קטגוריות
ציור עכשווי בישראל

ההכרה והרגש: פרידה מאוסבלדו

          

 

תור הזהב של הסטרוקטורליזם באמנות הישראלי היה בין מחצית שנות ה- 70 למחצית שנות ה- 80. הייתה זו שעתו היפה של קלוד לוי-שטראוס ביצירה המקומית, ויותר מכל – ביצירתם של פנחס כהן גן ואוסבלדו רומברג (נוסיף עוד: יצירתו האנתרופולוגית המשווה של צבי גולדשטיין כמו צמחה מאותה תשתית סטרוקטורליסטית, אך במהרה הפכה לביקורת תרבות ניאו-קולוניאליסטית). להלן, אני מבקש להתמקד בעבודתו של אוסבלדו רומברג, יליד בואנוס-איירס 1938, שהלך לעולמו לפני מספר ימים בגיל 81 ואשר הותיר מפעל אמנותי שופע ביותר, נוכח ובלתי-נוכח בה בעת.

 

מאז פעילותו האמנותית בבואנוס-איירס בשנות ה- 60, דרך פעילותו האמנותית בישראל (בה השתקע ב- 1973) לאורך שנות ה- 80-70, בואך מגוריו ועבודתו בארה"ב (מאז 1993, פילדלפיה וניו-יורק, בעיקר) וכלה בשובו ארצה (ב- 2010 בקירוב?) ופועלו בין רמת-השרון לבאר-שבע (בה ייסד ואצר את גלריה "הבאר" לאמנות עכשווית ניסיונית) – יצירתו של אוסוולדו רומברג (שזכה ב- 1992 ב"פרס סנדברג" מטעם מוזיאון ישראל) ידעה פרקי התפתחות רבים ומתוחכמים, גם עשייה ענפה בתחומי הוראה, הקמת גלריות ועוד, אשר לא ניתן להתמודד עם כולם במאמר אחד. אתמקד אפוא בעיקר בפרק היצירה של רומברג בין 1984-1974.

 

                                 *

זכורה לי התערוכה הראשונה שהציג רומברג בישראל: היה זה באפריל 1975, בגלריה "יודפת" התל אביבית, תערוכה שהפגישה אותנו עם מבנים צינוריים דקיקים, מינימליסטיים-גיאומטריים, ועם הדפסים ששילבו שפה רציונאליסטית (דיאגרמות, מדידות) עם תצלומי נופים פראיים מאזור אגם טוקומאן שבארגנטינה – משהו בין אמנות מושגית ל"עבודות-אדמה". במידה רבה, שִחְזר רומברג ב"יודפת" את התערוכה שהציג ב- 1972 בבואנוס-איירס, ב"מרכז לאמנות ותקשורת אלפידיו גונזלס 4070". לתערוכתו שָם קרא "טיפולוגיה של החלל, נוף כאידיאה". חורחה גלוסברג, תיאורטיקן מוביל ודינאמי באוונגרד הארגנטינאי, כתב בקטלוג:

"בעבודותיו, רומברג מפתח מבט רפלקסיבי על נוף טוקומאן, התבוננות סוציולוגית וישירה באמצעות יצירה אקספרסיבית מחדש של דימויים המייצגים באופן בו הוא מבין מה תהייה הפיזיונומיה התרבותית של חברת העתיד."

 

זכור לי היטב, שנשגב אז מבינתי הקשר בין הדיאגראמות ומדידות הנוף לבין "הפיזיונומיה התרבותית של חברת העתיד", אך ברורה הייתה לי נטייתו של אוסוולדו רומברג לשפה חזותית "חוקרת", פסוודו-מדעית, המתעמתת עם דימויים אי-רציונאליים. מבחינה זו, גם המבנים הפיסוליים האנכיים והדקים תפקדו, בדרכם האזוטרית, כמסמני חשיבה מדעית, שהתקשיתי לרדת למשמעותה. וקשה לומר, שהדברים שכתב רומברג בקטלוג התערוכה ב"יודפת" תרמו להבנת עבודתו:

"סיווג הצבע, ההדפסים הגראפיים על נייר, או אובייקטים תלת-ממדיים מדגישים כולם את המחווה האמנותית הקדם-צורנית, קדם-קומפוזיציונית, קדם-ההגדרה המורפולוגית-מילונאית של מהו הנכון."

