שנות ה- 50. אבל, אי אפשר לקחת מהצייר את האקספרימנטאליות, את הסקרנות והעוז להתפתחות והשתנות.

 

אין לי ספק, שתערוכה רטרוספקטיבית של ציורים, עבודות-קיר,  פסיפסים וכלי קרמיקה של צבי גלי היא דבר אתגר ראוי מאד-מאד למוזיאונים בישראל. קרוב ל- 60 שנים חלפו מאז מותו, ויצירתו כמעט ונגוזה מהזיכרון התרבותי שלנו. לא טוב.

 

קטגוריות
תרבות עברית

ייסורי האליטיסט

                             ייסורי האליטיסט

 

בעידן הנוכחי, עידן ה"פוליטיקלי-קורקט", רק מתאבד שיעי ייצא להגנת אליטיזם מסוג כלשהו. די בכותרת דוגמת זו דלעיל בכדי שדוברה יוקע מיד בכיכר-העיר כ"סנוב", כמתנשא מאוס. "במאה ה- 21 […] התווית 'אליטה' היא מילת-גנאי", כתבה לורן גודמן במאמר שפורסם ברשת תחת השם "תרבות ואליטיזם: החיפוש אחר נוגדנים (אנטידוטים)". ואכן, כל הגנה על אליטיזם תרבותי תגונה מיד ברשתות החברתיות (שהן, כשלעצמן, קוטב מנוגד לאקסקלוסיביות של האליטה), ובאחת, תקומם נגדה את דוברי הרב-תרבותיות (שרבים מהם מחשיבים עצמם כבני "האליטה התרבותית"…). יש יאמרו, הדמוקרטיזציה שחולל האינטרנט כבר היא ייתרה את ה"אריסטוקרטיה" של "קובעי הטעם". יש יגידו, שקריסת הדיכוטומיות בין "גבוה" ו"נמוך" – מסר פוסט-מודרני ותיק – ועמה ההתמוטטות הפוסט-מודרנית של מִגְדָלי ה"קאנונים", שהן-הן שאחראיות על שלילת האליטיזם התרבותי. הפופולאריות הפילוסופית, הסוציו-מוסרית, של ה"שוליים" במקביל לפסילה הפילוסופית של עקרון ה"מרכז" – רק תומכת בערעור הסוחף על מעמד האליטיזם התרבותי. יש יוסיפו, שהמגמה הגלובאליסטית מעודדת אף היא שילובן של תרבויות "עולם שלישי" (נון-אליטיסטיות בעליל) בתרבות האליטיסטית של "העולם הראשון". ודומה, שהאליטה התרבותית היא עצמה עושה הכול על-מנת למחוק את הפער בינה לבין מה שרק אתמול היה נחשב לפיליסטיניות: קונצרטים משותפים לזמרי "פופ" ולתזמורת הפילהרמונית, מחזמרים פופוליסטיים בתיאטראות הרפרטואריים, עידוד אירועי בידור במוזיאונים, פתיחת ה"פלייליסט" בגל"צ לסגנון הים-תיכוני… לא פחות מכן, האליטיסט נקלע כיום למצב הפרדוקסאלי, לפיו דגילתו האינטלקטואלית-ליבראלית בערכים הומאניים של שוויון אינה עולה בקנה-אחד עם העדפתו הברורה את תרבות-העלית.

 

כן, אלה הם ימים קשים בעבור האליטיסט התרבותי. החזית האליטיסטית שלו (אוונ-גארד) נפלה מזמן ובחלון-לבבו תלוי דגל לבן. הרבה מדובר אצלנו ובמדינות אחרות (ארה"ב, בעיקר) על חילופי אליטות, כאשר, למעשה, מדובר בהדחת האליטה התרבותית מאתמול לטובת מה שמבקש להכתיר עצמו כאליטה תרבותית אלטרנטיבית, אף כי ספק אם הוכיח זאת.

