קטגוריות
פיסול ישראלי ציור עכשווי בישראל

ייאמר לזכותו של בני אפרת

 

 

קראתי ב"הארץ" רשימה של אסתר זנדברג המתפעלת מתערוכה אקולוגית במוסקבה ומסתייגת מתערוכה אקולוגית במוזיאון תל אביב. בתור אזרח ממוצע, הנתון מזה כשנתיים בתבהלה הולכת וגוברת מפני האסונות הסביבתיים המתרגשים עלינו, איני יכול שלא להעלות על נס גבוה את זכויותיו ההיסטוריות של בני אפרת.

 

לא מעט זכויות לבני אפרת באמנות הישראלית. די בסדרת רישומיו מ- 1970-1969, Adding to Subtract,בה מחק בטיפקס קווי נייר-משבצות כאופן רישום של צורה מינימליסטית על "גריד" – די בה בכדי להכיר ביוצר המבריק הזה, שהתחרות היצירתית בינו לבין יהושע נוישטיין בין 1973-1969 הפרתה אחד מרגעי השיא של הרישום המושגי בישראל (ויש אומרים – בעולם כולו).

 

אך, לא לסכם את סך שבחיו ההיסטוריים של בני אפרת באתי, גם אם עדיין חיה בזיכרוני תערוכתו המרשימה מ- 1972 במוזיאון ישראל, כשם שזכורה מאד תערוכתו רבת-ההמצאות מ- 1979 במוזיאון תל אביב, כולל מופע סרטי הווידיאו עתירי התחכום והחוכמה. גם איני שוכח את הצלחותיו הבינלאומיות של אפרת במוזיאונים חשובים כמו "סטדליק" באמסטרדם, "MUHKA" באנטוורפן, "וויטני" בניו-יורק, ועוד. ואף על פי כן, ברצוני לתת כבוד דווקא לפרק האמנותי המאוחר של בני אפרת, אשר – אודה ואתוודה – למרות הספקטקולאריות הרבה, לא התחברתי אליו בשעתו ואף ראיתי בו קיבעון מעט תימהוני. היום אני יודע: הקיבעון היה שלי.

 

אני חוזר אל 1987, לתערוכת בני אפרת במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת-גן, – "לא היה את מי לשאול", קיץ 2035" (אוצר: מאיר אהרונסון). לצורך העניין, אני מתעלם מה"סוכרייה" של התערוכה – "מרכז הדרכה אררט" – כרם זיתים שהועתק (על שורשיו העטופים בשקים) לתוך המוזיאון, בין ענפיו כלובי ברזל, שמתוכם התעופפו כמאה יונים (טראגית הייתה התייבשות אחד או יותר מעצי הזית, וטראגית אף יותר הייתה הימלטות מספר יונים לכביש הסואן הסמוך, בו מצאו את מותן תחת גלגלי מכוניות). כי, כנגד הפרפראזה המיצבית הזו על השואה/ישועה של המבול התנ"כי ויונתו של נוח, אני מבקש להתעכב דווקא על הציורים והפסלים, שאכלסו את האולמות ואשר עמדו בסימן ייצוג עתידי חסר-רחמים של קטסטרופה אקולוגית מחרידה.

 

בארכיוני אני מוצא הקלדה דהויה של הצעת התערוכה שהציע בני אפרת ב- 1983 (חידה כיצד הגיעה ההצעה לספרייתי), ומתוכה אצטט את הקטע הבא:

"יעדי בעבודתי הנוכחית הוא להציב את עצמי בשנת 2031, שעה שאחדל להתקיים, וליצור עבודה שתתייחס לעבר שהוא בעצם העתיד של היום. במועד צפוי זה, יהיה כבר בכוחה של ההיסטוריה לרשום בצורה יותר מלאה את תהליך ההתדרדרות, שניצניו ניכרים כבר עתה:

– מלחמת עולם פוטנציאלית העלולה לפרוץ עקב אירועים בלתי צפויים ובשל תקלות גרעיניות;

– זיהום תעשייתי וסביבתי שאינו ניתן לריסון;

– כישלון המאמצים לרסן התפוצצות אוכלוסין;

– תצפית למחסור במזון, באנרגיה ואוצרות טבע אחרים.

מגמות אלה – המואצות בשל הפער המתרחב ומעמיק בין האומות, לנוכח ריכוז הולך וגובר של עושר, טכנולוגיה וכוח צבאי בארצות המתועשות (מזרח ומערב) – עלולות לגרום לתמורות מרחיקות לכת בחברה, ברפואה, בתזונה, בחינוך, בתרבות ובגיאוגרפיה. ביטוי תמורות אלה באמצעים אמנותיים הוא אתגר גדול, ומטבע הדברים, היקפה של מלאכה זו פורץ את גבולות הדמיון."

