קטגוריות
פיסול ישראלי

הבעיה הבדואית ומכתב לא מוכר (וחשוב) של תומרקין

 

קבוצה גדולה של "פסלי מזבח", שנוצרה בידי יגאל תומרקין מאז 1981, הוצגה בחלקה ב- 1982 בתצוגת-חוץ במרכז התיאטרוני בנווה-צדק (בשיתוף עם גלריה "נעמי גבעון"). עתה, לדימויים הנוצריים הזכורים רבות מיצירת האמן – הצליבה, הטריפטיך – נוספו חומרי הבוץ, הענפים ויריעות הבדים הצבעוניים, החייבים למפגשיו של תומרקין בשנות ה- 70 עם מצבורים בדואיים, שתפקדו בעבורו כמבני פיסול (אם לנקוט במונחו של יצחק דנציגר). תומרקין:

"במסעותיי ברצועת עזה ובחצי-האי סיני ראיתי מצבורים מקסימים של חפצים, מין פיסול סביבתי עתיר דמיון והשראה אשר חומרים מן הטבע ושרידי עידן הטכנולוגיה משמשים בו בערבוביה: חומר יציב ליד חומר מתבלה, קרטון ופלדה, יריעות פלסטיק וקופסות שימורים בצד מצבורי זרדים ובולי-עץ, מנועים ישנים ומכשירים שונים בצד סמרטוטים צבעוניים המתבדרים ברוח המדברית. הכול אסוף וערוך בסדר ובמשטר מיוחד (החוש האסתטי!) ומכריז בגאון: זה שלי! מניפסט במדבר. אכן, גם לכאן הגיעה המאה עשרים. ובאיזו דרך משונה! בתהליך המטמורפוזה שלהם, איבדו האבזרים את הפונקציה המקורית שלהם. המנוע שוב אינו מניע, המריצה אינה מריצה והארגז אינו מכיל דבר. אין כאן אלא שיר-הלל מיוחד-במינו לרוח, לחול, למדבר."[1]

 

אך, מפגשו של תומרקין עם התרבות הבדואית הוא גם מפגש עם מצוקתם וקורבנם של הבדואים המנושלים מבתיהם. מכאן העבודה "צליבה בדואית", 1982 (אוסף מוזיאון ישראל): צמד לוחות -פלדה אנכיים (211 ס"מ גובה) צמודים זה אל זה ונושאים במשותף במרכזם מבנה דמוי-צליבה, המורכב כולו ממצבור של שני ענפים (החוברים ל"קורה" ולזרועות האופקיות של ה"צלב" וה"צלוב", שראשו הוא בול-עץ) ולמחצלת בדואית, רצועות בד צבעוניות, תיל דוקרני, תרמיל צבאי, שרשרת-אופניים, מגרפת-עץ פרימיטיבית, בוץ וגרוטאת ברזל. כל אלה יחדיו תלויים על צמד הענפים ומתפקדים כגופו המתפרק של הצלוב. שלוש וריאציות של "צליבה בדואית" הוצגו בנווה-צדק: בגרסה שלישית, למשל, הוצמדו שלושה לוחות-פלדה זה לצד זה, במרכזם "אירוע" הצליבה המצבורית (עתה, לשלושה הענפים האופקיים צורף קנה של מקלע – רמז אפשרי ל"סיירת הירוקה" המתאנה ליישובים הבדואים הבלתי-מוכרים) שמספר יריעות הבד גדל בו לרקע המחצלת, ובנוסף על כך, חבל שנמתח מראש הלוח השמאלי כלפי מטה, נושא בקצהו בד לבן. וציין יגאל צלמונה: "השילוב של גישת ה'אסמבלאז' הבדואי' עם צורות גיאומטריות וחיבורים טכנולוגיים הופך את האמירה האמנותית לטוטאלית, למחברת עבר והווה, מערב ומזרח." [2] ועוד הוסיף וכתב:

"יש כאן [בגרסת מוזיאון ישראל, 1982/ג.ע] הצעה אוריינטליסטית ברוחה להבין את סבל המזרח באמצעות השיח המערבי. […] 'צליבה בדואית' מגלמת את הגישה האוריינטליסטית הקלאסית […]. במקרה הזה המזרח הוא הקורבן. הוא גופו של הקורבן. גוף שמשמעותו, מהות סבלו, נמסרות על ידי המוסכמה המערבית, כי רק למערב יש הקול שיכול להשמיע את דבר המזרח…"[3]

 

אחת-עשרה שנים מאוחר יותר, 1993, כאשר תומרקין כבר נמצא בשיאה של תקופת ה"אובליסקים" שלו, הוא שלח מכתב לשר השיכון בממשלת רבין, אליעזר (פואד) בן-אליעזר, ובו, לאחר מספר שורות לצורך קידום תקציבים לפסליו, העלה את סוגיית גירושם של הבדואים מהר-הנגב, סוגיה שטופלה באותה עת ביד קשה. אני מייחס חשיבות ערכית רבה למכתבו זה של תומרקין, המתרחב אל בעיות הומאניות ואקולוגיות גלובאליות, שכבר ב- 1993 הטרידו את מנוחתו של האמן הישראלי. ומעניין ומשמעותי, לא פחות, לראות כיצד מתגלגל טקסט המכתב לנושא גרמניה והיהודים. גם מבחינה זו, המכתב הלא-מוכר-הזה זורה אור על הנפש התומרקינית.

