קטגוריות
האידיאה של האמנות הישראלית הגיגים על האמנות

מתי הפכה האמנות הישראלית ל"סנטימנטלית"?

   מתי הפכה האמנות הישראלית ל"סנטימנטלית"?

 

לא, לא הבנתם: ב"סנטימנטליות", אין כוונתי לבכיינות או לרגשנות, כי אם למושג – "סנטימנטלי", כפי שהוגדר במשנתו מ- 1795 של פרידריך שילר, "שירה נאיבית וסנטימנטלית".

 

זיהוי האמנות הארצישראלית המוקדמת עם ה"נאיבי" השילרי מוכרת מזה זמן רב:[1] מדובר באותה תמימות שנהוג ליחסה לייצוג הנופים והאדם המקומיים, בין אם אלה הטובלים בהווי המזרח בגליל וביהודה ובין אם אלה התל אביביים, והיא מזמינה קישורה ל"נאיבי" השילרי במונחי אחדות האמן והעולם (המקום), הישירוּת הראשונית והבלתי-אמצעית, אף הבלתי מתוּוכת על-ידי ההכרה. כי, בעבור המשוררים ה"נאיביים", כתב שילר (וחשב על גיתה המוקדם, הרומנטי), מושאי הטבע – הפרחים, החיות וכו' –

"…מייצגים אפוא את ילדותנו שאבדה, המוסיפה לעד להיות הדבר היקר לנו מכל; […] ומניעים אותנו לראות נכוחה את עצמנו ואת הבלתי-טבעי שבנו – כגון ילדים ועמים בשלב הילדות. […] לגבי האדם המוסרי והרגיש יהיה אפוא הילד מושא קדוש. […] על כן הרגש בו אנו דבקים בטבע, קרוב כל-כך לזה המניע אותנו לקונן על גיל הילדות והתום הילדי. ילדותנו הינה הטבע הבלתי-מושחת היחידי שאנו עדיין נקלים בו בקרב האנושות התרבותית, ועל-כן לא ייפלא שכל גילוי זעיר של הטבע שמחוצה-לנו מחזיר אותנו אל ילדותנו."[2] [הדגשות במקור/ג.ע]

 

בתחילת שנות ה- 90 פרסמתי ב"על המשמר" מאמר בשם "תמימות או היתממות?".[3] כאן יישמתי רטרואקטיבית על ציורם התמים משנת ה- 20 של רובין, גוטמן, תג'ר, פלדי וכל השאר את הרַחַק השכלתני-אירוני-מודע-ביקורתי של אמנות שנות ה- 70 וביקשתי להסיק אמת נסתרת של האמנות הארצישראלית הבראשיתית: שבעצם ולאמיתה, זוהי אמנות "סנטימנטלית", במונחי שילר.

 

המשוררים ה"סנטימנטלים", לתפישת הפילוסוף-משורר-מחזאי, הם – משוררי העידן המלאכותי, אלה הנטולים כושר אחדות בלתי-אמצעית עם הטבע, והם נידונים לערוג לטבע האבוד מתוך הכרה עמוקה של פיצול ורַחַק. שלא כנרמז בשם "סנטימנטלים", המשוררים הללו שבויים ביחס הכרתי אל העולם ובתחושה של אובדן.

 

וכך, כשאני מודע למודרניזמים שהוטמעו בייצוג המקומי בשנות ה- 20, דהיינו – לשפה האמנותית המודעת של האמנים, ל"סגנון"בו בחרו, למראית שאינה מתיישבת עם האחדות הבלתי-אמצעית והתמימה, מבטי החוזר והמאוחר בציור הארצישראלי המוקדם הפך לקטרוג:

"שום תמימות, אולי רק היתממות: הניסיון לחולל כאן מעשי טהיטי של גוגן, לעולל פה תעלולי אנרי רוסו."[4]

 

לתפישתי דאז, המודרניזם הארצישראלי מימי העליות השלישית והרביעית היה "סנטימנטלי", במונחי שילר. אשליית ה"נאיבי" הובנה על-ידי במונחי האידיאולוגיה הציונית:

"ציורי העידן ההוא מציעים לנו את גן-העדן, בבחינת מילייה חושני לאידיאה האוטופית שאנו מטילים על ימי עליות שנייה-שלישית. ניתן אף לומר: ציורי שנות ה- 20 הם המטאפוריזציה המיתולוגית של האידיאה הציונית ההתיישבותית. […] קידוש האידיאולוגיה החברתית השלטת כופה על ההיסטוריה אידיאליזציה מהנוסח שמציעים לנו ציורי שנות ה- 20."[5]

 

