קטגוריות
הגיגים על האמנות

הערה קצרה על אמנות והיסטוריה של אמנות

        הערה קצרה על אמנות והיסטוריה של אמנות

 

פנתה אליי ל.מ., תלמידה-לשעבר, בשאלה: האם תיתכן אמנות ללא תולדות האמנות? וחשבתי לי: לכאורה, לשם מה בכלל זקוקים אמנים ל"גיבנת" הזו (ובעצם, לזנב) של תולדות האמנות, שעה שהם שולפים מחברת ורושמים בה מתווה ליצירה? שכן, על פניו, דומה שדי לה ליצירה בשילוש של אמן-מקום-רגע, הלא כן? או-קיי, לא רק רגע, אלא גם סך מסוים של התבשלות, מדעת ושלא מדעת, כזו שתכשיר את הרגע.

 

אלא, שלא: שיפוט ערכה של יצירה הוא, בין השאר, העמדתה בפרספקטיבה של תולדות האמנות, מתן תשובה לשאלות כמו – מה נטלה היצירה מהעבר? מה היא אומרת על העבר? במה (והאם) היא מחדשת? שמא, חלילה, אין היא אלא גרסה "יד-שנייה" ונטולת מקוריות? איך אמר ג'וזף קוסות ב- 1970: Art is a comment about art"; משמע – אמנות היא הערה על הטבע האמנות. האם נאמר, לפיכך, שהאידיאה של תולדות האמנות מחלחלת ליצירת האמנות רק בשלב שיפוטה, כלומר – מחוץ למושא האמנותי ומטעם הצופה ולאחר תום מעשה היצירה? ובמילים אחרות: כלום האמן, כשלעצמו, פטור מדין תולדות האמנות? סטודנטים רבים באקדמיות לאמנות טענו וטוענים, שאמנם, אין להם שום צורך במטען העודף הזה, שנכפה עליהם באקדמיה כשיעור-חובה.

 

אלא, שהם טועים טעות מרה.

 

כי, במודע או שלא-במודע, הוויית אמן, ככל אדם ואף יותר, מושתתת על זמן, ולא רק בהיבט הזכור מ- Zein und Zeit – היבט העמידה החירותית המתמדת של האדם במצב של ה"לקראת", אלא גם בהיבט הקיומי ההפוך-בתכלית של "אדם הוא סך כל עָבָרוֹ". הן, אלה הם שני הקטבים הקיומיים שביניהם מיטלטלים חיינו: הדטרמיניזם של עָָבָרֵנו (הגנטי, החינוכי, הפעולתי וכו') כנגד החירות היחסית של בְּחִירוֹתינו.

 

אך, כאמור, תביעת העבר מחריפה בתחום האמנות: שכן, מושג האמנות, בתוקף הימנותו על מושגי הרוח היודעת את עצמה, מתגלגל ומתפתח בזמן, נושא עמו את עברו ונע אל העתיד. וכך, בדומה למושגי-על רוחניים אחרים – דוגמת הדת והפילוסופיה – ידיעת הרוח את עצמה תובעת התייצבות מתמדת של הרוח מול עָבָרַהּ. ידיעת הדת את עצמה תובעת לימוד פרשני-עדכני את כתבי הדת הקדומים יותר וקדומים פחות; ידיעת הפילוסופיה את עצמה תובעת לימוד פרשני-עדכני את כתבי הפילוסופים שמאז העת העתיקה ועד לזמן הווה. מדובר, אם כן, בידיעת האמנות את עצמה, בידיעת (הכרה ומימוש) האמן את עצמו ואת יצירתו.

 

כמובן, ישנה-גם-ישנה "אמנות נאיבית", יש "ארט-בְּרוּט", יש "אמנות חולי-רוח", יש "אמנות תינוקות וילדים". ברם, אמנות, בבחינת תרבות, היא לעולם לא "נאיבית": היא תמיד נושאת עמה גם דרגות של מוּדעוּת ותחכום, מידה של עמידת האמן מול עצמו (כן, כל יצירת אמנות היא דיוקן-עצמי, גם כשהנושא המיוצג הוא תפוחי-עץ על שולחן), מול יצירתו בעבר, מול יצירות אמנות של אחרים ומול… תולדות האמנות.