 

ייאמר עם זאת, שמשהו מהנבואי היה במילותיו האחרות של רומברג באותו קטלוג צנוע:

"פירושו של דבר, במובן מסוים, הוא שיש להתחיל מחדש. יש לשוב ולחוש את ההנאה שבציור. יש לצייר את הציור, לנסות ולהגדיר שוב ושוב בכל עבודה מהי מהות הציור."

 

להזכירנו: המהפך הפוסט-מודרני של השיבה מהמושגיות אל הציור יתחולל שנים לאחר מכן. רומברג תפס זאת בחושיו המחודדים, הגם שעדיין כיוון ל"אמנות על אמנות", המסלול בו יתמחה בעשור הקרוב.

 

אוסוולדו רומברג השתלב עד מהרה באוונגרד המקומי, סמוך לחבורת האמנים ה"קוסמופוליטיים" שלנו[1], וכבר ב- 1973 החל מלמד – תחילה, ב"מדרשה" (רן שחורי פרש עליו חסותו ואף קיים עמו ראיון מצולם מוקדם, שניתן למצאו ברשת), ומיד גם במחלקה לאמנות ב"בצלאל", בו הורה עד 1992, כאשר אף שימש כראש-המחלקה בין השנים 1983-1979. כמורה כריזמטי, הוא הפיח סביבו רוח המשלבת אוונגרדיזם ואנרכיזם דרום-אמריקאיים, ולפיכך, הפתיע רבים, שדווקא היה זה הוא מי שהרגיע את הרוחות והשיב את הסדר ב"בצלאל" לאחר תקופת "מרד הסטודנטים".

 

תוך כשנה לאחר תערוכת "יודפת", ידעה יצירתו של אוסבלדו רומברג תפנית משמעותית, שתהפוך לתחבירו האמנותי הבסיסי וארוך-הטווח, וגם כַּן-שיגור להכרה אמנותית נרחבת בין מוזיאון תל אביב (1981-1980, אוצר: יגאל צלמונה) לבין ייצוג ישראל בביאנאלה של וונציה (1984, אוצר: מרק שפס), תצוגות במוזיאונים באירופה, ועוד. עתה, יצר ציורים בסימן אנליזה מושגית של יצירות מתולדות האמנות, כאשר הסנונית לציורים אלה הוצגה כבר בתערוכת 1975 המוזכרת לעיל: "חקירה ראשונה", אנליזה צורנית ראשונית של ציורי המערה באלטמירה.

 

ב- 1981 הצגתי ציורים של רומברג בתערוכה מס' 5 של מיזם תערוכות "אולם" (בית-האמנים, ירושלים), תערוכה קבוצתית בשם "פוסט מודרניזם: המבט הישראלי קדימה אל העבר". בדפים הנלווים, הבאתי דברים שאמר רומברג בשיחה עם דיטר רונטה, מנהל המוזיאון לאמנות מודרנית בווינה:

"ביצירתי אני פועל […] בדומה לאדם הממיין, המנסה לסווג את האובססיות דמויות-החלום המוקדמות שלו על האמנות. אני עוסק בכל היסטוריה זו של האמנות כבמיתולוגיה אחת. […] היום, בעקבות התקדמות התיאוריה של המידע והסטרוקטורליזם, אפשר ליישם מערכת אחת בלבד כדי להקיף את התקופות השונות. המערכת בה השתמשתי נוצרת באמצעות מידע שקראתי על אמנים (ביבליוגרפיה), לינגוויסטיקה, סמנטיקה וכו',ובנוסף לכך, ניסיוני שלי כאמן […]. לכן, גישתי הינה סובייקטיבית ואובייקטיבית גם יחד […]. למעשה, אני ממחזר את תולדות האמנות."

