קטגוריות
האידיאה של האוצרות האידיאה של האמנות הישראלית

מוזיאון ת"א 2019: המצע הסמוי מן העין

מוזיאון ת"א 2019: המצע הסמוי מן העין

 

צָפיתי/האזנתי להקלטת-וידיאו של אירוע המפגש ("תיקון-חצות:על יחסי המוזיאון ושדה האמנות בישראל"), שהתקיים לפני מספר ימים ב"הלנה רובינשטיין" בין הציבור לבין דורון רבינא (אוצר ראשי) ודלית מתתיהו (אוצרת בכירה לאמנות ישראלית) ממוזיאון תל אביב. לא מעט דברי טעם נאמרו במפגש מפי השניים, גם אם לא יקדה בהם אש (שהיא נטייה אישית מגונה של הכותב), לא בסגנון הדיבור ולא בתוכן. לא שנגולו יריעות הרקיע ונתגלו אורות גנוזים, אך מצאתי בפי הדוברים שלושה מסרים, המצטרפים יחדיו למשהו כמו מצע רעיוני סמוי של מוזיאון תל אביב 2019: שניים מאלה, נשמעו מפי רבינא. באחד, הצהיר בזכות ה"הססנות" וה"אין לי מושג":

"הרבה פעמים נדרשתי לנסח ולהציג חזון. […] לאחר שבניתי חזון מאד מפורט ומנומק למוזיאון כמוסד במאה ה- 21 […] תמיד היה סעיף שחשוב היה לי לשמר: סעיף ההססנות. […] המוזיאון נהנה מסוג של סמכות; הוא אמור להופיע כיודע […] באים אליו כמקור של מסקנה. לי חשוב לענות עכשיו וגם לענות ביומיום, שליד הידיעה העמוקה של ההיסטוריה של האמנות ושל ההווה של האמנות […] – להגיד את האמירה המאד יסודית הזאת: אין לי מושג."

 

מניה וביה, הודיע רבינא לקהל, כי אין לו מושג לאן מועדות פני האמנות העכשווית וכי היא בבעיה:

"אני חושב שאמנות פלאסטית נמצאת בבעיה ברגע הזה […]. דוֹמוּת מאד גדולה. האמנות הפלאסטית נמצאת כרגע, באופן כללי [… במצב בו] עדיין לא הציעה לָעולם דברים שעד היום לא הציעה במקום אחר. […] יש סוג של מיצוע, סוג של דוֹמוּת…"

 

המסר השלישי שדליתי מאותו "תיקון-חצות" בא מפי דלית מתתיהו, שהגנה על זכות כתיבה בלתי-מובנת של טקסטים לתערוכות:

"…הטקסט צריך שיהיה בו משהו מהמורכבות (של היצירה האמנותית/ג.ע). לא אי-בהירות כמטרה, אך גם לא בהכרח הינַתנות מלאה […]. החוויה של המובנוּת היא לא בעיניי החוויה המרכזית של האמנות, והיא גם לא החוויה המרכזית של החיים […]. אנחנו מסתובבים בעולם ולא מבינים כלום […], וכשאנו נכנסים לתערוכה אנחנו פתאום רוצים להבין…"

 

שלושה המסרים הללו מצטרפים לקו רעיוני מוצהר אחד: אמנות על סף הצל והחשיכה של הבלתי נהיר.

 

