קטגוריות
Uncategorized

לגלות (מחדש) את גלי

איני יודע מדוע נזכרתי לפתע בצבי גלי, אמן שהתגורר בעשור האחרון לחייו במוצא, שליד ירושלים, ונפטר ב- 1962 ממחלת הסרטן בגיל 41 (ויש סבורים – 38).מאז ומתמיד הערכתי מאד את צבי גלי כצייר, כקרמיקאי וכמחברם של טקסטים איכותיים על אמנות (ביקורות אמנות שכתב שָבוּ והרשימו אותי ברמתן האינטלקטואלית הגבוהה). מעטים מאד עודם זוכרים את צבי גלי, אך – אני איני חדל להיתקל ביצירותיו: בין אם בקישוטי הפסיפס (בשילוב אבני זכוכית) המופשטים העוטפים את וילה-שרובר ברחוב מרכוס בירושלים (בתוך הווילה עיצב בסגנון גוטי קיר פסיפס של דמות אישה מזרחית האוחזת יונה בידה וניצבת בסמוך לעז. ראו הצילום לעיל), ובין אם בצלחת קרמיקה וקנקן קרמיקה (את השניים קניתי לפני עשרות שנים בתערוכת זיכרון שנערכה לגלי בגלריה "דבל" בעין-כרם והם נמצאים בביתי), או בציור-שמן על דיקט, הנמצא אף הוא אצלי (אגב, הציור, טבע דומם פוסט-קוביסטי-סינתטי, היה שייך במקורו לגיטה שרובר).

 

ועוד: על קירותיי תלוי גם חיתוך-עץ נהדר המייצג עלה צבר פורח, שאותו יצר צבי גלי בהיותו כבן עשרים, כשעדיין נקרא גולדשטיין ולמד תחריט וחיתוך-עץ אצל הרמן שטרוק בחיפה. "צבי", הוא חתם באותיות דפוס בשולי ההדפס. מאותה תקופה אני  מכיר גם שני חיתוכי עץ של פרחים (ריאליזם בוטאני), חיתוך-עץ נוסף של נוף ירושלים (מבט לחומה ומגדל-דוד מכיוון שכונת ממילה) ותחריט של חגב וחרק זעיר (ריאליזם זואולוגי). ראו הצילומים להלן. כל אלה מסגירים ייצוג ריאליסטי קפדני, תיעודי-מדעי-כמעט, כאשר חיתוכי העץ  מודפסים על רקע שחור ונמנעים מייצוג סיבי העץ. 

 

פגישתי הראשונה כאוצר עם יצירת גלי הייתה ב- 1984, כשאצרתי בגלריה של אוניברסיטת חיפה, בה אז לימדתי, את תערוכת "1948 – דור תש"ח באמנות ישראל". כאן כללתי ציור-שמן רחב-מידות של צבי גלי, "קוממיות", שצויר ב- 48 ונמצא באוסף מוזיאון פתח-תקווה. הציור (ראו צילום לעיל) משקף השפעה רבה של "גרניקה" לפיקאסו, הן בדימוי הסוס החוזר בו פעמיים, הן בדמות הקורבן השרוע, הן במונו-כרום השחור-לבן והן בהשטחה הקוביסטית המתונה. הציור הזה, שהוא אחד המרכזיים וה"אנדרטאיים"-יותר שבציורי תש"ח, הבהיר לי שבצייר כריזמטי עסקינן.

 

זמן לא רב לאחר מכן, ביקרתי במרתפי מוזיאון ישראל, כאשר לפתע נתקלתי על הרצפה בשני ארגזי עץ קשורים בחבל ובתוכם ציורים רבים של צבי גלי. "זהו עיזבונו", אמר לי המלווה, איש המוזיאון. לאורך השנים, תהיתי לא אחת אם מישהו טרח להתיר את החבל סביב ארגזי גלי אם לאו. עכשיו, כשאני פוגש מספר ציורים באינטרנט, המלווים בכיתוב "עיזבון האמן, מוזיאון ישראל", אני מבין שהארגזים נפתחו ותועדו, הגם ששום דבר נוסף לא נעשה לגביהם.