במילים אחרות: ב"נאיבי" הארצישראלי אבחנתי אישר במודע לערכי ההתיישבות הציונית ותנועת-העבודה, כפי שבציור האמריקני ה"רגיונאלי" וה"תמים" מאותה עת (ומעט לאחר-מכן) מצאתי דימוי אידיאולוגי-אוטופי של פרו-אגרריות אמריקנית.[6] וכך הסקתי בשעתי לגבי הציור המקומי המוקדם:

"לא תמימות, לפיכך, אלא האידיאל של התמימות. ה'סנטימנטלי' של שילר גבר על ה'נאיבי'."[7]

 

                               *

הייתכן אפוא, שהאמנות הישראלית מעולם לא הייתה "נאיבית"? כלום לא נגיד על כל אמנות, בכל זמן ובכל מקום, שממהותה, אין היא מסוגלת להיות "נאיבית", מאחר שתמיד פועלת בה מודעות אידיאית תחבירית, החוצצת בינה לבין הבלתי-אמצעי (של, למשל, יצירות "ארט-ברוט", "אאוטסיידרים", ילדים וחולי-רוח – כל אלה יצירות הסמוכות לאמנות, אך אינן אמנות ממש), כלומר – שתמיד ולעד תהייה האמנות "מלאכותית", קרי – "סנטימנטלית"?

 

אמת ויציב. ובכל זאת, אם ה"סנטימנטלי" השילרי, לבד מעצם החציצה האידיאית, הכופה פיצול נפשי ו"מלאכותיות", מניח גם אירוניה, מודעות וביקורת (על אובדן הברית הראשונית), כי אז רשאים אנו לשאול את שאלת הכותרת של המאמר: "מתי הפכה האמנות הישראלית ל'סנטימנטלית'?"

 

תחילה נבקש לטעון, שלא רק אמנות שנות ה- 20 נעטפה במחוזנו בארשת "נאיבית", במשמעות השילרית; גם אמנות שנות ה- 30 האכספרסיוניסטית (פאריזאית או ברלינאית, לא משנה) הייתה "נאיבית" במובן זה שאישרה אחדות הרגש בין אמן לבין עולם. כל יצירה אכספרסיוניסטית היא "נאיבית". מבחינה זו, גם ההפשטה הלירית הישראלית, משנות ה- 50 ותחילת ה- 60, אף היא "נאיבית", באשר היא מושתתת על ביטוי אינטואיטיבי וספונטאני של הנוף והאור הישראליים. נאמר כך: זריצקי, שטרייכמן וחבריהם ל"אופקים חדשים" לא כמהו לאחדות עם טבע ארצישראלי אבוד; הם לא ציירו מתוך תחושת גלות מהנוף; כי אם להפך: הם ציירו את הנגלה בחלונם או בגבעות שמנגד וכו' כמי שהם והנוף המקומי – אחד. כל זאת, מבלי להתכחש לממד של מבניות, שלא לומר הליכה בתלם התחביר הפאריזאי של סאלון "רֵיאָליטֶה נוּבֶל". אף על פי כן, חרף כל ההיבט ההכרתי בציורם, יותר מ"סנטימנטלים", אמני "אופקים חדשים" היו "נאיביים".

 

אפשר, שה"סנטימנטלי" האחד והיחיד בין אמני ההפשטה הישראליים, "סנטימנטלי" לעומק אמנותו, היה אריה ארוך, מי שציוריו שבים ומוכיחים תחושת געגוע למקום, קרע מעולם ילדותו בחרקוב (הנוף האורבאני, המסורת היהודית) והוויה של "נודד" בין זמנים ומקומות. אפשר גם, שאימוץ שפת-הילד לציורו של אריה ארוך מאז 1949 מבטאת את הערגה לילד, ערגה ל"נאיבי" הנעדר.

 

אך,מלוא התגלות ה"סנטימנטלי" באמנות הישראלית אירע, כמובן, מאז מחצית שנות ה- 60, ותחילה ביצירתם של חברי קבוצת "עשר פלוס". כי כאן, ביחד עם השכלתנות האירונית של בני הדור החדש, ילידי שנות ה- 40-30 של המאה הקודמת, וביחד עם הסדק הביקורתי שנבקע בינם לבין הממלכתיות הבן-גוריונית – צצה חוויית הפיצול, אשר מתחת להומור ולרוח ההיתולית, ביטאה תחושת אובדן. כך, לשון ההתיילדות של אריה ארוך חלחלה ללשונו האמנותית של רפי לביא, שלפי ניתוחנו הנוכחי, עניינה ערגה לידות אבודה, יותר מאשר הנכחתה של ילדות זו. ויותר מכל, הנקיטה של אמני "עשר פלוס" בקולאז' – מה היא אומרת, אם לא: פרגמנטציה, קיטוע, פירוק, הזרה. והלא, מחומרים אלה בדיוק תצמח "דלות החומר" של 1986. ומכיוון שונה, אך מקביל, אמני "רישום מעל ומעבר" (מוזיאון ישראל, 1974), שנקטו ב"רישום" של פְרוֹטָאז', קיפול, תפירה, הסטה וכו' – אף הם מְבָדלים ומנכרים עצמם באמצעים שונים מהרישום הספונטאני-רגשי נוסח אביבה אורי (ה"נאיבית").[8]