 

האליטיסט התרבותי העכשווי נמצא במצוקה של ממש: בינו לבין עצמו, הוא הרי משוכנע, שמוזיקה של שוברט עולה על מוזיקה של צביקה פיק, שמחזה של צ'כוב עולה על טלנובלה טורקית, שהסרט "האזרח קיין" עולה על הסרט "מת לחיות" וששירת נתן אלתרמן עולה על שירי "ארס פואטיקה". בתוך תוכו, הוא אף מאמין בכל מאודו ביתרון הפסגות של תרבות אירופה על פסגות התרבות במזרח הקרוב. אין לו ספק בזאת, אך חלילה לו מלהכריז על כך, פן יבולע לו, ולנצח ידבק בו אות-הקין של "הפריבילג האשכנזי". האליטיסט התרבותי חי אפוא חיי אנוס, חיים בסתר, כאותם יהודים אנוסים בספרד ופורטוגל. והוא חרד: תוקפי האליטה, מחנה גדול ורב – רוב במהותו (בדין המיעוט העקרוני של האליטה) – זקף ראש אָלים, בלתי-סובלני ונחרץ, ובהבל-פייסבוק ירגום אותו למוות אם יהין לבטא שיפוט ערכי אלטרנטיבי. האליטיסט התרבותי, שבית-גידולו הרוחני מכונן על האמונה – ברוח פרידריך שילר – שאיכות תרבותית מכוננת ומעצימה את האדם והציביליזציה – חי אפוא בתחושה אפוקליפטית של תהו-ובוהו. ידיו כבולות: הוא, שדוגל באליטיזם של מושאים – יצירות תרבות מופתיות – ולא באליטיזם של קבוצה חברתית, נקלע לדרך-ללא-מוצא, משום שברי לו, כי אין להפריד בין מושאים נבחרים לבין "נבחרוּת" חברתית. הוא במלכוד: הוא אינו חפץ להיות אריסטוקרט, אך אריסטוקרטיה-לכאורה כפויה עליו במו העדפותיו התרבותיות. הוא עשה ככל יכולתו: הוא שלל מחסומי שפה – ז'רגון – המגוננים על "יודעי הח"ן"; הוא תמך בהגעת תרבותו לפריפריות; אף תמך בהוזלת מחיר התרבות (ארבעה ספרים במאה שקלים). אך, כל מאמציו סופם שמוקעים כהתנשאות וככפיית מיעוט על רוב. הוא נידון להסתגל לעידן האנטי-אליטיסטי, בו לא רק משרד התרבות המקומי, אלא ממשלות מערביות רבות מקצצות סובסידיות למוסדות תרבות וליוצרים. הוא, שרק שלשום היה מיעוט אוליגרכי, מיעוט שולט, מוצא את עצמו כמיעוט נרדף. הוא, הדמוקרט, כיצד יהין לזלזל בערכי הרוב?! הוא משכנע את עצמו, שהמרחב התרבותי אינו במהותו מרחב דמוקרטי וכי ממהותו להעניק יתרון ל"אניני טעם" (כאלה שהעפילו לאורך זמן והתנסויות רבות אל פסגות האנינות) ולצרכני תרבות בעלי פנאי, דהיינו בעלי ממון. הוא רוצה להאמין באפשרותו ואף בנחיצותו של אליטיזם תרבותי נאור. הוא מכיר בכך, שאליטיזם צופן בחובו סכנות דיכוי, אך מסרב לקבל כהכרחית את המשוואה הפוסט-קולוניאליסטית: אליטיזם=דיכוי; שהרי, הוא לא יחמיץ שום הזדמנות למחות נגד דיכוי מסוג כלשהו. אך, הוא חש רע עם הסתירות הדמוקרטיות שלו. וגם ההבחנה, שהוא מנסה לאמצה, בין "כוח-הרוב" לבין סכנות ההמון והַעדר – אין בה נחמה בעבורו.

 

האליטיסט התרבותי מביט בחלחלה אל האליטה העולה וצר לו, מר לו מאד. הוא, שגדל על ברכי האידיאל של המהפכה המתמדת של הסטרוקטורות ושל החרבת האתמול לטובת המחר החדש – מתקשה להכיר במהפכה התרבותית המתחוללת סביבו. והוא קרוע: הוא זוכר מהפכות תרבות שהמיטו אסון, אך הוא גם נרתע מסכנת שמרנותו שלו נוכח הגלים. הוא יודע-גם-יודע, שהקאנון של האליטה נתון דרך-קבע לאתגור מצד יצירות ויוצרים שמחוץ (מתחת) לקאנון. הן, גם הוא ביטא, לא אחת, אהדתו ליוצרים ויצירות שמחוץ (ומתחת) לקדקוד הקאנוני, עד כי הוכר, לא אחת, כלא-אליטיסט. ממהותו של הקאנון להשתנות, אין לו ספק בכך. ועם זאת, יודע האליטיסט התרבותי שחייב להתקיים סף כלשהו, רף כלשהו, אשר גם אם הוא חומק מהגדרה, עניינו במידת המקוריות, במידת המורכבות (האסתטית והאידיאית) ובמידת העומק (הרגשי, ההיסטורי). ושעה שהוא מאבחן סביבו הדחתם כל אלה והמרתם בבנאלי, בשטחי ובפשטני – האליטיסט התרבותי גוזר על עצמו שתיקה.