קוראי הרשימות ב"מחסן של…" יודעים, שאני מסכים מאד-מאד עם ההבחנה של רבינא אודות מצבה של האמנות ואף מחריף אותה עד לכדי אבחונה של מחלת "ניוון שרירים" של האמנות העכשווית (בישראל ובעולם). הקוראים הנאמנים גם יודעים, שמה שרבינא תמצת בשפתו הרהוטה כ"סוג של דומוּת" הוא מה שאני, בשפתי האגרסיבית יותר, אבחנתי לעייפה כדשדוש של ריבוי מתסכל ושל היכלאות אמנותית עכשווית בתחבירי העבר. ואף על פי כן, אילו נכחתי במפגש (ונגזר על ירושלמים להגות בתל אביב אך לא להגיע שמה, מחמת פקקי תנועה בלתי-נסבלים), הייתי תובע מהאוצר הראשי תשובה על השאלה: ומה עשה או עושה או יעשה המוזיאון לגבי מצבה הבעייתי של האמנות, הדומוּת וכו'? האם איתגר אי-פעם המוזיאון את המצב בתערוכה רעיונית או באירוע? האומנם המוזיאון הוא אך ורק גוף פאסיבי הצופה במצב הבעייתי ומשלים עמו בלית-ברירה, או שמא ניתן לצפות ממנו לנקוט פעולה תרבותית יזומה המתערבת במצב (כפרובוקציה? כנושא לדיון? כספקולציה עתידית?)? רבינא, שהודה בחולשתה של האמנות כיום לעומת העניין שמותירים בו תופעות כמו טראמפ, התפתחויות טכנולוגיות, פֵייק ועוד, נראה כמי שהשלים עם תבוסתה של האמנות. ובמילים פשוטות: הכיצד זה, שביחד עם העקרונות הראויים של ההססנות ואי-הידיעה, לא נקט המוזיאון כל צעד תערוכתי לכיוון בחינה/אבחון/עיון בנוגע למצב העניינים באמנות הישראלית והבינלאומית של שנות האלפיים?!

 

אגב, את הטענה המוטמעת בשאלותיי הנ"ל הייתי מַפנה כמעט לכל המוזיאונים לאמנות עכשווית באשר הם. ולמותר לציין, שיותר משאֵלות המצפות לתשובה, אלו הם ביטויים רטוריים של אי-נחת אישית.

 

ובאשר לאבחנתה הנבונה של האוצרת, הייתי מוסיף כלדקמן: סוגיית ההבהרה/המובנוּת הטקסטואלית את יצירת האמנות (יצירות, תערוכה וכו') ראשיתה בעצם האידיאה של התרגום. שהרי, הטקסט בקטלוג ו/או על קיר-התערוכה הוא סוג של תרגום תמציתי את התערוכה או היצירה. כל תרגום, ממהותו, אינו זהה למקור, ולבטח תרגום ממדיום למדיום. וכבר בעצם הסטייה ההכרחית מהמקור האמנותי – כבר בה טמון הקושי, המחסום, בדרך מהטקסט אל היצירה. מה שחל, כמובן, גם על עקרון הפרשנות, שהוא משימת האוצר(ת) בטקסט שכתב(ה) לתערוכה. כי גם הפרשנות היא סוג של תרגום מסלף. בהכרח.

 

אבל, הדיבור על "טקסט מובן" הרי מתכוון למשהו שונה: יותר משעניינו פיצוח סוד היצירה (וכל יצירה איכותית נוצרת סוד[1]), עניינו התקשורת בין האוצר(ת) לבין הקהל. לכן, מן הדין להבחין בין שמירה על גרעין אי-המובנות הקיים בכל יצירת אמנות איכותית לבין מובנוּת הטקסט המגן על אי-המובנות הזו. אדרבה, יכתבו האוצרים על מורכבות, תחכום וקושי של היצירה או התערוכה, אך יכתבו זאת בלשון בהירה ופשוטה. אין לבלבל בין אי-מובנות אימננטית של יצירת האמנות לבין אי-מובנות הטקסט על אודות היצירה. אין קשר בין השתיים.

 

לזכות האוצרת ייאמר, שתערוכתה, "עסק-ביש", נגעה במישרין באותו גרעין כאוטי החבוי בכל תהליך יצירה ובכל מושא אמנותי, שהוא הגרעין המסרב להנהרה והסדרה. אך, בהקשר זה, שאין עליו עוררין, דומה שמתבקשת גם התביעה האוצרותית ההפוכה: להעיז, לומר, לאשר, להאיר, להמר, לנסח וכו'.

 

כי, מקנן החשש, שמא הדגילה, זו השגורה בחוגים אינטלקטואליים, שהיא הדגילה בהססנות, בספקנות, בהודאה באי-ידיעה, בהגנה על המוצלל והבלתי-ניתן-לפיצוח – שמא הדגילה הזו היא גם אופן של מחסום יצירתי וחשש מנועזות (שאמנם, סכנה בצדה). האם, אכן, זהו המצע הסמוי של מוזיאון תל אביב 2019?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] גדעון עפרת, "הסוד", באתר המרשתת הנוכחי, 31.5.2018.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s