 

ב- 1986, שנה קודם לתערוכה ברמת-גן, יצר בני אפרת בליון שבצרפת מיצג מרשים ביותר, "אררט אקספרס 2034" – בו פסעו שמונה סוסים ברחובות העיר, כשהם נושאים משני צדי גבם מוניטורים המשדרים סרטונים דוקומנטריים על הגירות ונדודים של פליטים, ציפורים ובעלי-חיים נוספים ברחבי העולם. מדובר ב- 1986, כשלושים שנים קודם לצונאמי של פליטי אפריקה, סוריה וכיו"ב, על כל האסונות הכרוכים.

 

אך, אם נישאר בתחום השואה הסביבתית האחרת, נחזור שנה נוספת אחורנית, ל- 1985, ולתערוכה שהציג אפרת בגלריה "אליזבת פרנק" שבבאזל, ובה ניסח בקנה מידה "אופראי" את אמירתו האמנותית-אקולוגית (שהקדימה ב- 15 שנים את הסביבה השואתית-אקולוגית הדרמטית של אורי ניר במוזיאון הרצליה: "Lost Herbes"). בעצם, צריכים היינו לחזור ל- 1983-1982, לתערוכתו של אפרת, "שמעתי את בטן-האדמה קוראת בשמי 2030", שהוצגה ב- 83 בליון ובדיז'ון שבצרפת ובקרלסרוה שבגרמניה. כי זהו בדיוק התאריך שבו אירע המפנה הגדול – יש אומרים "משבר" – ביצירת בני אפרת (שכן, במחצית הראשונה של 1982 עדיין עסוק היה ב"אקסטרפולציות" של קווים וצורות), פריצתו הפוסט-מודרנית האישית-אובססיבית. כי תערוכת באזל הציגה, באמצעות מיצבים מעוררי פלצות, תמונת-עולם שלאחר קטסטרופה סביבתית מחרידה: תיבות קרטון, שקים, גאזות, אבני בניין ומדרכות, מריצה ועוד – כולם טבולים בשכבה עבה ונוטפת של חומר שמנוני שחור, צהוב וכו', עיסת זוהמה רעילה (צבע האקריליק הותז ממכונת גבס), שהציפה, כיסתה והמיתה הכול.

 

כבמאי של ספקטקל נטול-אדם, המורכב משרידים מתים בסגנון פומפיי או הירושימה, הציג בני אפרת את מושאיו ברוח ה- Combined Paintings[1], תוך שמפעיל במיצבים אפקטים של תאורה, מקרנים, דגל מתנופף, צליל טלפון ושאר עזרים אלקטרוניים. בין השאר, בנה "כותל" ענק מתיבות-קרטון נוטפות טינופת, הקרין עיניים כחולות על שקים שחורים, "המית" דימויים דו-ממדיים של עופות(הטובעים בעיסת הטינופת, וזאת שנים לפני הקורמורן הגוסס בנפט במלחמת-המפרץ), התיז סחי במדחף הפועל לתוך שוקת, שילב הקרנות אור ואובייקטים, ולהוציא קומץ חריגים בדמות גבישי סוכר (מוטלים בתוך מבנה קרטונים הטובע בצהוב ממאיר) – כמעט שלא ניכרה בתצוגה תקוות חיים כלשהי. יֶרְוֶון אוֹבֶּר, האוצר ההולנדי, ציטט בקטלוג את האמן:

"נראה שאנחנו יושבים ב- 1985 על פצצת-זמן. מה שיפעיל את הפצצה עלול להיות מלחמה, כישלון הפיקוח על הילודה, החוסר הצפוי של מזון ואנרגיה, התְכַּלות רזרבות הטבע שלנו והזיהום הסביבתי."[2]

 

כמה וכמה מהאובייקטים הללו הועברו ב- 1987 לתערוכת "לא היה את מי לשאול, קיץ 2035" במוזיאון ברמת-גן. כאן, לצד המיצב המדהים של עצי-הזית, הכלובים והיונים, בלטו עבודות קירוניות שעשו שימוש בכתב-מורס, במיפוי סורק, מסכי מכ"ם ושאר שפות טכנולוגיות-מדעיות חדשניות. כך, בעבודה בשם "עיכוב עקב תקלה חשמלית, אביב 2035", הוגדל על הקיר קטע ממאמר עיתונאי הדן בחוֹר-האוזון, מודפס באותיות צהובות על רקע שחור, מסומן במעגלים קונצנטריים של מכ"ם ובטבורם מקדח חשמלי המנותק מחשמל. "בסימן העדות וההתראה", אם לנקוט בביטוי ששימש בקטלוג את מרדכי עומר, צייר בני אפרת בעבודות אחרות סמלי קרינה גרעינית, עננים הכלואים בתוך מקרר העטוף כולו בעיסה צהובה-רעילה, סימן בקווים אנכיים (כאסיר המסמן על קיר תאו) את הספירה אחורנית אל הסוף, צייר עננים על שק יוטה הכלוא בכלוב-ברזל, ועוד ועוד. היצירתיות של בני אפרת עלתה על גדותיה, עד כי איימה להצל על המסר המטלטל.

