קטגוריות
אמנות מינורית (2010): אמנות ישראלית בשנות האלפיים שנים מכריעות

העשור שלא היה

                           העשור שלא היה

 

כולם מסכמים את העשור. מסכמים הכול, הכול מכל-כל, רק את האמנות החזותית שלנו שכחו. תחילה, אתה מתרעם; אחר-כך, אתה מבין, לבסוף – אפילו מצדיק. שהרי, כשיבוא כותב הכרוניקות לכתוב את תולדות האמנות הישראלית בשנות האלפיים, כל הסיכויים שידלג בקלילות על העשור האחרון. כי, יותר משהיה עשור באמנותנו, היה זה עשור שלא היה. הנה כי כן, ההיסטוריון של העתיד ישקיף לאחור ויתקשה מאד להצביע על מהלך משמעותי כלשהו שהתניע וקידם את האמנות המקומית בין 2020-2010. לא שההיסטוריון יצליח יותר עת ירחיב מבטו אל העולם, ולא שהעשור שלפני העשור היה מעודד הרבה יותר; אבל, לפחות, תחילת העשור הראשון של המילניום זיכתה אותנו בנחשול של ספקטקלים בלתי נשכחים של סיגלית לנדאו, גל ויינשטיין, אורי ניר ויהושע נוישטיין – בין "אלון שגב", מוזיאון הרצליה ו"הלנה רובינשטיין".

 

את קיתונות הצוננים שלי על מה שלא קורה אצלנו באמנות כבר שפכתי למכביר לאורך העשור (כן, גם האתר הנוכחי חוגג עשור מאז נולד ב- 2010), הגם שאיש לא הצטנן מקיתונותיי. וכך, כשאני מנסה לדלות מתוכי בריכוז אינטרוספקטיבי תערוכה מקומית כלשהי, שהותירה בי חותם עמוק ולטווח ארוך – אני מתקשה.

 

לא, לא שכחתי את רגעי הנחת לאורך עשר השנים האחרונות: עבודת-הווידיאו שהקרין אורי ניר ב- 2012 במוזיאון רוקפלר (במסגרת מיזם "מנופים"); ציורי "1967" שהציג לארי אברמסון ב- 2007 בגלריה "גורדון"; עבודת-הווידיאו, "איש-הירקות" (שם שלי) שהציג בן הגרי ב- 2014 במוזיאון ישראל; עבודת-הווידיאו – "כחול 50", שהציג עודד הירש באותו מוזיאון ב- 2009; "מוטות" – מיצב פיסולי של יעל בורשטיין במוזיאון הרצליה, 2018; הווירטואוזיות הרישומית של תמר גטר בתערוכות – "הליוטרופיות", במשכן בעין-חרוד ו"סקרום עצה" בגלריה "המדרשה", שתיהן ב- 2018; פסל "קלאסי" משיש ומסטיק שהציג זוהר גוטסמן בתערוכת "שפע" במוזיאון בת-ים, 2018 (גם פסל השיש הפסוודו-בארוקי שלו, "Dog Shit", שהוצב ב- 2017 בחצר מוזיאון תל אביב); תערוכת "קיבוץ בוכנוואלד" של גיל יפמן במוזיאון תל אביב, 2019; תערוכת "שבעה חורפים" של יהודית סספורטס במוזיאון ישראל, 2013; מיצב של מיכל הלפמן בעקבות ציור של פליקס נוסבאום – מוזיאון תל אביב, 2016; עבודת-הווידיאו, "הצלה" של איה בן-רון, מוזיאון ישראל, 2012; "אירופה תהייה נדהמת" – טרילוגיית עבודות הווידיאו של יעל ברתנא מ- 2012; עבודת הווידיאו של אבנר פינצ'ובר – יידוי אבנים על קירות זכוכית – בתערוכה המצוינת, "רשמים", המוצגת בימים אלה בבית-האמנים בירושלים; ועוד.

 

כן, היו רגעי נחת נדירים. היו עבודות-וידיאו מבריקות של רועי רוזן, היו תערוכות מכובדות של ציור מופשט (גלעד אפרת, אורלי מייברג ועוד), והייתה ב- 2015 תערוכת "ביבליולוגיה" במוזיאון פתח-תקווה, גם הייתה במוזיאון תל אביב, 2016, תערוכת מאיה ז"ק, "אור נגדי". פה ושם, התפעלתי מציור (הדיוקנאות שצייר ארם גרשוני, נופי עמק-יזרעאל שצייר אלי שמיר), מרישום (של הדס חסיד), מעבודת-וידיאו (של יואב וינפלד), ממיצב (של תכלת רם), או מפסל פרווה שחורה של טסי פפר-כהן. אך, על פי רוב, רוב עצום ורב, יצאתי מאוכזב מתערוכות העשור, כאשר שארית-תאוותי בידי.