 

מי שזכר היטב את גלי היה, מי אם לא אחר, מאשר גבריאל טלפיר, שבספרו מ- 1971, "מאה אמנים בישראל שהלכו לעולמם", הקדיש פרק לצבי גלי. כך תיאר אותו:

"היה דמות סגפנית, גוף צנום, רזה, שבריר, קל-תנועה, פנים שקופות, עיניים עגמומיות, מתלקחות [ראו צילום דיוקנו ברשת ותיווכחו עד כמה טלפיר מדייק/ג.ע]. חי במחסור, בנדודים ובוויתור על חיים שלווים ורווחה. […] הסתפק במועט כדי שיוכל לעסוק באמנות […], היה עתים מסתפק בפת חרבה, ובלבד שיוכל להתמכר לייעודו האמנותי, שבער בו כאש אוכלת…" (עמ' 72)

 

אני מתמצת מתוך הטקסט של טלפיר וממקורות נוספים: צבי גלי נולד ב- 1920 [מקורות אחרים מציינים – 1921, אף 1924/ג.ע] כגולדשטיין בחיפה, בה גדל. כתב שירים בנעוריו, צייר (אביו, הרוקח, "חטא" גם בציור), למד בבית-הספר העממי אצל הצייר פ.ק.הניך, כנער – היה פעיל ב"הגנה" בזמן מאורעות 39-36, ומאוחר יותר, בין 1942-1940, התמחה בהדפס אצל שטרוק, עדיין בחיפה. ב- 1945, לאחר שהיה מגויס לצבא הבריטי במלחמת העולם (וצייר בשעות הפנאי, כפי שמעיד צילום ששלח להוריו ב- 23.10.1942), נשאר באיטליה ולמד אמנות ופרסקו בפירנצה, סיאֶנָה ורומא. לימים, אחרי מלחמת העצמאות, שב לרומא, ולאחר מכן – בין 1953-1952 למד בפאריז באקדמיה לאמנות ו"ביקר אצל פיקאסו בוואלוריס ונתקבל אצלו בחמימות." (טלפיר, עמ' 73)

 

עם שובו ארצה ב- 1954, גלי התיישב  במוצא והחל בקריירה מרשימה כצייר, כאמן קיר וכקרמיקאי. זו השנה בה גם נמשך לארכיאולוגיה ועבד באתר   הארכיאולוגי בטבחה. בינו לבין "אופקים חדשים" לא נוצר כל קשר, חרף הפיגורטיביות המופשטת שלו, שהחלה בזיקה למודרנה האיטלקית (מורנדי, בעיקר: טבע דומם של בקבוקים – ראו צילום להלן) והמשיכה במיזוג עם הקוביזם הסינתטי. אך, עולם האמנות הישראלי הכיר-גם-הכיר בכישרונו: ב- 1956 הציג תערוכות יחיד במוזיאון לאמנות חדשה בחיפה ובבית-האמנים בירושלים. בין 1958-1957 התקין שלושה ציורי קיר בניו-יורק (בין השאר, בבניין "אל-על": ציורי שעווה על לוחות עץ ענקיים, כל לוח מורכב משישה ציורים לפי נושאים תנ"כיים). ב- 1958 ערך תערוכת-יחיד במוזיאון היהודי בניו-יורק (אחד מציוריו נרכש על-ידי ה- MOMA), עיצב עבודות לאניות צי"ם, וכן הוצג בביאנאלה בוונציה. ב- 1961, בימיו האחרונים, בהם נאבק בגרמניה במחלתו הקשה, נערכה במוזיאון לאמנות חדשה בחיפה תערוכה נוספת של עבודותיו. ללמדנו, שצבי גלי היה הבטחה גדולה באמנות הישראלית, הבטחה ממומשת לא מעט ונציג בולט של הדור החדש באמנות המקומית.

 

פירוק טבע דומם או נוף אורבאני לצורות גיאומטריות מושטחות (עם זיקה לבראק, פיקאסו ואף פאול קליי), לצד משיכה לדקורטיביות ונקיטה בצבעי אדמה חמים, בין בז'-חום-כתום-אפור, אפיינו רבים מציורי גלי משנות ה- 50. ברבים מאלה, הנושא החוזר הוא טבע דומם, והתביר הוא קוביסטי-סינתטי (ראו צילום). תחביר זה שלט גם בציורים הקראמיים שלו. אני זוכר קנקן קראמי דק וגבוה שלו מ- 1955 בקירוב, שהצגתי ב- 1991 בתערוכת "ראשית הקרמיקה הישראלית", שאותו קיבלתי בהשאלה מהציירת איווט שצ'ופק (עוד אמנית מרתקת שהלכה לעולמה ונשכחה): בקבוק דמוי אישה עומדת, הממזג צורות דקורטיביות עם ראש-אישה המעוצב בפרימיטיביזם (ראו צילום להלן). כד בדמות אישה חזר במספר עבודות קראמיות, דוגמת כד-אישה מזרחית הנושאת סל על ראשה (זרועה התומכת  בסל היא ידית-הכד). ה"גוף" מצויר בצורות מופשטות, גיאומטריות ברובן, כולל צמד עיגולי שדיים (ראו צילום להלן).