 

אם שכחנו: "האדם הממיין" – מונחו של רומברג לעיל – הוא מושג יסוד ב"החשיבה הפראית" של קלוד לוי-שטראוס. רומברג, וכמוהו מרבית האוצרים שהציגו וניתחו את יצירתו, אהב מאד לנקוט במונח "תחקיר" ((investigation, מה שעורר בי אי-נחת מול מה שחוויתי בעיקר כפירוק צורני אלמנטארי ודקורטיבי למדי של יצירות-מופת מערביות. לא ייחסתי ערך "מחקרי" של ממש לציורים היפים של רומברג. אך, היו מי שהשכילו לפשר בין האינטלקטואלי לאמוציונאלי ב"תחקירים" של רומברג. בראש אלה, יגאל צלמונה, שכתב טקסט נרחב לרגל התערוכה שאצר במוזיאון תל אביב: "אוסבלדו רומברג: מיתולוגיות, מאלטמירה למאנה: ניתוח אמוציונאלי של תולדות האמנות").

 

ציורי התערוכה (שנדדה למספר מוזיאונים באירופה) שילבו קולאז' (רפרודוקציה של יצירת-מופת), קיטלוגי גוונים בדרגות כהות-בהירות (בסימני אקריליק מופשטים), טקסט בכתב-יד בעיפרון, דיאגראמה וטבלאות דידאקטיות (בדמות חותמות). כאמור, הארשת הייתה "מחקרית"-"מדעית". בה בעת, צלמונה לא חמק מההבנה ש-

"הפרויקט 'מן הפרהיסטוריה למאנה' נתפש כפוזה של דידאקטיקה. הוא דידאקטי מבחינת העיצוב של העבודות, מבחינת סידור תצוגתן ומבחינת התפישה העומדת ביסודו. […] הפריסה הקווית היא [כרונולוגית-ליניארית/ג.ע] היא דידאקטית ואובייקטיבית ובמידה רבה זוהי 'פוזה אקדמיסטית. […] התפתחות הפרויקט הייתה לכן פיגורה חיונית וגמישה ואנטי-אקדמית מכל נקודת ראות."[2]

 

דהיינו, האסתטיקה של התחקיר התגלתה, בפועל, כגישה אישית-רגשית, אף כי אנליטית, של אוסוולדו רומברג לציורים שקסמו לו מתולדות האמנות. לא מחקר בכיוון חשיפתה של סטרוקטורת-עומק, אלא יותר חזות סטרוקטורליסטית לפירוק סמיולוגי-חזותי של ציורים אהובים. צלמונה:

"ממבט ראשון נראים ציורים אלה כתרגילים אקדמיים של נושא המעגל הכרומאטי [מעגל הצבעים/ג.ע]. כל ציור מורכב מפרישה שיטתית של משיכת צבע. המעבר מכתם אחד למשנהו מותנה בחוקיות של מעגל הצבעים. הטיפולוגיות האלו הן בבחינת אבני הבניין של הציור. זוהי פעולה בדרגת האפס של הציור[3] […]. יצירתו היא ג'סטואלית וקיומית ולכן איננה בבחינת תיאורמה רציונאלית."[4]

 

במהלך השנים, שכלל אוסבלדו רומברג את שפתו האמנותית. לקראת 1984, למשל, התקרב לספרו הנודע של תומאס קוהן, "הסטרוקטורה של מהפכות מדעיות" (1962), ואימץ את העיקרון של בחינת הפרדיגמות המשתנות, הממירות והמקדמות את תולדות האמנות:

"…ואז קראתי את התזה של תומאס קוהן אודות הפרדיגמה. […] הפרדיגמה של התיאור מתחילה באופן שיטתי עם ג'וטו ומסתיימת עם סזאן. בתקופתנו קיימת הפרדיגמה של האמנות המופשטת, המתחילה עם הקוביזם והציור השטוח. האנומליה של סזאן היא שבנתה את הפרדיגמה החדשה, של האמנות המופשטת, של הציור השטוח – אך היא מתחילה ליפול…"[5]