 

להלן, המכתב בשלמותו (עם תיקוני כתיב קלים מאד ועם ההדגשים כפי שמופיעים במקור), כפי שהועבר אליי מידי פרופ' קלינטון (איציק) ביילי, חוקר רב-מוניטין בתחום התרבות הבדואית:

"יפו 19 IX 1993

  1. אני חושב שמצאתי שפה משותפת עם איתן כבל ונקווה רק שיימָצאו כספים להמשך הפרויקט של 'גן פסלי תומרקין' בבורגתה.
  2. באותה הזדמנות, שוחחנו על תכנון פסל סביבתי (שלי) לשלום – שיעמוד על כביש חוצה ישראל באזור ראש-העין. יש לי רעיון, שאפתח אותו תוך החודש הקרוב ואגיש לכם אותו. אני מקווה שנוכל (תוכל) למצוא לו תקציב.
  3. דבר שלישי אחרון וחשוב, ואל תראה נא בי שתדלן. אנא, חשוֹב בגדול, כי בנושא הזה עליך, כשר-ממונה ועל ממשלת ישראל, נופלת אחריות היסטורית כבדה. הנושא הוא הבדואים בהר-הנגב. לא ייתכן שייעלמו (אף יותר מן האינדיאנים בארה"ב) מן העולם. זה לא טמטום, זה פשע. אני שולח לך את מאמרו של איציק ביילי, ידידי משכבר הימים, ואולי קראת אותו. הרי לא ייתכן שדווקא אתה, פואד, איש רגיש, בעל דמיון, תתנהג כבולדוזר הליכוד – שרון. לא ייתכן מדבר ללא איש-מדבר, ללא העז השחורה. זהו חלק מן הנוף, מן ההוויה. מעצם ההבטחה של 'מדינת היהודים' (ראה, הרצל – שם) – 'מקום לכל אחד' ולכל עם היושב כאן (גם כשאינו שייך ליהדות התורה. הרי לא ייתכן להופכם לאויבים דווקא אלה ששרתו בצה"ל ואלה המשרתים. הרי העולם לאט-לאט מתחיל להבין שלא רק הבולדוזר הוא סמל לקידמה. ולא רק גלגלי התעשייה, על ארובותיה המזהמות את האוויר, הם קידמה. על כך אנו משלמים, על אותו 'פיתוח' נלוז ומסרטן. אותו אקדח של ביזנס וקידמה מכוון אל רקתנו-אנו. יש לשמור על הלווייתן וכלבי-הים באוקיאנוסים, על הצוענים ויערות-הגשם, כפי שיש לשמור על הבדואים, על האינדיאנים, על האבוריג'ינים באוסטרליה ועל שבטי האמזונס. באותה מידה כפי שיש לשמור על העולם, כפי שקיבלנו אותו ממיליוני שנות האבולוציה. חשוֹב – רק מי שחטא וחתך עמוק בבשר היהודי, ובעצם ידיו חתך ביתרת-מוחו הטובה והחכמה, גרמניה של אז הייתה יכולה להיות בעזרתם [עזרת היהודים/ג.ע] מרכז העולם, יותר מארה"ב של היום. גרמניה של היום הינה ענק שעבר לובוטומיה ויהודיה המעטים שייכים לביזנס האפור והשחור ולסרסורי-הזונות של הערים הגדולות. אמנם הנגב הבדואי לא הניב את איינשטיין, היינה ומארקס. אך, נגב – בלי בדואי כפי שהוא חי – אינו מִדבר, אלא בית-קברות לוהט ובכייה לדורות של קוצר-ראיה אקולוגי, פוליטי ואנושי.

 

אנא, התייחס למכתבי זה.

שלך

יגאל."

 

 

[1] מתוך קטלוג תערוכת "יגאל תומרקין: מסעות אל תרבות, עבודות על נייר 1980-1956), מוזיאון תל אביב, 1980, ללא מספור עמודים.

[2] יגאל צלמונה, "קדימה: המזרח באמנות ישראל", מוזיאון ישראל, ירושלים, 1998, עמ' 83.

[3] שם, שם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s