 ארכאיות ים-תיכונית נחה על עבודות הקרמיקה של גלי, והיו מבקרי אמנות שאבחנו בעבודותיו זיקה לאמנות אטרוסקית. קראו את ישורון קשת (הוא יהושע קופלביץ):

"צ' גלי כאילו הרגיש כי ציור 'ישראלי' דורש קרבת סוג וצביון לציור הים-תיכוני העתיק, וכי דווקא לציור הקירוני שלנו יאה במיוחד ההסתגלות לאופיו המונומנטאלי-דקורטיבי של סגנון קדמוני זה […]. וכשהוא מלביש נושא עברי (מן התנ"ך או מן ההווי הישראלי) לבוש של מגוון ים-תיכוני עתיק זה, הרי הדבר נאה ויאה ומתקבל על הדעת כצירוף מוצלח."("הארץ", 2.3.1956)

 

חשיבות רבה יש למאמר שפרסם צבי גלי בפברואר 1959 ב"אופקים", "אמנות ציורי הקיר וראשיתה בישראל". גלי חזר כאן על תולדות ציור הקיר מאז ימי המערות ועד לרנסנס, אך שם דגש על שניות הפרסקו והפסיפס, תוך שמפרט מעט מן הטכניקות של שני המדיומים. התחדשות ציור הקיר, לאחר שקיעתו ההיסטורית, עלתה בדברי גלי בכפילות של הציור המודרני (פ.פיקאסו, ד.ריברה, ז'.מירו, ה.מאטיס ואחרים, שעסקו בציורי קיר) והתגליות הארכיאולוגיות בארצות הים-התיכון. גלי ביקש לממש שניות זו לאורך שנת 1956 בציורי קיר שיצר בישראל בבניינים ובספינות (כגון, "ציון"). ב- 1956 גם יצר קיר פסיפס מופשט בקפה "ניצה" בתל-אביב, ואילו ב- 1957 עיצב קיר פסיפס בביתן ישראל בתערוכה בינלאומית בניו-יורק. באוסף מוזיאון ישראל תמצאו עבודת פסיפס של טבע דומם שנוצרה בידי גלי ב- 1958. ביקורו בראוונה שבאיטליה בתחילת שנות ה- 50 השפיע רבות על הפסיפסים שלו.

 

אך לקראת 1960 חל מפנה בשפתו האמנותית של צבי גלי: הוא פנה לציור מופשט-חומרי, המשוחרר לחלוטין מכל דימוי פיגורטיבי (ראו צילום לעיל). היה זה במקביל להתנסויותיו של יהודה בן-יהודה באותו כיוון, כמו גם במקביל לשובו של יגאל תומרקין ארצה (עם הפשטה חומרית, בין השאר) ובמקביל להקצנת ההפשטה של "אופקים חדשים" לכיוון ה"אנפורמל" (טאשיזם). גם רפי לביא החל לפזול לכיוון. עתה, שפך צבי גלי חומר פלאסטי אפור ועיצב משטח בעל טקסטורה עבה של "זרמי חומר מתפתלים וזורמים" (עמ' 73), לעתים אף בתוספת בלויי-שק. לעניות טעמי, צבי גלי של ההפשטה החומרית האנפורמלית הרבה פחות מעניין מגלי של שנות ה- 50. אבל, אי אפשר לקחת מהצייר את האקספרימנטאליות, את הסקרנות והעוז להתפתחות והשתנות.

 

אין לי ספק, שתערוכה רטרוספקטיבית של ציורים, עבודות-קיר,  פסיפסים וכלי קרמיקה של צבי גלי היא אתגר ראוי מאד-מאד למוזיאונים בישראל. קרוב ל- 60 שנים חלפו מאז מותו, ויצירתו כמעט ונגוזה מהזיכרון התרבותי שלנו. לא טוב.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s