 

כי, מהי יצירת אמנות בעבור אמן אם לא התבוננות עצמית, בחינה עצמית, ידיעה עצמית מועצמת?! ומה פירוש ידיעה-עצמית זו אם לא אישור ושלילה ומיצוע של האני בפרספקטיבה של התולדות?! [נכון, לא השתחררתי מהיגל; רק סיבכתי במקצת את "הרוח החופשית" שלו בכוח ההכרח והכפייה הדטרמיניסטיים, שמקורם אף הם בההיסטוריה של רוח האדם.[1]]

 

מילים גדולות, מילים גבוהות, אני יודע. אבל, מילים של אמת: כל אמן הראוי לשמו נושא עמו ליצירתו את כל תולדות האמנות. כל מעשה אמנות הוא – במודע או שלא במודע, תוך-כדי או בדיעבד – "מבחן" ו"מאזָן" עצמי של האמן אל-מול יצירתו האחרונה, כנגד יצירתו בכלל, כנגד אמנות הזמן והמקום, ולנוכח תולדות האמנות כולן.

 

וכל זה אל-לו להפריע, כמובן, לספונטאני, למהנה, לממכר ואף ל"סתם-כך" (ל"בתוך עצמו" ול"בשביל עצמו") שבתהליך היצירה. כי רב-שכבתית היא האמנות, וגם אם אין תודעת תולדות האמנות השכבה הראשונה שבהן, זוהי שכבה שמזינה ומפרנסת את שאר השכבות. דהיינו, נוף שמצייר צייר הוא כאן ועכשיו, כן; אך, לעמקו של הציור – כל תולדות ציור הנוף ניצבות ברקע, מתבוננות בצייר ומאתגרות אותו.

 

בל נטעה: אוי לו לאמן שמקבל פיק-ברכיים ממבטן מזרה-האימה של תולדות האמנות. כי מצופה מהאמן להפנים את התולדות אך גם למרוד בהן. זוהי ההתייצבות ההרואית המתריסה של כל אמן רציני מול העוצמה המיתית של תולדות האמנות. הוא מחבקה אך ורק על מנת לסלקה מדרכו.

 

ובה בעת, כל יצירת אמנות היא חוליה בשרשרת תולדות האמנות. תזכה או לא תזכה להכרה, כל יצירה באשר היא מסמנת – בכוח או בפועל – צעד זעיר בתולדות האמנות. לא אחת, אמת ויציב, זהו צעד ריאקציוני ורגרסיבי, הבולם את תנועת תולדות האמנות ומסיגה אחורנית; אך, פעמים אחרות, היצירה מתניעה הלאה את תולדות האמנות.

 

כלום נסיק מהאמור, שהאמן נתבע להצטייד בידע אקדמי בתולדות האמנות, שעה שנכנס לסטודיו? כמובן, שלא: מטען תולדות האמנות, שנושא עמו האמן, הוא אך משקע עמום, מרבץ של מינרל-אנרגיה שכלתני, שמפעיל את האמן לצד רכיבים עזים יותר של תשוקה, ייאוש, תת-מודע, או כל רגש ומזג אחרים. אך, כאמור, אמן שפוטר עצמו מתולדות האמנות, סופו שיעמוד למשפטן של תולדות האמנות.

 

וזו תשובתי לל.מ., תלמידתי מלפני 45 שנים. וכי מה סברתם, שתיאורטיקנים של אמנות פטורים מתולדותיהם?

 

 

[1] גדעון עפרת, "זהות, זיכרון, תרבות", בתוך אתר המרשתת הנוכחי, 1.1.2011. פרק בספרי, "זהות, זיכרון, תרבות", כרמל, ירושלים, 2012, עמ' 39-31.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s