 

הוא יושב, לפיכך, בפינתו ומחריש. הוא מחריש כנגד קולות ההמון, הוא מחריש כנגד הפסטיבלים, הוא מחריש כנגד עשרות האלפים הגודשים את פארק יהושע. הוא מכיר בתבוסתו. ביחד עם קומץ אליטיסטים מזקינים, הוא מאזין האזנת-סתר ל"קול המוזיקה" ו/או מייחל בחשאי ליום-הזיכרון בו ישמיע הרדיו את שירי סאשה ארגוב, מתי כספי ויוני רכטר. בגניבה, לבל ייתפס חלילה, הוא קורא את המוסף לספרות ו/או את שיריהם החדשים של יצחק לאור וחדווה הרכבי. מיואש, הוא צופה בערימות הספרים המושלכים בפינות רחובות ובגלריות הריקות מאדם. תוכניות התרבות בטלביזיה מקצרות את חייו.

 

 

 

 

 

קטגוריות
תרבות עברית

טריוויאליות

                         

"מי הצייר שאחראי על יצירת האמנות הזאת?" – את החידה המאתגרת הזו אני מוצא באתר-הרשת "פטריה" לצד השורות: 

"לאורך שנות חייכם ודאי הצלחתם לצבור לא מעט פרטי טריוויה מעניינים, מצחיקים, מטופשים או סתם לא ממש חשובים על העולם בו אנחנו חיים. כדי לבדוק עד כמה המוח שלכם חד ועד כמה גדול מחסן הידע הכללי בתוכו, ריכזנו בפוסט 25 שאלות קשות במיוחד שרק אנשים שמגדירים את עצמם אשפי טריוויה יצליחו לסיים בהצלחה."

 

"פרטי טריוויה מעניינים, מצחיקים, מטופשים, או סתם לא ממש חשובים". כן, כן, מתקפת הטריוויאליות כנגד מוחנו המצטמק נמצאת בעיצומה. שם-החיבה שלה – "טריוויה". עוד ועוד חידונים טלוויזיוניים נמוכי-מצח חדים לנו שאלות קלושות בנושאי "טריוויה"; וערב אחר ערב אנו בוהים בעוד "צ'ייסרים" המביסים עמי-ארצות, שלאסונם, לא ידעו שמה של ידוענית X, או של שחקן קולנוע Y, או של בירת מדינה Z, וכיו"ב. וכנגדם, אלה, ברי המזל, ברי הידע האזוטרי והנשגב, גורפים הון עתק (לפני מס). כי בתרבותנו הקלוקלת, ידע פירושו אבק-מידע, זוטות בלתי-נחוצות, קצף על פני המים, ידיעה ללא דעת. טריוויה.

 

בחידון הטריוויה מוטל גורלנו על כף-המאזניים: או עושר מופלג, שיבטיח לנו חיי אושר, או צניחה נוראה אל בור-שחת, קבר הנפער תחת רגלינו, כמו למרגלות מוּצא-להורג בתלייה. המנחה – בין אם זה המהלך קסם וידידות מדומים לבין זה בעל הארשת השטנית, שגיחוכו הוא גיחוך-אשמדאי – הוא מי שמובילנו מעלה או מטה בנתיבי הטריוויה הרת-הגורל… אובידיוס של המילניום השלישי.

 

במילון האטימולוגי שלי אני מוצא, ש"טריוויאליות" מקורה במילה הלטינית trivialis, שפירושה – וולגארי, המוני; ובמקורה, שייכת המילה למושג הלטיני trivium, שהוא צומת שלוש דרכים. ובכן, מה יהיה בימינו מקום-המפגש של דרכים ושל המוניות אם לא מפגש הערוצים בטלוויזיה, מלכת הטריוויה.