 

וכך, ב- 1982, בתערוכה בשם "טבע עכשיו" (שאצרתי במסגרת סדרת תערוכות "אולם" בבית-האמנים, ירושלים, 1982-1981), אבחנתי את ה"טבע" בעבודותיהן של מיכל נאמן, תמר גטר, דגנית ברסט ועוד – במונחי "טבע מתוך תרבות" וכאישור ל"סנטימנטלי" של שילר:

"כשהם נידונים לתרבות ולחברה – לעיר […] ממציאים ציירינו את הטבע. […] בינם לבין החוויה הישירה את הטבע עומדת המוסכמה הכללית. התרבות. […] וכשם שהאדם שהוחדר מחדש לציור באמצע שנות ה- 70 היה נוסחה של אדם, כך הטבע המוחזר לציור הפוסט-מודרניסטי הוא נוסחה של טבע."[9]

 

דימויי טבע מתוך ספרי לימוד, אגדות, כתבי-עת, טלוויזיה וכו' – כאלה היו ציורי תערוכת "טבע עכשיו", שלוותה בַ"קטלוג" בציטוט מדברי שילר בנושא האידיאה של ה"סנטימנטלי".

 

לכאורה, המהפך הניאו-אכספרסיוניסטי (שהתרחש בישראל בעקבות הציור הגרמני החדש) בין 1985-1980 בקירוב סימן שיבה מה"סנטימנטלי" של המושגיות והאמנות הפוליטית-ביקורתית אל ה"נאיבי". "זעקת הבן" בציורים הכמו-אנאליים של משה גרשוני ביטאה כביכול את הרגש הבלתי-אמצעי והמתיילד. ברם, יצירת גרשוני שלאחר 1979 מוכיחה את הכמיהה העצומה לאחדות ילדותית אבודה, הקריאה הנואשת לאהבת האב (שבשמים ובארץ), לשיר-הערש של האם וכו', שעה שהבן הוא הקורבן המעונה ושותת הדם. ה"סנטימנטלי" שלט בציורו של גרשוני, למרות חזותו הישירה והבלתי-רציונאלית.

 

בהתאם, מבט אל ציורי שנות האלפיים בישראל עשוי להתפתות ולהצביע על ה"נאיבי" בעבודות שונות שבסימן הקטסטרופה (אקולוגית או מלחמתית), או באותה סוגת ציור מקומי שקראתי לה "ציור-פרע"[10] – ציור פרימיטיביסטי, מתיילד, "דיאבולי", לא אחת במסלול "הציור הרע". ואולם, בהכירנו את המשקע התרבותי העמוק של ה"סימולציה" וה"פוסט-אמת", ברי לנו שתודעת הדימוי מקדימה בשנות האלפיים את המבע הבלתי-אמצעי של הדימוי וכי מסר האותנטיות של ה"נאיבי" חייב להתנגש במסר ההתחזות והכזב של ה"fake". אמנות שנכבשה על-ידי נחשולי הדימויים של הפרסומות והמדיה האלקטרונית/דיגיטאלית, אמנות שהדיחה את האותנטי לטובת הנראוּת, החזות, ה- look – אמנות שכזו מצהירה על הבסת ה"נאיבי" וניצחונו המוחלט של ה"סנטימנטלי".

 

 

 

[1] אריאל הירשפלד, למשל, נקט במושג השילרי של ה"נאיבי" כמאפיין את ייצוג הערבי בתרבות הארצישראלית היהודית עד שנות ה- 60: "Locus and Language", in: Culture of the Jews, ed. David Biale, Schocken Books, New-York, 2002, p.300.

[2] פרידריך שילר, "שירה נאיבית וסנטימנטלית", תרגום: דוד ארן, הקיבוץ המאוחד וספריית הפועלים, תל אביב, 1985, עמ' 16-15, 27.

[3] המאמר גם פורסם כפרק בספרי, "על הארץ", כרך א', ירון גולן, תל אביב, 1993, עמ' 40-27.

[4] שם, עמ' 27.

[5] שם, עמ' 30-29.

[6] שם, עמ' 34.

[7] שם, עמ' 35.

[8] גם אם הציגו רישום של אביבה אורי בפתח תערוכתם, כמי שמסמנת להם את הדרך.

[9] מתוך דפים נלווים לתערוכת "טבע עכשיו", "אולם" מס' 8, בית-האמנים, ירושלים, 1982, ללא מספרי עמודים.

[10] גדעון עפרת, "ציור-פרע", באתר המרשתת הנוכחי, 30 באוגוסט 2016.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s