קטגוריות
תרבות עברית

היינה: מאתונה לירושלים

                     היינה: מאתונה לירושלים

 

היינריך היינה איתגר אותי עוד הרבה קודם לספר המצוין והמרתק ("היינה: חיים כפולים", 2000), שזכיתי לקבל לא מכבר ממחברו, יגאל לוסין. מזה שנים, נמשכתי – יותר מאשר לשירים של היינה – להתחבטויות ולנפתולים של המשורר לגבי יהדותו, וכמובן – להומור ולאירוניה המבריקים שלו, ויותר מכל, מצאתי עניין בעמדתו לגבי כושרם האמנותי של היהודים. לראשונה, נתקלתי ביחסו לנושא בשנת 2000, בספרו החשוב של קלמן בלאנד, "היהודי נטול-האמנות"[1], בו קראתי דברים שכתב היינה ב- 1854, שנתיים קודם מותו וכשהוא כבר חולה מאד. בהתייחסו למשה התנ"כי, כתב אז:

"…לא יכולתי למחול למחוקק של היהודים על שנאתו לכל דימויים חזותיים ולאמנויות הפלאסטיות. לא הצלחתי להבחין, שמשה, חרף כל עוינותו לאמנות, היה הוא עצמו אמן גדול וניחן ברוח אמנותית אמיתית. במקרה שלו, בדומה לבני ארצו המצריים, רוח אמנותית זו כוונה כולה לקולוסאלי ולבלתי-ניתן-להחרבה. אך, שלא כמצרִים, הוא לא עיצב את יצירותיו מלבֵנים שרופות ומגרניט. הוא בנה פירמידות אנושיות; הוא חצב אובליסקים אנושיים; הוא נטל שבט רועים עני ויצר ממנו עם […] – עם דגול, נצחי, קדוש, עמו של אלוהים, שבכוחו היה לשמש מופת לאנושיות…"[2]

 

בערוב חייו, סגידתו של היינה למשה לא ידעה גבול:

"אישיות גדולה זו הרשימה אותי לא מעט. איזו דמות ענק! אינני יכול לתאר לעצמי שעוג מלך הבשן היה גדול ממנו. כמה קטן נראה הר סיני כשרגלי משה עומדות עליו! […] אלוהים יסלח לי על החטא כי לפעמים נדמה לי שאלוהי משה אינו אלא האור המוחזר של משה עצמו…"[3]

 

כשכתב היינה את כל השורות הנ"ל, הוא שכב משותק במיטתו שבפאריז, מתייסר בכאבי-תופת מפצעי-גב עמוקים. ועוד:

"שמונה שנות סבל מחריד, שבהן הוא משותק וכמעט עיוור, סובל מעוויתות, מכאבי ראש ומייסורי גוף נוראים."[4]

 

שש שנים קודם לכן, ב- 1848, חודש לפני שהתעורר בבוקר כשהוא משותק, נכנס היינה למוזיאון "לובר":

"בעמל רב שירכתי רגליי עד הלובר, וכמעט התמוטטתי בהיכנסותי אל האולם הגדול, שם ניצבת על כנה אלילת היופי הברוכה, גבירתנו ממילו. זמן רב הייתי מוטל למרגלותיה ובכיתי עד כדי להמס אבן ברחמים."[5]

 

האירוע הדרמטי הזה, למרגלות פסל ונוס ממילו, סימֵן את התמורה הרוחנית הגדולה של היינה בחזרה ליהדות והמרת אתונה בירושלים:

"אינני עוד הֶלֶני בריא ואוהב חיים, המחייך בהתנשאות על נַצרנים עגומי נפש. עכשיו אינני אלא יהודי מסכן, חולה עד מוות, דמות עלובה, מעוררת רחמים, אדם אומלל…"[6]

 

מעתה, נאחז בתנ"ך וראה בו את אבן-השתייה של היהדות:

"אני אומר, גילוי מחדש, כי היהודים שהצילו אותו מן השריפה הגדולה של בית-המקדש השני וסחבו אותו בגלות כמולדת מיטלטלת כל ימי הביניים, החביאו אוצר זה בקפידה בגטו […]. העם הנחות [והיינה מתכוון לנוצרים/ג.ע], אותם ילידי עוני-התורשה, שנאו את היהודים בגלל האוצרות שאגרו […]. מוזר! דווקא עַם זה, שנתן לעולם אלוהים, שכל חייו נשמו רק אמונה באלוהים, הוכתם כרוצח אלוה! […] כן, ליהודים, שהעולם חייב להם את אלוהיו, הוא חייב גם את דברו, את התנ"ך."[7]