 

היצירתיות תמשיך לגאות, וב- 1990, במסגרת "אירועי תל-חי", "נארזו" תותח ענק ומכונית "מרצדס" מפוארת בתוך כלוב ברזל. כאן, על גבול-לבנון, המכונית כמו גררה את התותח וסימנה את הזיקה בין אינטרסים קפיטליסטיים למלחמות. ב- 1991, בתערוכה במוזיאון לאמנות עכשווית ((MUHKA שבאנטוורפן (פה הציגו במקביל ארבעה ישראלים: אוסבלדו רומברג, בוקי שוורץ, מיכאל גיטלין ובני אפרת), הרחיב האמן את שפת המיצבים והמולטי-מדיה: מזה כשנה, שהוסיף את הפיסול באבני בזלת (או גרניט?): לתוך הסלעים השחורים נחצבו חללי-אחסון לסמלי הציביליזציה – לטלפון, או לפטיש ומגל, או ליד המסמנת באצבעותיה ניצחון. לכל אלה נלוו סימני מורס צהובים, הצבועים על הסלע ומאותתים סכנה. חֶרְט מֶאיֶירינְק, ההולנדי, הצביע בקטלוג על ביקורת האוטופיה המודרניסטית: שלושה צבעי-היסוד של המודרנה – אדום, כחול וצהוב – הפכו עתה למסמנים אסטרו-פיזיים (אדום: כוכבים מתקרבים, כחול: כוכבים מתרחקים, צהוב: זמן המחשב[3]). ה"גריד", החביב על האמנים המודרניסטיים, הפך לכלובי-ברזל. ובכלל, "אדם האוטופיה הפך לאדם המשבר".[4]

 

יודגש: היה זה פוסט-מודרניזם אזוטרי ופרטי של בני אפרת, שאשרר את אחרותו העיקשת, על גבול הביזארי, בתוך הגל הגדול של פוסט-מודרנה החוזרת לפיגורטיבי ולחושני.

 

כמו נביא-זעם אחוז-דיבוק, שב בני אפרת וחזר על אותות השואה האקולוגית שבשערינו. גם כשנותר בודד למדי בבשורתו בעולם האמנותי בישראל ובעולם – הוא לא חדל. עדיין ב- 2004 הציג בגלריה של אוניברסיטת חיפה את התערוכה "לאן נעלמו הדבורים", אביב 2052", בה גדש את האולם רחב-הידיים באינספור שברי בקבוקים (ריח האלכוהול נישא באוויר) והציב במרחב המסוכן הזה מתקני-שעשועים בסגנון גן-משחקים לילדים (בתוך "ארגז-החול" הוקרנה בניאון, בעברית ובערבית, המילה "אספירין"). בהקשר זה, נזכיר, שבשנת 1995 הצטרף אפרת למשלחות של הצלב האדום, שיצאו לרואנדה, סומליה ולקמבודיה, ובעקבות זוועות המלחמה שחזה שם, יצר עבודות רבות המעמתות משחקי ילדים ומשחקי מלחמה.

 

בקטלוג התערוכה בחיפה הרחיב פרופ' אורי מרינוב על הסכנות האקולוגיות המאיימות על כדור-הארץ. כל מילה שלו מ- 2004 מוכחת ומוגשמת סביבנו במלואה ב- 2019. "לרבים ייראו דברים אלה כחלום באספמיא", כתב אז מרינוב; וכאמור, אף אני עצמי הייתי בין מאבחני החלום באספמיא. עתה, כשהחלום מתגלה כסיוט, אני מכיר בחזון של בני אפרת ומכה על עיוורוני.

 

כל זאת, מבלי להלל את כוח הדמיון המדהים של בני אפרת, שב- 1998 הציב כוורות-דבורים בגלריה "המומחה" בתל אביב והקרין שיר (של רוני סומק) על אדי חלב מחומם שנישאו באוויר… או, מי שהציב בשלהי 2014 בגלריה "קונטמפוררי" בתל אביב מאות בלוקים של קרח, שיצרו את המילה "שלום", שהלכה ונמסה… עדיין בתחילת 2018 הוצגה במוזיאון פתח-תקווה תערוכתו של בני אפרת, "נתיב האבדון, חורף 2065" (אוצרים: דרורית גור-אריה ואבשלום סולימן), שסקרה את עשרות שנות עשייתו האמנותית בבסימן העדות וההתראה. כאן, בין השאר, ניתץ האמן שני כדי חרס מלאים בצבע צהוב, ששימש את רוני סומק לכתוב על הקיר את השיר "הנמר האחרון". באותה שנה זכה בני אפרת בפרס מפעל חיים ממשרד התרבות.

[1] כהבחנתו של Jerben Obe בתערוכת בני אפרת בגלריה "אליזבת פרנק", באזל, 1985, עמ' 6.

[2] שם, עמ' 3.

[3] כבר ב- 1987 אבחן מרדכי עומר צבעוניות זו בקטלוג התערוכה במוזיאון לאמנות ישראלית רמת-גן.

[4] Gert Meijerinkk, "The Natural Shapes of Things", catalogue "Benni Efrat", MUHKA, Antwerpen, 1991, p.20.

                    

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s