 

תאמרו: עם רשימה מפוארת שכזו של רגעי נחת, מה לך מקונן?! וכי מה עוד תבקש?! וכה אענה: לא זו בלבד שעסקינן בקומץ של עשרים אירועים ועבודות, מיעוט שמתגמד אל-מול מאות ואלפי תערוכות שהוצגו לאורך העשור (אמת, את רובן לא ראיתי, אך ראיתי הרבה), אלא שגם רגעי הנחת הנ"ל ספק אם הצמיחו לי כנפיים לנסוק עמן לשחקים. תחושה בסיסית של חוסר-התרגשות אפיינה את מגעיי עם האמנות הישראלית לאורך 120 החודשים האחרונים. נכון, יכולתי לציין בסיפוק את מיקומם במרכז הבמה של אמנים צעירים רבי-כישרון, דוגמת שי אזולאי, ליהי תורג'מן, מאיה אטון, עילית אזולאי, שחר יהלום ועוד, אך – כפי שהודתה באוזניי ידידתי א., שוחרת אמנות מושבעת – האמנות הישראלית חדלה להפעים, גם כשהיא טובה לרגעים. ישנם שחשים אחרת, אני יודע, אך איני יכול להתכחש לעצמי.

 

וכך, כשאני מתבונן אחורנית למוזיאון תל אביב – המוזיאון המרכזי בישראל בכל הקשור לאמנות הישראלית המתהווה – איני חש בדופק של האמנות המקומית, העכשווית או ההיסטורית. היו שני מינויים מצוינים במוזיאון – דורון רבינא ודלית מתתיהו – אך, משהו אינו מתרחש במוזיאון, גם כשקורים בו דברים. לבטח, המוזיאון אינו מוביל בראש. יענו לי בצדק, שכבר אין זה הזמן ואין זו התקופה שבהם עוד יכול מוזיאון "להוביל". אלא, שגם אם הצדק עם הטוען ואומנם אין זה עידן של סימני-קריאה, עדיין הייתי מצפה מהמוזיאון ליזום תערוכות ואירועים של סימני-שאלה בנושא המצב האמנותי והתרבותי. ולפחות, לחילופין, להתמקד בתערוכות מחקר היסטוריות.

 

על רקע זה, דומיית מוזיאון ישראל בירושלים דוממת מתמיד, אף כי העשייה מהוגנת ומקצועית. כשם שעל אותו רקע של מתינות מוזיאונית, בולטת הפעילות הדינאמית של המוזיאונים הפריפריאליים – מוזיאון הרצליה (בניהולה של איה לוריא), מוזיאון פתח-תקווה (כל עוד נוהל בידי דרורית גור-אריה) ומוזיאון עין-חרוד (שזיכרונות העשור לא ימחו את הטעם הטוב של תערוכת אוסף עמי וגבי בראון, שאצרה גליה בר-אור ב- 2010, כשם שיזקפו לזכות יוֹרשַה, יניב שפירא, אצירת תערוכות היסטוריות שאפתניות, כאלו שמדגישות את היעדרן מהמוזיאונים העירוניים הגדולים). וגם במוזיאון חיפה מגלה סווטלנה ריינגולד מרץ אוצרותי, הגם שאין היא חורגת מטיפול בנושאים אינטלקטואליים אופנתיים.

 

אז, מה היה לנו, בעצם? יותר מכל, העשור האחרון היה עשור של אובדנים מרים: אבדה לנו מבקרת האמנות העזה והחריפה ביותר שפעלה פה מעולם – גליה יהב, מי שנעליה גדולות על כל יורשיה. ואבד לנו עיתונאי אמנות כריזמטי כאדם ברוך. ואבד לנו איש אמנות מרכזי – חוקר, מנהל ואוצר – מרדכי עומר. ואבדה לנו אוצרת-על רבת-זכויות, שרית שפירא. ואבדה לנו אוצרת חדת-הבחנה כמו נעמי אביב (שתערוכתה, "ניאו-ברבריזם", אותה אצרה ב- 2010 ביחד עם נועם סגל, הותירה חותם בצופיה). ואבדה לנו אוצרת צילום איכותית כנילי גורן. ו… אבדה לנו בעשור האחרון שורה ארוכה וחשובה של אמנים יקרים: משה גרשוני, אורי ליפשיץ, רפי לביא, אביגדור אריכא, גדעון גכטמן, איוון שוובל, מנשה קדישמן, ציונה שמשי, דב הלר, מאיר פיצ'חדזה, בועז ארד, אורי קצנשטיין, פסח סלבוסקי, יוסי ברגר, בועז טל, אוסבלדו רומברג, נפתלי בזם, גרשון קניספל, אורה ויוסף שאלתיאל, יוסל ברגנר, ועוד (ואם יורשה לי: עליזה אורבך). שורה ארוכה-ארוכה של חורים בצמיג של אמנות ישראלית מקרטעת.

 

וכלום נפרט את הגלריות שסגרו שעריהן בשנים האחרונות? והמוזיאון לאמנות ישראלית שדומם את מנועיו ובהמתנה לשיקומו ביום מן הימים? והמוזיאון הפתוח בתפן שעומד לסגור שעריו בקרוב מאד?

 

ולמרות הכול, אם לסיים בטון חיובי, שני דברים משמחים במיוחד בכל זאת קרו בעשור האחרון, ולו בעולם האמנות הישראלי יותר מאשר באמנות: הראשון, ייסוד "בית לאמנות ישראלית", שהפך על גבול יפו למעוזם של שוחרי האמנות הישראלית, הגודשים את ההרצאות וימי-העיון; והשני, הקמת "בסיס" – בית הספר לאמנות הפועל בהרצליה והכולל גלריה משובחת.

 

כזה היה העשור שלא היה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s