 

לקראת סוף שנות ה- 80 הרחיב רומברג את "מחקריו" האמנותיים-היסטוריים לתלת-ממד:

"הכול החל מדגם שהכנתי כהצעה לתערוכת דוקומנטה בקאסל. גזרתי תצלומי 'זירוקס' של העבודות הסוריאליסטיות שעשיתי בראשית שנוות השמונים, שהייתה בהן התעסקות בתת-ההכרה ובדחפים בסיסיים מאד של טבע, מוות, חיים, ביולוגיה, צורות ביומורפיות… על תצלומי ה'זירוקס' האלה התחלתי לעבוד בצבע והדבקתי אותם על משטחי עץ. התוצאה מצאה חן בעיניי, אך נוכחתי לדעת שהעץ אינו די עבה והוספתי לו עובי רב – ואז ראיתי שהחציבה צריכה להיות הרבה יותר עמוקה…"[6]

 

באותה עת, נמנה רומברג על אמני גלריה "ארטיפקט", שהייתה מהמובילות והמתקדמות בגלריות התל אביביות. מומלץ לקרוא את המאמר שכתבה שרית שפירא בינואר 1988 בדפים שנלוו לתערוכתו של רומברג בגלריה זו. אך, גם כאן לא עצר האמן והרחיב את עיונו ה"תחקירי" למרחבים ארכיטקטוניים, תוך שמקיים דיאלוג אנליטי עם מבני דת ופולחן מרכזיים של תרבויות מן העבר.

 

ב- 1991, כשהציגה דליה מנור ב"הלנה רובינשטיין" את תערוכת "פרספקטיבה", שהציעה מבט עכשווי לפן הרציונאליסטי של האמנות הישראלית, היא כללה (בין שש יצירותיו שבין 1975 ו- 1991) עבודות תלת-ממדיות של רומברג (דוגמת פרשנותו הגיאומטרית ל"מקווה במצדה", 1990) והביאה בקטלוג קטע מראיון שנתן האמן לכתב-העת "סטודיו" בינואר 1991:

"הפער בין ה'מדעי' ל'אסתטי נסגר והולך, כפי שמיטשטש – לאחר תהליכי הדמיסטיפיקציה של הפסיכואנליזה והסטרוקטורליזם – ההבדל בין לדעת ובין להרגיש. כיום, ביכולתנו לתפוש את הניסיונות המדעיים והאסתטיים כקוגניטיביים במהותם. אף אם נסכים שהניסיון האסתטי הוא אולי יותר מן הסוג הריגושי, הרי שלא נוכל להכחיש, שהרגשות פועלים באורח קוגניטיבי."[7]

 

 

[1] גדעון עפרת, "תור הזהב של הקוסמופוליטיות", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 29 בדצמבר 2011.

[2] יגאל צלמונה, "אוסבלדו רומברג: מיתולוגיות, מאלטמירה למאנה: ניתוח אמוציונאלי של תולדות האמנות", "בצלאל" ומוזיאון תל אביב, ירושלים ותל אביב, 1980, ללא מספרי עמודים.

[3] "דרגת האפס של הציור" – ביטוי המהווה פרפראזה על כותרת ספרו של רולאן בארת, סטרוקטורליסט וסמיולוג, – "דרגת האפס של הכתיבה".

[4] לעיל, הערה 2.

[5] בתוך: מרקס שפס, "אוסבלדו רומברג 1984-1974 – אמנות על אמנות", קטלוג התצוגה הישראלית בבינאלה של ונציה, 1984, ללא מספרי עמודים.

[6] מתוך קטלוג תערוכת אוסבלדו רומברג – "פרה-פיקטום, פוסט-פיקטום + רישומי עבודה", הגלריה בכברי והגלריה בקיבוץ לוחמי הגטאות, 1988, לללא מספרי עמודים.

[7] מתוך קטלוג תערוכת "פרספקטיבה", מוזיאון תלא ביב, 1991, עמ' 40.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s