 

עתה, גרמניה וארץ-ישראל אוטופית נתבלבלו זו בזו בתודעתו של היינה. וכמעט באורח המנבא את נהירת הצעירים הישראליים דהיום לברלין, או ארצישראליות כבועה "ייקית", "וילה בג'ונגל" אם תרצו, כתב:

"…האופי של העם היהודי, שהייתה לו תמיד קרבה-מתוך-בחירה עם העמים הגרמניים והקלטיים. ארץ יהודה הייתה בעיניי תמיד כפיסת מערב שאבדה בלב המזרח."[8]

 

במרכז המופת התנ"כי הציב היינה את משה. הוא ראה בו את אבי-הסוציאליזם (מי שהנהיג את "שנת-היובל" – החזרת אדמה לבעליה) וגואל העבדים, והתעלם לגמרי מהקנאות האכזרית של משה, השוחט אלפים מבני עמו כעונש על חטא-עגל-הזהב, שלא להזכיר את הנפוטיזם הקיצוני שלו. משה ייצג בעבור היינה המאוחר אידיאל מוסרי, שאותו ביכר המשורר על פני הכשל האסתטי הגדול של "לא תעשה לך…". כי, עתה, השליך היינה בן ה- 51 מאחוריו את "אתונה" – את הערכים ההלניים של יופי, אמנות ופינוקי גוף ואימץ את ירושלים של הרוח. ב"וידויים", ציין בהקשר לכוח-ההישרדות היהודי: "רואה אני עתה, היוונים לא היו אלא נערים יפים – ואולם היהודים היו גברים תמיד, גברים עזים, מוצקים, לא רק בימי קדם, כי אם עד היום הזה…" באחד משיריו האחרונים, "הללויה", אנו קוראים:

"הלאה הלירה של יוון,/ מחול המוזות לך מכאן,/ מחול מופקר! בתום ירא/ ארים על נס את הבורא.// הלאה צלילי האלילים!/ שיר תהילתי עם הצלילים/ של יד דָוִד על נֵבֵל יה!/ מזמור שלי: הללויה!"[9]

 

שבועיים-שלושה לפני מותו כתב את שירו האחרון, המתאר חלום, בו הוא שוכב בתוך ארון-מתים של שיש:

"ארון-השיש מעוטר תבליטי דמויות, המייצגות בערבוביה את שתי המסורות הגדולות, המנוגדות, שעיצבו את רוחו היוצר – המיתולוגיה הקלאסית וסיפורי התנ"ך. […] מכאן פאריס והלנה – ומכאן משה ואהרון."[10]

 

על קברו שבפאריז נחקקו בשיש מילות שירו:

"אֵי נכונה לנודד/ מנוחה בבוא היום?/ בין תרזות על שפת הריין?/ או בצֵל דקלי דרום?"[11]

 

דקלי הדרום הם ארץ-ישראל.

 

                                       *

התדעו מניין הזדהותי עם היינריך היינה? הנה: מילותיו האחרונות, באותו יום, 17 בפברואר 1856, בשעה 5 לפנות בוקר: "לכתוב… נייר, עיפרון…".

 

 

 

[1] Kalman P.Bland, The Artless Jew, Princeton University Press, Princeton, New-Jersey, 2000, p.16.

[2] בתרגומי. מתוך: "וידויים", 1854. תרגום מעט שונה נמצא ב"היינריך היינה: כתבים נבחרים", כרך ב', תרגום: יהודה אילוני, רשפים, תל אביב, 1997, עמ' 371.

[3] שם, שם.

[4] יגאל לוסין, "היינה: חיים כפולים", שוקן, ירושלים ותל אביב, 2000, עמ' 404.

[5] שם, עמ' 403.

[6] שם, עמ' 405.

[7] לעיל, "וידויים", הערה מס' 2, עמ' 373.

[8] שם, עמ' 374.

[9] שם, "היינריך היינה: כתבים", כרך א', עמ' 387.

[10] יגאל לוסין, לעיל, הערה מס' 4, עמ' 425.

[11] שם, עמ' 10.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s