 

דרך ארוכה עבר החידון מאז היה חידה. לחידה, למושג החידה, נלוותה בעבר ארומה מיסטית-דתית, משהו מתחום "במופלא ממך…", מסוג מה שאתגר את החרטומים במצריים, פותרי חידות אדם ומעלה. ביוון, האוראקל פתר חידות. יוסף, בנם של יעקב ורחל, פתר חידות: "צפנת פענח". הקשישים שבקוראים לבטח זוכרים את שעשועון הטלוויזיה "צפנת פענח", בו אותגרו מתחרים בחידות ארכיאולוגיות בהנחייתו של פרופ' יגאל ידין. מאד לא טריוויאלי.

 

והיום? המוני שאלות של לא-כלום על מה שאינו יותר מאשר קישוש פרטי "גוגל", טפלים יותר וטפלים פחות, שאין כל צורך או הכרח בזכירתם (שהלא, בלחיצת מקש על מחשב או סמרטפון יוגש לנו הידע הטריוויאלי על טס). ולמרבה המבוכה, התשובות על השאלות המיותרות הללו אמורות לייצג ידע. לא זאת בלבד, אלא שלידעני-העל של הטריוויה, הלא הם ה"צ'ייסרים", "גאוני" העת החדשה, אנו קוראים "חכמים". הללו, כך אני מתרשם, בהחלט נבונים, אולי גם חכמים, איני יודע. אך, חוכמה לבטח אינה זהה לידע טריוויה, בה במידה שדעת אינה זהה לזיכרונן של פרפראות-מידע.

 

כתבתי פה פעם על חוכמה.[1] כנגדה, העמדתי את הכסילות. ברוח ספר "משלי", זוהתה החוכמה עם "אשת-חיל", ואילו השנייה – הכסילות – זוהתה עם האישה הזונה. לחוכמה, הוסיף ולימד אותנו ספר "משלי", יחס אינטימי עם הקב"ה, אף הוא צרכן ידוע של שעשועונים:

"ה' קָנַני ראשית דרכו […] ואהיה אצלו אמון. ואהיה שעשועים יום-יום משחקת לפניו בכל עת."(ח, 31-22)

 

ודעת? הדעת בתנ"ך פירושה – "דעת עליון". כדברי בלעם: "נאום שומע אמרי-אל ויודע דעת עליון…" ("במדבר", כד, 16). וישעיהו: "…ונחה עליו רוח ה' רוח חוכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה'." ("ישעיהו", יא, 2)

 

בהתמסרותנו לרשת ולטריוויה – שתיים שהן אחת (שכאמור, ידע הטריוויה מצוי כולו ברשת) – ויתרנו על החוכמה ועל הדעת, המרנו חידה בחידון. הסיבה ברורה לחלוטין: חידוני השעשועונים מבכרים ידע-טריוויה על פני דעת וחוכמה, מאחר שהמכנה-המשותף הנמוך מבטיח מדרוג גבוה, קרי – ממון. ובל נטעה: טריוויה משמעותה ממון. בתמימותי, הצעתי פעם, לפני שנים רבות, לידידה, מפיקת טלוויזיה נודעת, שעשועון בו יתחרו מומחי אמנות ישראליים על זיהוי יצירות אמנות שתוצגנה בפניהן. אף חלמתי ליטול חלק כמתחרה בתוכנית שכזו. ידידתי המפיקה תלתה בי עיניים תמהות (כשואלת/עונה: אמנות ישראלית תעניין את הציבור הרחב?!), והשליכה את הצעתי לפח-האשפה של ההיסטוריה. ואיך לא: טלוויזיה=פרסומות (ממון)=מדרוג=המונים (צריכה)=טריוויה, הרי לנו, לאסוננו, המשוואה הקפיטליסטית המנצחת, שכנגדה נקרא ב"משלי":

"אשרי אדם מצא חוכמה ואדם יפיק תבונה. כי טוב סִחְרַה מסחר כסף…" ("משלי", ג, 14-13). וגם: "כי טובה חוכמה מפנינים." (שם, ח, 11)

 

 

 

 

[1] גדעון עפרת, "סופיה אשת-חיל", באתר המרשתת הנוכחי, 29 באפריל 2011. וראה באותו תאריך ואותו אתר גם המאמר "חוכמה ואמונה". מאמר נוסף, "חוכמת השירה", פורסם ב- 30 בינואר 2016.